האלימות נמצאת שם בחוץ. בית הספר צריך לנטרל אותה

הכיבוש או הכשלים במערכת חינוך לא יכולים להסביר לבדם את האלימות בבתי הספר. כשהקורונה פוגעת בכישורים החברתיים של התלמידים, והחברה מעודדת כוחניות, בית הספר צריך להעניק לתלמידים חוסן להתמודד. תגובה לגיל גרטל ודאליה חלבי

מאת:
בית הספר צריך לתת לילדים כלים איך להתמודד עם האלימות שמגיעה מהחברה. הורה וילד בדרך לבית ספר. צילום אילוסטרציה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

בית הספר צריך לתת לילדים כלים איך להתמודד עם האלימות שמגיעה מהחברה. הורה וילד בדרך לבית ספר. צילום אילוסטרציה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

בעקבות מאמריהם של דאליה חלבי ("מה חשבתם, שאפשר להשאיר את אלימות הכיבוש מחוץ לבתי הספר?") וגיל גרטל ("התוכנית החינוכית נגד אלימות היא אינפנטילית ואלימה"), אני מבקש להתייחס לסוגיית האלימות בחינוך מאספקט שונה ומורכב יותר של התופעה.

ראשית, חשוב לציין שהעמדות של חלבי ושל גרטל צודקות ונותנות פתח להבנת האלימות בבית הספר. עם זאת, הן חסרות את הניתוח המעשי, הקונקרטי, של תופעת האלימות והסבר מדוע היא מתפרצת ביתר שאת דווקא עכשיו במערכת החינוכית, מגני טרום חובה ועד י"ב.

גם אם נקבל את טענתה של חלבי, הטוענת שהכיבוש הוא אם כל חטאת ומבטא אלימות מרוכזת שאין כל אפשרות למנוע את חדירתה לתוך החברה הישראלית, הרעיון לפיו יש לחכות עד שהכיבוש יסתיים והקולוניאליזם הישראלי יעבור מן העולם כדי לפתור את בעיית האלימות בחינוך, גורם לאימפוטנטיות. המשמעות היא, שעד שהכיבוש יעבור מהעולם, אין כל אפשרות להביא להפחתה באלימות או למנוע אותו.

גרטל חושף, בצדק, את האינפנטיליות של משרד החינוך ביחס לסוגיית האלימות, ובעצם את הרצון למנוע דיון אמיתי. אולם החשיפה כשלעצמה לא תגרום לשינוי התודעה בתוך בית הספר. המורות יודעות את האמת, גם אם הן לא מבינות מדוע זו ההתנהגות של תלמידיהן.

donate

קיום דיון בסוגיות שונות וחשיפה של הילדים לידע, כאמצעי להפחתה של האלימות, הוא ניסיון רציונליסטי שאינו נותן כלים להתמודדות קונקרטית עם המציאות החינוכית. כל עוד הרציונל והידע אינם קשורים להוויה היומיומית של הילדים, הבנתם נשארת מעורפלת. בני אדם בכלל, וילדים בפרט, אינם מסוגלים, בהכללה, לצאת מנקודת מבט רציונלית החיצונית להם ואז לעשות את המהלך בכיוון ההפוך כדי להבין את המניעים שלהם עצמם.

ההשפעה הישירה של הקורונה

שתי סוגיות משפיעות על ההתנהגות האלימה במובנה הקונקרטי כיום. האחת היא תוצאה ישירה של מגפת הקורונה, הבידוד והניכור החברתי. השנייה היא התאוצה של הסתירות הפנימיות של השיטה החברתית-פוליטית' שמתווספת לכישלון של כלל המערכת החינוכית.

אנו חיים בתקופה שבה ילדים היו רחוקים לפרקי זמן משמעותיים מהמנגנון הבית-ספרי בשל הקורונה. הם היו בבית, על כל המתח הנלווה למגפה עולמית ולחוסר האונים של ההורים. לאלה התווספה שיטה כושלת של החhלפת ההוראה הפרונטלית בהוראה באמצעים אינטרנטיים. אין אף אדם, לא כל שכן אף ילד, המסוגל ללמוד מיומנויות חברתיות-רגשיות דרך מחשבים.

הבידוד ניתק את הקשרים החברתיים. מעבדת הקורונה בבית החולים רמב"ם בחיפה (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

הבידוד ניתק את הקשרים החברתיים. מעבדת הקורונה בבית החולים רמב"ם בחיפה (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

אדרבה: על פי מחקרים בינלאומיים, השיטה הטכנולוגית גורמת להפחתה של מיומנויות אלה. אי אפשר להחליף את החיבור הבין-אישי בפיתוח מיומנויות בין אישיות בשלט רחוק. בהיעדר חשיפה לקשר בין-אישי לאורך שנה וחצי לפחות, יש לצפות להפחתה בהבנה של המיומנויות הללו בקרב ילדים, ולתרגום אקטיבי של החיבור בין "האני" לבין "האחרים", לתוקפנות ואלימות.

תהליך למידה אשר מופנם שלא באמצעות צייתנות או חזרתיות רובוטית, הוא תהליך שיש בו ממד רגשי, חברתי וגם קוגניטיבי. אם שלושת החלקים הללו לא משחקים תפקיד בלמידה, חלק מהלמידה יישכח או לא יהיה רלוונטי לילדים. זאת מכיוון שהמצוקות שלהם בחיים הקונקרטיים נמצאות במקום אחר: בחרמות; בבידוד; באפליה ובגזענות; בפערים הלימודיים, בחוסר יכולת לזכות בתשומת לב מצד המורה, ועוד. זהו המקום שהו חייבים לגעת.

הקורונה, כמו כל משבר, האיצה תהליכים שכבר היו קיימים, וחשפה אותם ביתר שאת. המתח של תקופת הקורונה, במיוחד הבידוד, אובדן הפרנסה מצד ההורים, חוסר היכולת להתמודד עם המתח במשפחה, העלו את מפלס חוסר הסובלנות הכללי. החזרה לבית הספר הפכה אותו למוקד כל התסכולים של הילדים.

ברם, יש בתהליך הזה גם חשיפה ביתר שאת של כל החטאים של החינוך הישראלי, ושל החינוך בעולם: מנגנון שבא לשרת את הכניעה והנרמול של האלימות החינוכית, כבבואה של האלימות האנושית ושל השיטה הגלובלית. הצפיפות הבלתי נסבלת בכיתות; התחרות הפרועה על הישגים אישיים; החלוקה הגלויה-סמויה לקבוצות; הציפיות מצד המורות מהילדים בהתאם לחלוקה של הקבצות ויכולות לכאורה; ההצפה של המורות בדוחות לצורך שמירה על תפקיד הבירוקרטיה החינוכית; האידיאולוגיה של אמונה עיוורת ב"מולדת" הניאו-ליברלית והקולוניאלית, שאינה מתחשבת בצרכים של הילדים – כל אלו ועוד מתורגמים ברגש ובקוגניציה של הילדים להפנמת הדיכוי.

משעתקים את האלימות

"אם המבוגרים מתנהגים כך אלינו, אנחנו רק משעתקים זאת בחיי היום יום שלנו; נתחרה עד זוב דם עם מי שאנו תופסים כנחותים מאיתנו; נבחר כקורבנות את אלו שלא נראים כמונו; נחרים, נדיר, נהיה אלימים כלפיהם, כפי שהמערכת עושה זאת". ילדים משעתקים את העולם שבו הם חיים. ואם השעתוק הנדרש הוא שיש אלימות בחברה, אז תהיה גם אלימות בבית הספר או בגן הילדים. אם יש ניכור בין המבוגרים לבין הילדים, אז גם הילדים יהיו מנוכרים לסבל של אחרים. אם יש תחרות פרועה, אז גם הילדים יתחרו בפראות על המקומות הפנויים המעטים בקצה הפירמידה.

אם קיימת אפשרות לתיקון ולו חלקי, הרי שהיא בהבניית חוסן אצל הילדים על בסיס חשיפה של עוולות המערכת, כפי שהם חווים אותן, וכפי שהרבה מאוד מורות מרגישות. כי הרגש הזה מבטא את האמת. חוסן אינו פתרון למציאות האכזרית, אבל הוא בונה אמון הדדי, צורך בשותפים, אמונה בעתיד טוב יותר. זאת, תוך כדי ההבנה המורכבת שהעולם האכזר שבו אנו חיים לא ישתנה מהיום למחר.

יחד עם זאת, אנו מסוגלים לבנות מערך של חוסן אשר יאפשר להתמודד מול משברים, כאשר יצוצו. כי הם יצוצו. אנו מקבלים היום, כאן ועכשיו, את התוצאות של אחד המשברים האנושיים מהגדולים ביותר שידעה ההיסטוריה. אם לא נכין את הילדים לעולם הזה, כפי שהוא, ולא כפי שאנו רוצים שיהיה, הרי שהם ישלמו את המחיר.

להחזיק מעמד עד למשבר הבא. מסדרון בבית ספר (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

להחזיק מעמד עד למשבר הבא. מסדרון בבית ספר (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

חוסן פירושו לא להסתגר מול המכות של המערכת עד יעבור זעם, כי הוא לא יעבור בקרוב. אלא להתמודד יחד, בתוך עולם החינוך, בבית הספר ובגן, ולגונן על הילדים. וההגנה הטובה ביותר אינה פירוטכניקה, אלא היכולת להחזיק מעמד כדי לעבור את המשבר הבא. המשבר הבא לא ייפתר כפי שהיינו רוצים, אבל הילדים והמורות יהיו הרבה יותר מודעים לשורשי הבעיות הקרובות להווייתם, ולא לרחוק והבלתי מוכר. כל עוד לא נתמודד עם מה שקורה בפועל בתוך המערכת, ועם האופן שבו הדבר משפיע על היכולות של הילדים והמורות, לא השגנו כלום.

המשבר הגלובלי, בתוכו המשבר החינוכי, כאן. לצד הזעקה הצודקת והחשובה כנגד כל החטאים וכנגד כל האחראים לכך, יש צורך באסטרטגיה של התגוננות, גם בכאן ועכשיו החינוכי. אפשר להציע למורות כלים ומיומנויות, הנוגעים למציאות החיים העכשווית שלהן ושל הילדים. זה הדבר אשר יכול להוביל ללקיחת אחריות, ולא להטלת אשמה. כי אשמה היא מנגנון של נטרול. האחריות מחייבת התמודדות, שבתורה מאפשרת למידה, לא רק קוגניטיבית, אלא בעיקר רגשית וחברתית.

כלים אלה יכללו, למשל, לימוד המשמעות של דיאלוג והקשבה בתוך הכיתה, על כל נושא שיכול להיות בוויכוח; הסבר מדוע המצב כפי שהוא; עידוד הילדים לעבוד בתהליכי למידה משותפים, על בסיס ערבות הדדית, ולא תחרות פרועה; עזרה הדדית וכיבוד ההבדלים בינינו. פיתוח החוסן דרך פעולות קונקרטיות של עשייה קבוצתית מאפשר לקבוצה לקבל גוון ייחודי, שהילדים ירצו לשמור אם הדבר יגרום להם לתחושה טובה ולרוגע.

המורכבות בגישה הזו היא הכלי דרכו אנחנו לוקחים בחשבון את הזהויות השונות של הילדים, ואת האינטראקציות שלהם. ילדים מייצגים זהויות שונות, שיש לקחת בחשבון לצורך בניית חוסן, לא רק ביחס לעצמם, אלא גם ביחס לזהויות נפקדות. כלומר, הפתרון אינו לתרום לגיבוש קבוצה על בסיס שנאה כלפי השונה והאחר, אלא על בסיס מה שמייחד את הקבוצה, יחסית לקבוצות אחרות. לדעת לחיות בעולם מורכב – גם מזהויות שונות – משפיע על היכולת להבין על המציאות הקשה והכאוטית.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר הוא מרצה בסמינר הקיבוצים, ויועץ לארגונים בנושאי חינוך לילדים, נוער וקהילות מוחלשות ובסיכון בארץ ובעולם

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf