newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"דמוקרטיה זה לא לערבים": ההתנשאות הישראלית מול האביב הערבי

קצת יותר מעשור אחרי פרוץ המהפכות והמחאות הנרחבות בעולם הערבי, נדמה שדבר בתפיסה לא השתנה. הישראלים עדיין מתייחסים לעצמם כיחידים באזור שראויים לדמוקרטיה, ומעדיפים רק ערבים שנשלטים על ידי רודן חזק, שרוצה הכל חוץ מחופש וזכויות אדם

מאת:

עם "האביב הערבי" – גל ההפיכות והמחאות הנרחבות בעולם הערבי מסוף 2010 עד 2012 – נחשפה תפיסת ההנהגה והפקידים הבכירים בישראל לגבי הסיכויים שבעולם הערבי תקום חברה אזרחית ודמוקרטית. תפיסה זו ביטאה עליונות, יחס מתנשא של ישראל כלפי העולם הערבי וגם פחד קמאי ממנו.

אותה מנטליות לא הסתתרה בתת-מודע של מקבלי ההחלטות והפרשנים הישראלים, אלא בוטאה במפורש פעמים רבות. הם לא טרחו להסתיר את עמדתם המתנשאת כלפי ערבים באופן כללי.

מפגינים בכיכר תחריר בקהיר, ב-29 בינואר 2011 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-SA 2.0)

מפגינים בכיכר תחריר בקהיר, ב-29 בינואר 2011 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-SA 2.0)

אנשיל פפר, ששימש אז כתב "הארץ" בקהיר, אמר זאת בבירור: "כולנו נגועים באוריינטליזם, שלא לומר גזענות, אם מראה של עם שלם המתנער מעול רודנות ודורש באומץ לב בחירות חופשיות – במקום לרומם את ליבנו, ממלא אותנו בפחד רק בגלל שהם ערבים".

ניכר כי מהפכות האביב הערבי ביצרו את מערך החשיבה הקולקטיבית הישראלית והזינו את חששותיה האובססיביים. כאשר מנסים לעקוב אחרי מה שנאמר במפורש בעניין זה עם פרוץ המהפכות, עולות שתי מסקנות עיקריות.

הראשונה היא שדמוקרטיה כצורת שלטון אינה מתאימה לערבים, בשל פגם שטמון עמוק בתוכם. התפיסה שעומדת מאחורי מסקנה זו היא שהערבים מפגרים במאות שנים אחרי המערב ואחרי ישראל, בגלל תרבותם והמורשת השבטית, הנטועות בעבר הרחוק.

המסקנה הישראלית היא שייתכן כי הדבר נובע ממאפיין מושרש, שאינו ניתן לשינוי, באופי הקולקטיבי "של הערבים", ולכן מוטב שישלטו בהם עריצים הנשענים על כוח צבאי, שיורישו את השלטון לבניהם ויקיימו אשליה של בחירות. הדבר ייטיב עימם ועם העולם כולו.

בהמשך לאותו קו מחשבה, גם החופש אינו טוב עבור הערבים, שכן הוא יאפשר לטבעם החשוך להתפרץ בגל של אלימות. אלימות זו תופנה כלפי סביבתם וכלפי כל מי שמאמין אחרת, ובמיוחד המערב. במאמר ביקורת נגד תפיסות מהותניות ישראליות אלו כתב אז הפרשן והעיתונאי עפר שלח, שלימים הפך לחבר כנסת, את הדברים הבאים:

"יש דבר אחד שרבים מהדוברים שאני שומע מאז פרצו המהומות, וכנראה גם חלק גדול מהציבור, החליטו שהם יודעים – דמוקרטיה זה לא בשביל ערבים. שלשום שמעתי, למשל, אלוף במילואים בצבא, שאמר את זה במפורש: הם עוד לא מוכנים. מה שאנחנו צריכים במדינות ערביות הם משטרים יציבים, לא דמוקרטיים. ובמילים קצת פחות עדינות, הפעם שלי: הבו לנו דיקטטורים שחיים מהיד של המערב, ורק לא דמוקרטיה ערבית".

בתפיסה זו, ששלח מתח עליה ביקורת, כרוכים פחדים מצד אחד והתנשאות מצד שני. הפחד מוּנע מהתקדים האיראני (אף שאיראן כלל אינה מדינה ערבית, אבל נדמה שלישראלים זה לא באמת משנה), ומההנחה המרומזת שבכל דמוקרטיה שתקום בקרב הערבים, תמיד ישלטו המוסלמים הקיצונים. ולא זו בלבד; יש כאן גם צורך פסיכולוגי כמעט של האליטה הישראלית שהערבים יהיו פרימיטיביים וחשוכים, כך שלא יהיו ראויים למה שאנחנו מחשיבים כזכויות אדם בסיסיות, לשלום ולפיתוח בר קיימא.

המסקנה השנייה שעולה מהיחס הישראלי למהפכות האביב הערבי היא שעמדתו של נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, שמיהר לתמוך במפגינים בכיכר תחריר ולנטוש את בעל בריתו חוסני מובארכ, לא נבעה מהאינטרסים האסטרטגיים של הממשל האמריקני, אלא מחוסר ניסיון, נאיביות או חוסר מודעות באשר למתרחש באזור.

הנשיא האמריקני נתפס אז אצל פרשנים ישראלים כחסר ניסיון לחלוטין, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה הבהיר אז לממשל האמריקאי שדמוקרטיה אינה רק בחירות חופשיות, אלא אורח חיים וערכים דוגמת שוויון זכויות, חופש ביטוי, חופש התאגדות, שלטון החוק – ובמילים אחרות, רמז שהערבים אינם מסוגלים לקיים את כל אלה. להבדיל מישראל, שהרי מצטיינת בשוויון זכויות ודוגלת במדיניות של אי-אפליה.

היום, קצת יותר מעשר שנים אחרי פרוץ ה"אביב הערבי", נדמה שדבר לא השתנה. הישראלים עדיין רואים עצמם ראויים לדמוקרטיה, גם אם התרבות השלטת היא כזאת של עליונות יהודית וביצור זכויות אקסקלוסיביות ליהודים; והם עדיין מעדיפים – ואפשר לומר, אוהבים – רק ערבים שנשלטים על ידי רודן חזק שרוצה הכול מלבד דמוקרטיה, חופש וזכויות אדם.

אנטון שלחת הוא אינטלקטואל פלסטיני אזרח ישראל, המשמש בין היתר כעורך מוסף התרבות של אתר "אל־ערבי אל־ג'דיד". המאמר המלא התפרסם באתר "Arab48". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. מערבית: רוני ברדה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf