הָא לַחְמָא עַנְיָא: על זיכרון, חירות וצדק חברתי בסדר פסח

כותב אורח: איתן קלינסקי

התפיסה לפיה בהעדר צדק מדיני לא ניתן להשתית צדק חברתי מעוגנת למעשה בסיפור ההגדה, בנכס היקר שיש לנו בטקס ליל הסדר.

ההגדה של פסח פונה אלינו, המסובים לסדר הפסח, בבקשה שנזין את הזיכרון ההיסטורי שלנו בכמיהה לחברה המבוססת על אדנים של שוויון חברתי, אבל תמיד נזכור שהיינו זרים בארץ אחרת, ואת כמיהתנו לצדק שלנו עלינו לעגן תוך עשיית צדק גם לאחר החי בתוכנו וסביבנו.

את סדר פסח אנחנו פותחים בהצהרה חברתית של מחויבות להיות כרויים לצרכי הזולת. ההצהרה נאמרת בלשון המדוברת בפי העם, השפה הארמית, כדי שההצהרה ומשמעותה החשובה יובנו לכל אדם: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכַלוּ אֲבָהָתַנָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. כָּל דִּיְכְפִין יֵיתֵי וְיֵכֻל (וְיֹאכַל), כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". ההצהרה החברתית מלווה בקריאה מוקדמת של כל המסובים – "אֶתְמוֹל הָיִינוּ עֲבָדִים וְהַיּוֹם בְּנֵי חוֹרִין", כשהעורך מוסיף את הקריאה "בִּבְהִילוּ (בִּבְהִילוּת) יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם".

הכמיהה החזקה להיחלצות מעבדות ומימוש חיי חירות משתלבת בהצהרה בדבר כינונה של חברה, המושתתת על בסיס של צדק חברתי. זו הצהרה מכוננת בדבר קיומה של חברה בה לא ישרור עוני ומחסור, בה לא יהיה "לַחְמָא עַנְיָא". ואם קרה הגרוע מכל, שעוני ודלות הם חלק מחייו של אדם או משפחה בחברה, עלינו כחברה מוטלת חובה להתגייס – "שֶׁכָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכֻל (וְיֹאכַל) כָּל-דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח".

> כך התדרדרה החברה במצרים לשנאת בני ישראל, וכך אנו מתדרדרים בעצמנו

מבקשי מקלט אפריקאיים מחזיקים מצה בידם בזמן אירוע סדר-פסח, מתקן הכליאה חולות, נגב ה-11 לאפריל, 2014. (אקטיבסטילס)

הרמב"ם בהלכות מלכים קובע שהעדר פתיחות, סיוע ורוחב לב כלפי הזולת הנתון במצב סוציאלי קשה, היא תעודת עניות לנו כחברה. לדבריו, סדר פסח ללא פתיחת הדלתות והלבבות לנזקק הוא בבחינת "שִׁמְחַת כְּרֵסוֹ", ואין לו דבר עם חג הפסח, סדר פסח ושולחן הסדר. חובה עלינו להרים את דבריו של הרמב"ם למציאות היומיומית, בה לא יהיו גילויים של קוטביות מעמדית.

הפתיחות החברתית אינה נתחמת ב-ד' אמות שלנו, אלא היא מחייבת אותנו להתייחס גם אל האחר החי בקרבנו, גם אם הוא לא מבני עמנו. בחג הזה מציין עם ישראל את היותו גֵּר בארץ מצרים. כשם שאנחנו בהיותנו גֵּרִים תבענו בכל מחיר לשמור על זהותנו הלאומית, כך עלינו להיות פתוחים כלפי הַגֵּר והזר החי בתוכנו, התובע לשמור את זהותו הלאומית.

האזכור של עובדת היותנו גֵּר בארץ זרה, בארץ מצרים, מחייב אותנו ליחס של אהבה לַגֵּר הַגָּר בתוכנו. מוטלת עלינו החובה ליישם בחיי היום יום את תמצית ההוויה של פרשת "קדושים" בספר ויקרא פרק י"ט, 34 – "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

גם השנה נאמץ בסדר המשפחתי את הקריאה, שתודעת הגר – כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – תנחה אותנו במעשה היום יומי החברתי שלנו. נזכור, כשהיה רעב כבד בארץ ירד אברהם אבינו לאפריקה (למצרים). גם ניניו, בני יעקב, ירדו לשבור שבר באפריקה מפאת הרעב הכבד. כיום בנים חורגים לאלוהים ואדם ירדו מאפריקה אלינו לשבור שבר, חובה עלינו לנהוג בכארבעים אלף בני אפריקה החיים כאן באמות מידה מוסריות, ולהתנגד לגירושם לחיק האימה הממתינה להם שם – לאותה מדינה שלישית שזהותה אינה ידועה להם.

חג הפסח מחייב אותנו להדגיש את המופת של אברהם אבינו בדרך התנהלותו והתנהגותו עם בני הארץ החיים כאן בארץ, אליה הוא בא לבנות את חייו  – "גֵּר וְתוֹשָב אֲנִי עִמָּכֶם" (בראשית כ"ג, 4).

אברהם בחייו סימל דרך – דרך ויחס של מתן כבוד והערכה לכל אדם מכל עם שחי בארץ הזו, אליה הוא בא לחיות עם בני משפחתו. היום הנורמה המקובלת במדיניות הישראלית היא של אדוני הארץ כלפי כבושים ולא כפי שנהג אברהם אבינו – גר ותושב אני עמכם.

עוד השנה נעשה תיקון ונעלה את הקול הנשי לצד הקול הגברי. אל מול "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה" נדגיש במהלך החג הזה את הקריאה "כְּנֶגֶד אַרְבַּע בָּנוֹת דִּבְּרָה תּוֹרָה". ניתן מקום של כבוד לדמויות נשיות שסיכנו את חייהן, כמו: המיילדות, שפרה ופועה, כמו הנסיכה המצרית, שגילתה אמות מידה מוסריות והומאניות בהיחלצותה להצלת ילד יהודי, שהיה נתון לאימה המוות שזימנו לו מי היאור. ניתן מקום של כבוד לנביאה מרים, שהיתה חלק מצמרת ההנהגה של העם. עם שאהב אותה. ניתן כבוד למהפכה הפמיניסטית הראשונה. ניתן כבוד לנשים, שנתנו לנו חיים.

איתן קלינסקי הוא מורה לתנ"ך בגמלאות. ספרו "אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים" ראה אור בהוצאת עיתון 77.