גם הלאומנים וגם הליברלים כפופים לאותו עיקרון: רווח

הסיפור החזק והפשוט שמחלק את החברה הישראלית לשני מחנות ניצים רחוק מלהיות מדויק. במציאות הקפיטליסטית, אף קבוצה אינה יכולה לחיות לפי עקרונותיה. חלופה פוסט-קפיטליסטית לשיח המדומה השכיח יכולה להראות לנו את הדרך החוצה מהמצב העגום הזה

מאת:

בשנים האחרונות התבססה התפיסה שהחברה הישראלית נעה בין שני קטבים: הקוטב הלאומני-יהודי והקוטב הליברלי. העמדה הראשונה מתעקשת על אופיה היהודי של החברה והמדינה, בעוד שהעמדה האחרונה מתעקשת על ערכים מופשטים ואוניברסליים של שוויון וחירות.

נאמר לנו גם שהקונפליקט בין לאומנים-יהודים לליברלים הוא ביטוי מקומי למריבה גלובלית והרת גורל בין ליברלים לבין מה שנקרא בעגה האקדמית "קהילתנים". זהו בהחלט סיפור חזק ופשוט, אך הוא רחוק מלהיות מדויק.

צעירים חוגגים את יום ירושלים בכותל המערבי בירושלים, ב-21 במאי 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

השיח המקוטב הוא חזק, אך לא מדויק. צעירים חוגגים את יום ירושלים בכותל המערבי בירושלים, ב-21 במאי 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

הדרך לערער על השיח המקוטב ולקדם חלופה שלישית הוא להראות שכל צד מהצדדים אינו מי שהוא אומר שהוא. הטענה פשוטה: בעולם מודרני-קפיטליסטי, אף קבוצה אינה מסוגלת לחיות על פי עקרונותיה, ואף קבוצה אינה מסוגלת לקיים את ה"טוב" שהיא עצמה דוגלת בו.

תפיסה כזאת גורסת שכל זמן שאנחנו חיים בעולם קפיטליסטי שמתעדף רווחים, יש שבר עמוק בין הזהות שלי לבין מה שאני עושה. במציאות כזאת, מי שדוגלים בעמדה לאומנית-יהודית נאלצים לפגוע ביהודים אחרים, וליברלים נאלצים להתנהל באופן שסותר את ערכיהם.

בקצרה, ניתן לטעון שליברלים לא באמת מאמינים בשוויון ודמוקרטיה של ממש, אלא בשוויון ודמוקרטיה פורמלית, שנשארת על הנייר בלבד.

ליברלים יודעים היטב, למשל, שמקומות העבודה של רובנו הם לא דמוקרטיים ולא שוויוניים. הדמוקרטיה עוצרת בכניסה למפעל או לחברת ההיי-טק. אילו הליברלים היו באמת מאמינים בשוויון ובדמוקרטיה של ממש, הם היו מחוקקים חוקים שהופכים את מקומות העבודה לדמוקרטיים, כלומר שלכולם בהם יש קול בניהול המקום, ולכולם מגיע להשתתף ברווחים באופן שווה.

במקום לעשות את זה, ליברלים מגדירים את מקום העבודה כמקום פרטי, שעל המדינה לא להתערב בו, וכך מאפשרים בפועל אי שוויון שמהווה בסיס לאוליגרכיה.

כך קורה גם עם חופש הביטוי. ליברלים מגינים, ובצדק, על חופש הביטוי של קבוצת האמנים, כאשר בפועל לרוב המוחלט של הישראלים מעולם לא היה ולא יהיה את החופש והזמן להיות אמנים. בדומה לכך, ליברלים יוצאים, ובצדק, להגנת מרצים באקדמיה שהחופש האקדמי שלהם נפגע, אך שותקים כאשר החופש להיות באקדמיה – הן כסטודנטים והן כמרצים – של רוב האוכלוסייה נמנע באופן עקרוני.

אי אפשר לקחת מאנשים חופש ביטוי שמעולם לא היה להם. אי אפשר לשמור על החופש האקדמי כאשר רוב האוכלוסייה לא יכולה להיכנס לאוניברסיטה, לא כל שכן לקבל הזדמנות ללמד בה. אבל לליברלים לא דחוף לחשוב על הבעיות האלה. כשמעמתים אותם עם טענות ממן זה, הם עונים כפי שעונים לפעמים מתנחלים לגבי הכיבוש: אי השוויון אינו פתיר, אפשר רק "לנהל" אותו.

donate

הערעור על הצד היהודי במשוואה מורכב יותר, ומחייב תפיסה פחות שכיחה של המציאות הישראלית. נסתכל, למשל, על פוליטיקאים מהימין שטוענים כי חשוב שתהיה לנו "מדינה יהודית" מצד אחד, ומצד שני הורסים בשנים האחרונות את החברה החרדית בישראל. דווקא תומכי המדינה היהודית דוחפת את הקהילה החרדית לשוק עבודה אכזרי ומפוררת את אופני החיים שלה.

מדוע ש"מדינה יהודית" ופוליטיקאים יהודים ייצאו למתקפה על אורח חיים יהודי מסורתי? הסיבה קשורה לכך שב-35 השנים האחרונות, עם יישומה של תוכנית החירום לייצוב המשק, הפכנו לחברה קפיטליסטית של ממש, שמתייחסת לאזרחיה בעיקר כאל כוח עבודה שמייצר הון.

בהקשר הזה, החרדים מהווים נטל לא על החילונים שמתגייסים לצבא, אלא דווקא על בעלי ההון, שכן הם קבוצה שאינה משתתפת בכוח העבודה אך מקבלת קצבאות נדיבות. מצב כזה מביא את המדינה לצאת נגד אופני החיים החרדיים, ולהעמיק את אי השוויון בחברה הזאת. חרדים מיוחסים – "בעלי שם" – יעשו את המעבר לחברה קפיטליסטית בהצלחה, אך רוב החרדים יצטרכו לנהל חיים בשכר נמוך, כשגם המדינה היהודית וגם החברה שלהם עצמם פוגעת בהם.

לחשוב מחדש על החברה הישראלית

העניין נכון גם מהכיוון השני. אותם פוליטיקאים יהודים שמתגאים בשנאת ערבים הם בדיוק אלה שמזרימים מיליארדי שקלים לקידום החברה הפלסטינית בישראל. החלטה 922 לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים ב-2016-2020, גם אם אינה יוצאת לפועל במלואה, היתה אמורה להשקיע 15 מיליארד שקל בקידום פלסטינים לא רק בשולי שוק העבודה, אלא בסקטורים היוקרתיים ביותר.

מדוע שפוליטיקאים יהודים שמחזיקים בתפיסה לאומנית יעשו את זה? שוב, כדי לייצר צמיחה להון ולקצץ במיסוי יש צורך לדחוף קבוצות מודרות אל שוק העבודה, מה שיאפשר קיצוץ בתמיכה המדינתית.

התשובה האלטרנטיבית, שטוענת כי החלטה 922 היא בעצם תוכנית פוליטית, שמטרתה היא דה-פוליטיזציה של הפלסטינים על ידי הכלתם, אינה מדויקת.

מצד אחד, החברה הפלסטינית בישראל נמצאת כבר שנים תחת שליטה, ואין צורך לתת לה גזרים כדי להשתיקה. מצד שני, אין כל ערובה לכך שדווקא מעמד ביניים פלסטיני-ישראלי חזק לא יתחיל לדרוש תביעות לאומיות. "הכלה כדה-פוליטיזציה" נראית יותר כמו תירוץ בדיעבד של הימין הלאומני, שלא מסוגל למלא את התחייבויות השנאה שלו לערבים.

חרדי קונה מפלסטינית בעיר העתיקה בירושלים, ב-17 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מהווים נטל על בעלי ההון. חרדי קונה מפלסטינית בעיר העתיקה בירושלים, ב-17 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מה אפשר ללמוד מהניתוח הראשוני הזה? המסקנה הראשונה היא שכדאי לחשוב מחדש על הטענה שהחברה הישראלית מורכבת מקבוצות או שבטים, מ"ליברלים" ו"לאומנים יהודים".

אנחנו חיים במציאות קפיטליסטית, שבה כל הקבוצות – בין אם הן רוצות בכך או לא – מוכפפות לעקרון הרווח. לכן את הלאומנות והליברליזם, את היהדות ושאר מיני פנטזיות קהילתניות יש להבין דרך התנאים האוביקטיביים שמציב בפניהם הסדר הקפיטליסטי.

המסקנה השנייה היא שחייבים להתחיל לקדם חלופות פוסט-קפיטליסטיות לשיח המדומה בין לאומנים-יהודים לליברלים. חלופה שלישית כזאת מתחילים לבנות על ידי זיהוי נכון של הכוחות החברתיים בישראל. השיח הזהותני והליברלי לא באמת עוזר לנו להבין מה קורה פה. לאחר מכן, מקדמים חלופה כזאת על ידי הצעה לתכלית חיים משותפת, לא ליברלית, ולא קהילתנית.

תפיסה פוסט-קפיטליסטית של אדם וחברה מעמידה בבסיסה את תכלית החיים החברתיים, שהיא חופש שווה לכולם. חופש זה לא ניתן מראש ליחיד, כמו שחושבים הליברלים, אלא נעשה מתוך פעולה בעולם יחד עם אחרים. מצד שני, הזהות הקבוצתית שלנו נוצרת דרך הפעולה ליצירת החופש, ולכן אינה ניתנת מראש כמו שחושבים הקהילתנים.

בתפיסה כזאת אנחנו מכירים שחיינו אינם אוטונומיים וחופשיים, אלא שמי שאנחנו ומי שנוכל להיות תלויים תמיד באחרים. בתפיסה כזאת נכיר שכל כמה שנרצה להיות תלויים רק בדומים לנו, אנחנו למעשה תלויים באנשים שלעולם לא יהיו דומים לנו ואינם צריכים להיות. בעולם גלובלי, אנחנו תלויים באנשים שלעולם גם לא נפגוש.

ניסוח וקידום חלופה פוסט-קפיטליסטית שאינה נופלת לקיטש הקהילתני יכולה להיות הדרך החוצה מהמציאות הלאומנית והקפיטליסטית שלנו. והעיתוי לא יכול להיות טוב יותר.

ד"ר כפיר כהן לוסטיג הוא ראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים. ספרו על ספרות ישראלית ופלסטינית בעת הגלובלית יצא לאחרונה בהוצאת ורסו

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf