newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האפרטהייד הוריד את המסכות, וזה לא אמור לנחם אותנו

הניגוד בין הדמוקרטיה בתוך הקו הירוק ובין שלטון הדיכוי שמעבר לו יצר דיסוננס בקרב לא מעט יהודים. עכשיו האפרטהייד גלוי, ומאיים על כולנו

מאת:
ישראל היתה בנויה על עליונות יהודית מיומה הראשון. חיילים במחסום בחווארה, אוקטובר 2022 (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

ישראל היתה בנויה על עליונות יהודית מיומה הראשון. חיילים במחסום בחווארה, אוקטובר 2022 (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

האפרטהייד הישראלי הגיע לפרקו. עשורים ארוכים היה כנער חיוור וביישן, מלטף את פלומת שפמו ומודד את שריריו מול המראה. עכשיו הוא יוצא ובא ברבים כחתן בר-מצווה, רוקד במעגלים לצלילי "נקום אחת משתי עיני" ובידו אקדח.

הקצינים במדים והמסבירנים בחליפות, אנשי האפרטהייד הממלכתי הישן, נדחקו לשולי הבמה. המסכה של טוהר הנשק מוטלת ככלי אין חפץ בו. האפרטהייד בגלגולו החדש, המשיחי, אינו מתבייש עוד באלימותו. הוא כבר לא ממלא את התפקיד שנכתב לו במחזה על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. עוד מעט קט גם רעולי הפנים יוכלו להסיר את החולצות מפניהם ולהניף אלותיהם בפנים גלויות. האפרטהייד החדש, הגאה, כבש את קדמת הבמה.

הרגע הנוכחי לא נפל כרעם ביום בהיר. הוא תוצר של תהליכים ארוכי טווח, שחוזרים לפחות עד לראשיתה המדינה. ישראל אכן היתה מקלט להמוני יהודים מרחבי העולם, כפי שחלמו מייסדי הציונות, והציעה להם חיים ריבוניים ודמוקרטיים, אך מראשיתה הושתתה על עיקרון של עליונות יהודית ומעולם לא היתה דמוקרטיה של ממש, לכל היותר חצי-דמוקרטיה.

עד 1966 ישראל החזיקה את אזרחיה הערבים תחת שלטון צבאי, ושנה אחר כך הוחל השלטון הצבאי בשטחים, ונמשך עד היום. במקביל לדמוקרטיזציה חלקית בתוך תחומי הקו הירוק (מנגנונים שונים של דיכוי ונישול נותרו על מכונם), הוקמה בשטחים מערכת של אפליה חוקית וקבועה, המונעת מהפלסטינים את שהיא מעניקה לישראלים: זכות בחירה והשפעה על גורלם, ושלל חירויות ליברליות.

למעשה, הדמוקרטיה בתחומי הקו הירוק שימשה במידה רבה כהסוואה למשטר האפליה שהתקיים מעבר לו. בחסות השיח הדמוקרטי – ובגיבוי או בהסכמה שבשתיקה מצד מדינות המערב ובראשן ארצות הברית, במיוחד בשל החשש שביקורת על ישראל תוגדר כ"אנטישמיות" – הלך האפרטהייד והתבסס, התרחב, העמיק.

האפרטהייד הוריד את המסכות, וזה לא אמור לנחם אותנו

האפרטהייד הוריד את המסכות, וזה לא אמור לנחם אותנו

ראשי המפעל החלו להתברג בצמתים מרכזיים במערכת השלטונית הישראלית ולצבור כוח פוליטי. אם בראשיתו היה מפעל ההתנחלויות זרוע של מדינת ישראל, בשני העשורים האחרונים היתה מדינת ישראל לזרוע של מפעל ההתנחלויות. חלק גדול ממשאבי המדינה משועבד להנצחת האפרטהייד מצד אחד, ולהסוואתו מצד שני.

ההסוואה עבדה היטב. מנהיגים ומנהיגות, מחנכים ומרצות, הוגי דעות, פרקליטים ושופטים טיפחו כולם את אשליית הדמוקרטיה. קצינים בכירים, ששירתו את משטר האפרטהייד במשך שנים, דיברו על חשיבותה של הדמוקרטיה אחרי שהסירו את מדיהם. אני לא מפקפק בכנותם. כולנו היינו שבויים באשליה שיצרנו לעצמנו.

אם היינו רואים מערכת דיכוי שכזו בכל מקום אחר בעולם, היינו יודעים בדיוק מהי, היינו קוראים לה בשמה. אבל המערכת הזו כל כך מוכרת, כל כך שלנו. היא מדברת עברית. הרי לא ייתכן שהיא כל כך גרועה. אחרי שנים ארוכות כל כך של אשליה והתרגלות, אנחנו כבר לא רואים מבעד למילים.

דור אחרי דור של חיילים נשלח לשרת את המערכת הזו, חמושים במנטרות דוגמת "הצבא המוסרי בעולם," ו"אין ברירה". "זה זמני," אמרנו, "רק עד שיבשיל התהליך מדיני". "אנחנו מגנים על עצמנו" אמרנו, ובינתיים המשכנו את מפעל הנישול וההתנחלות, האפליה והדיכוי, שלא היה לו שום קשר לכל המילים האלה.

שהרי אם נניח את המילים האלה בצד, רק לרגע, נראה את המפעל הזה במערומיו: מפעל קולוניאלי לכל דבר ועניין שאין לו דבר עם ביטחון, או עם דמוקרטיה. גם אם נקבל את טענת תומכי המשטר הזה, שהארץ כולה שלנו, ולכן ההתנחלות בכל חלקיה מוצדקת, המפעל הזה אינו מצדיק אי-שוויון בפני החוק, היעדר זכות בחירה ושאר יסודות מוּסדים של הדמוקרטיה הליברלית. כמו שאין חצי הריון, אין גם חצי דמוקרטיה.

הגיע זמן בן גביר. איתמר בן גביר באירוע בחירות בירושלים, אוקטובר 2022 (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

הגיע זמן בן גביר. איתמר בן גביר באירוע בחירות בירושלים, אוקטובר 2022 (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

אם יהיה רע זה לא אומר שיהיה טוב

ובכל זאת, טועים הטוענים שסבב הבחירות הזה לא מביא איתו שום חידוש. האפרטהייד הישראלי עובר עתה לשלב חדש, גלוי, לא מתנצל, ויש לזה משמעות. עד לאחרונה, הניגוד שבין הדמוקרטיה בתוך הקו הירוק ובין שלטון הדיכוי שמעבר לו יצר דיסוננס מסוים בקרב לא מעט יהודים. השיח הדמוקרטי, על אף שהסתיר מאחוריו מערך דיכוי אנטי-דמוקרטי מעבר לקו הירוק, הציב בכל זאת בלמים וחסמים אידיאולוגיים, משפטיים ופוליטיים בפני צורות חריפות יותר של דיכוי ואלימות.

עתה, כך נראה, אנחנו עומדים בפני הסרת החסמים האלה. עתה מאיימים העקרונות המארגנים ודרכי הפעולה של האפרטהייד גם על ישראל שבתוך הקו הירוק. הקבלה העקרונית של אפליה חוקית בין קבוצות אוכלוסייה מאיימת עכשיו על רבים, לא רק פלסטינים: שמאלנים, להט"בים, נשים. ריסוק מנגנוני הביקורת והחברה האזרחית מאיים כעת גם על החירויות הליברליות בתוך ישראל, על העיתונות, על עצמאות מערכת המשפט. הפיכתה של ישראל למדינה קנאית מאיימת על הכלכלה שלה.

יש כאלה שסבורים, בהתאם לעיקרון הלניניסטי הידוע, שככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר בהמשך. אלא שההיסטוריה מלמדת שכשבלמים מתרופפים, החלק הראשון של התוכנית הלניניסטית מתממש די בקלות והמצב מידרדר. אולם אין כל ערבות שההמשך יהיה טוב יותר. עבור כולנו, אין בהסרת המסכות מעל האפרטהייד שום נחמה.

השלטים בירושלים עירי מכריזים שהגיע זמן בן גביר. לטוב ולרע, זהו גם זמנה של האמת: עלינו לקרוא בשמו לנער הזה, שטיפחנו שנים רבות כל כך, ולהכיר בהורות שלנו. עלינו להשתחרר מאוצר המילים המכובסות ששימשו אותנו במשך שנים להסוואת הדיכוי ולשיכוך המצפון. אך בכל זה אין די כמובן. נגד האפרטהייד, שבגלגולו החדש, המשיחי, מאיים על כולנו, עלינו לבנות מחנה גדול המורכב מכל בני ובנות הארץ הזאת המעוניינים לחיות בה בשוויון, בכבוד וברווחה.

אבנר וישניצר הוא פעיל בתנועת לוחמים לשלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf