דגל שחור לילד ה-300

מאז יוני 2018 נשלפו 300 ילדים פלסטינים ממיטותיהם, נעצרו על ידי ישראל ועברו אירועים טראומטיים. מערכת הביטחון רואה בהם אוביקטים בעלי סיכון, ובתודעה הציבורית הם כלל לא קיימים. אבל הם ילדים חיים, בעלי תשוקות ועתיד, שחייבים לקבל מקום במאבק שלנו על הדמוקרטיה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ע', בן 16, נשלף ממיטתו ב-10 באוקטובר ונלקח למעצר. למשפחתו לא נמסר לאן נלקח. כך גם ס' בן ה-15 מבית אומר; מוסטפא ודאהוד, גם הם בני 15, מהר הזיתים; וחליל ומוחמד, בני 16.

אחד ועוד אחד ועוד אחד – בזמן שאנחנו ישנים וחולמים על מהפכות גדולות, על נפילת הקיסר, הקץ לשחיתות ועל הדמוקרטיה השבירה שלנו. מעבר לקו הלא נראה, הילדים טרוטי העיניים רק רוצים להמשיך בשנתם, ולא עוסקים בהפיכה ולא בדמוקרטיה.

מאז יוני 2018 ועד היום ספרנו בעמוד הפייסבוק של קבוצת "הורים נגד מעצרי ילדים" 300 ילדים שנעצרו בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. אלה מספרים חלקיים בלבד, המשקפים רק מקרים בהם פנו משפחות הילדים העצורים למוקד להגנת הפרט כדי שזה יסייע להם לאתר את הילד.

חיילים ישראלים מעכבים צעיר פלסטיני אחרי הפגנה בחברון, ב-18 בספטמבר 2020 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

חיילים ישראלים מעכבים צעיר פלסטיני אחרי הפגנה בחברון, ב-18 בספטמבר 2020 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

ילד ועוד ילד ועוד ילד, כך נשלפו 300 ילדים ממיטותיהם לנגד עיניהם המנומנמות של האחים והאחיות הקטנים, ואל מול ההורים המפוחדים, והובלו לתחנת משטרה לחקירה. כמעט בית ספר שלם של ילדים שנלקחו מבלי שלהורים נמסר אפילו בדל מידע אודותם.

על פי נתוני "בצלם", בסוף אוגוסט 2020 ישבו במעצר או במאסר 153 קטינים פלסטינים.

שוב ושוב עולה השאלה שכבר התעייפנו לשאול: כיצד מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית פוגעת כך בילדים?

בשבועות האחרונים יצאתי לכיכרות יחד עם מאות אלפי אנשים, שפקדו את הצמתים והרחובות ואחזו ונופפו בדגלים שחורים ו-ורודים כדי להיאבק "למען עתיד הילדים שלנו". אזרחים אוחזים שלטים מציפים את הארץ ומביאים את ילדיהם עמם כדי ללמדם אזרחות מהי ולהפגין בצוותא למען הדמוקרטיה, הזכות להפגין וחופש הביטוי והתנועה.

גם אני התמכרתי, כמו כולנו, לכעס התוסס והמוצדק כנגד הממשלה הרופסת וראש הממשלה המושחת, ובתוך הסחף שכחתי מע' וס' מדהאוד וחליל – הילדים האחרים, שנמצאים בצד הלא נכון של הקו.

האבסורד הוא שככל שההפגנות מתעצמות, תופסות תנופה ועוצמה, כך הילדים הללו מושלכים משולי התודעה לשוליים של השוליים של התודעה. בשביל עצמנו אנחנו נאבקים בימים האלה, בשביל הזכויות המגיעות לכל אזרח ואזרחית, ואני כמו כולם, מנופפת בהתרגשות בדגל הוורוד וצועקת בגרון ניחר ועל פי הקצב "1000, 2000, 4000 – שוחד, מרמה הפרת אמונים".

ככל שהגרון ניחר, ככל שהמאבק מתחזק ותקווה קטנה מתגנבת ללב – כך הילד ה-300 שנכלא השבוע על ידי כוחות הביטחון מתרחק עוד יותר ממרכז התודעה, אל עבר קצה האטמוספירה של הדמוקרטיה לישראלים-יהודים בלבד, שבה אין מחויבות עוד לכלום מלבד לעצמנו.

אין זה מקרה שלא נשמעת בגל המחאה העצום אף סיסמה שקוראת "100, 200, 300 ילדים עצורים".

donate

כמה אנשי בריאות נפש כותבים: "עדויות של קטינים פלסטינים על אירועים אלימים ומשפילים בעלי פוטנציאל טראומטי אותם חוו במהלך מעצרם וחקירתם מציירות תמונה עגומה, שכן עולה מהם כי מערכת הביטחון הישראלית אינה מצליחה לראות בקטינים אלו אלא אוביקטים בעלי סיכון ביטחוני".

למאמר בנושא הם קראו "הילד הזה הוא (לא) אני. להיות קטין פלסטיני במעצר ישראלי" (מאת ד"ר שרה קלעי, מיכל פרוכטמן, דורית גורני, אילנה לח, טלי לרנאו, ורדה עמיר, ד"ר שרונה קומם, 2013 פסיכולוגיה עברית), ואכן הילד ה-300 איננו סוביקט, קל וחומר ילד, בשביל אף אחד מאתנו.

גם בשבילנו ב"הורים נגד מעצרי ילדים" הוא מופיע כמספר. אנחנו לא יודעים את שמו המלא, לא דבר על נסיבות חייו ומעט מאוד על נסיבות המעצר שלו. אבל בשבילנו הוא מספר המספר סיפור. סיפור בעל משמעות על חייו של ילד שנולד לתוך מציאות של כיבוש. ילד שחשש, אולי ידע, שבמוקדם או במאוחר גם לביתו תגיע הזוועה, שגם אל בית הוריו חיילים יגיעו באישון לילה, יאיימו על חיי המשפחה, ויקחו מישהו מהם אתם.

ואנחנו, הורים לילדים בעצמנו, שואלים את עצמנו גם: איך מחזירים את הילד הפלסטיני העצור, שזכויותיו מופרות בכל אחד משלבי המעצר והחקירה שלו, אל מרכז התודעה? למעשה הוא מעולם לא היה שם. ולכן יש לשאול איך ממקמים אותו במרכז השיח והמחשבות האכפתיות שלנו?

אנחנו בחרנו להביא את סיפורו ואת סיפורם של אלפי הילדים בני ה-13 או ה-15 – אלה שעשו ואלה שלא עשו דבר, אלה שהוכו, או שאיימו עליהם חוקריהם כי אם לא יודו בחשדות נגדם יילקחו אישורי העבודה שמחזיקים אביהם או אמם, או שיימנע טיפול רפואי מציל חיים מדודתם.

אלה שעיניהם נקשרו כדי שיאבדו תחושת מקום וזמן ואפשר יהיה לחקור אותם כשרוחם שבורה, אלה שאזקו את ידיהם מאחורי גבם והידקו את הקשר עד שבכו והתחננו למעט הקלה. אלה שלא ראו את הוריהם ולא שוחחו אתם שבועות וחודשים.

כל אלה הם לא אני, אבל הם ילדים חיים, בעלי תשוקות ובעלי עתיד. אם רק ננופף את הדגל השחור גם בשביל הילד ה-300 אולי נצליח למצוא גם לו מקום בתודעה שלנו ובתקווה שלנו. נתחיל משם.

עו"ד מוריה שלומות היא מנכ"לית "הורים נגד מעצרי ילדים"

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

השוטר שהטיף מוסר לוופא הוא התגלמות האדון הקולוניאליסטי

"אל תלמדי אותי את העבודה שלי", אמר השוטר לאישה שסובלת מאלימות כמה ימים לפני שנרצחה, והדגים את התנהלות המשטר שמפקיר את הנשים הפלסטיניות בפרט ואת החברה הפלסטינית בכללה. אך למרות הייאוש, אנו נמשיך לחיות וללמד את כולם אילו חיים מגיעים לנו באמת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf