"דינה" מציבה מראה מול הכישלון להגן על נערות בסיכון. ועל זה אין מחילה
ההצגה החדשה של חנה אזולאי-הספרי מגוללת את סיפורה של רווקה בת 55 חולה בסרטן שמנסה למצוא את הילד שמסרה לאימוץ. דרך הניסיון הזה נחשפת היסטוריה של נערה בסיכון שנאלצת לשלם על הפשעים שנעשו בה, ומתחדדת אוזלת היד של מערכת החינוך בהתמודדות עם התופעה
רגע לפני כיפור הלכתי לראות את "דינה", ההצגה החדשה של חנה אזולאי-הספרי, שבאה לביקור בתל אביב מתיאטרון דימונה. אזולאי-הספרי כתבה את ההצגה וגם משחקת בה את התפקיד הראשי, והבמאי הוא רוני ניניו. ההצגה מגוללת את סיפורה של דינה, רווקה בת 55, עובדת במפעל, שמגלה שהיא חולה בסרטן סופני ומנסה למצוא את הילד שמסרה לאימוץ בנעוריה.
ניסיון עיקש זה פורם את המעטה החייכני הקליל של דינה, וחושף היסטוריה משפחתית קשה של מי שהיתה נערה בסיכון ונושאת עדיין את הצלקות. ההצגה נפתחת בכך שהיתה מעדיפה שם אחר, אולי מישל, אבל דינה הוא השם שניתן לה. בהמשך היא מבקשת מאחיה האברך בני לקרוא לבתו העתידית על שמה. הוא מסרב, ומציג בדיאלוג הבא את הפטריאכיה במלוא הדרה:
דינה: "אתה יכול להבטיח לי שתקרא לה דינה?"
בני: "אצלנו דינה לא נחשב שם טוב".
דינה: "זה לא שם מהתורה?"
בני: "דינה עשתה דברים רעים".
דינה: "מה רעים, היא נאנסה".
בני: "יש הסבורים שהיא גרמה להם לאנוס אותה".
דינה דהאן על הבמה, כדינה בת יעקב בבראשית, נאלצת לשלם על הפשעים שנעשו בה. היא נטולת קול וסוכנות, בעוד אחיה מנהלים את חייה. את הכוח לעמוד מולם היא שואבת בעיקר מאישה צעירה, במאית, שהיא שוכרת כדי לעשות סרט על חייה. ההגבלות והנורמות המשפחתיות שנלקחות כמובנות מאליהן מאותגרות על ידי המבט החיצוני הזה, שלראשונה מסתכל על דינה נטול שיפוט.
חנה אזולאי-הספרי ו-ויקטור סבג בהצגה "דינה" (צילום: רפי דלויה)
בסצינה קטנה שבה פוגשת במאית הקולנוע הצעירה את מורתה לאמנות של דינה מילדותה, מתוודה המורה שלמרות הכישרון הרב, היא שמחה שדינה הפסיקה להגיע לשיעורים – בגלל התוכן המיני הלא הולם שהופיע בציורים שלה:
(המצלמה מתמקדת בציור שבו ילדה לובשת חצאית מיני לבנה ותחתונים אדומים מבצבצים מתחת) מורה: "ככה מציירת ילדה בת 13? בחיי. זה לא היה נעים בכלל אז קראתי לאח שלה הגדול, לא זוכרת איך קוראים לו, קשוח כזה, ניסה לשכנע אותה לצייר מה שביקשתי, שמש, בית, עצים. לא עזר. בסוף ביקשתי ממנו שלא תבוא יותר כדי שלא תשפיע על הילדות האחרות. לא יודעת מה עשה אתה".
צלמת: "לא שאלת?"
מורה: "למה שאשאל?"
ילדות ונערות בסיכון לא הופכות לכאלה בגלל אופיין. במרבית המקרים, הסיכון הוא תולדה של פגיעות שעברו בגילים מוקדמים, שלא קיבלו מענה וטיפול נכון. ולעתים קרובות מדי, הפגיעה מתבצעת על ידי האנשים שאמונים על ביטחונה של הילדה. הדחיקה החוצה מהחברה של ילדות ונערות בגלל התנהגויות שנובעות מהפגיעות שלהן, כפי שמתבטאת בסצינה הזאת, אינה רק האשמת הקורבן – היא הענשת הקורבן.
פעם, בתקופת חיים אחרת, לימדתי בתיכון. כשעמדתי מול כיתות של 30 בני נוער, ידעתי גם אז שסטטיסטית יושבים מולי בכיתה ילדים וילדות שנפגעו מינית. ידעתי שלפי המחקרים, אחת מתוך שבע ילדות שישבו מולי והתלוננו על החומר לבחינה עברה גילוי עריות. אבל לא היה לי שום כלי לדעת מי מהנערות מולי זקוקה לעזרתי.
עבור ילדים ובני נוער, הבית ובית-הספר הם שני המוקדים העיקריים שצריכים להגן עליהם. כאשר הפגיעה מתרחשת בתוך הבית, קו ההגנה שנותר צריך להיות מערכת החינוך. אבל לרוב המורים אין את הכלים לאתר את הילדים האלה או לדעת איך להתמודד עם זה בצורה נכונה. כחברה, אנחנו כושלים בהגנה על הילדים שלנו. ועל זה אין מחילה.
רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
