newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם במערכת הבריאות הדו קיום מבוסס על עליונות יהודית

האירועים האחרונים הולידו לא מעט יוזמות בעלות כוונות טובות, בקריאה לחזור לחיים משותפים. אך גם בשגרה, העבודה "שכם אל שכם" של פלסטינים ויהודים בבתי החולים מבוססת על השתקת ודיכוי הזהות הפלסטינית. זה הזמן לנהל שיח אמיתי, ולשנות את בעיית העומק הזאת

מאת:

האירועים האלימים בישראל בין יהודים לערבים בשבועות האחרונים הולידו לא מעט תגובות נגד. בזה אחר זה צצו יוזמות בעלות כוונות טובות של מנהלי בתי ספר, אנשי עסקים, אקדמאים, חברות מסחריות ואנשי רפואה, שקוראים להרגיע את הרוחות ולחזור לחיים משותפים.

בהצהרה של אנשי רפואה נכתב למשל "חייבים לפעול שוב ביחד מתוך שוויון, כבוד ושיתוף אמיתיים, כדי להחזיר את השקט והביטחון האישי לכל אחד ואחת. בתחום הבריאות זו כבר מזמן מציאות טובה, חיה ונושמת".

צילום מסך מתוך קמפיין של משרד הבריאות, "מחזירים את הקול השפוי: אחווה ודו קיום בבריאות הציבור"

יש דברים שמותר להגיד, ויש דברים שאסור. צילום מסך מתוך קמפיין של משרד הבריאות, "מחזירים את הקול השפוי: אחווה ודו קיום בבריאות הציבור"

"איך אוכל לחזור למקום בו מעולם לא הייתי", ענה פעם מאיר אריאל בתשובה לשאלה אם הוא חוזר בתשובה. ההצהרות החיוביות של האנשים והגופים הן צעד ראשון וחשוב בדרך להכרה הרבה יותר עמוקה, שבתקווה תוביל לשיח אחר ושותפות אמיתית.

חשוב שכל אותם אנשים טובים המבקשים לחיות חיים משותפים יכירו בכך שהאירועים האחרונים, ובהם איומי הגירוש משייח' ג'ראח ופגיעה בחופש הפולחן בחודש הרמדאן, והתגובה אליהם הגיעו בשל העוול שנעשה לפלסטינים אזרחי ישראל במשך יותר מ-70 שנה.

המחאות השונות של הפלסטינים אזרחי ישראל הן ביטוי לעוול עמוק וחטא בראשית, שמעולם לא הוכר ומעולם לא טופל: חטא הנישול והעליונות של עם אחד על אחר – ביחס, בתיעדוף חיים, בחקיקה, בנגישות למשאבים רוחניים, תרבותיים וכלכליים. חטא שתחילתו במחיקת ההיסטוריה של 20% מאזרחי ישראל, עד כדי איסור על ציון האירוע המכונן בהיסטוריה הזאת בחוק.

עתה, כאשר נראה שהאירועים נרגעו מעט, חשוב להתחיל לנהל שיח אמיתי ולשנות את השגרה שהיתה קודם. ללא שיח וטיפול בבעיית העומק הזו, התפרצות חדשה תהיה רק עניין של זמן. לא נוכל לחזור למקום בו לא היינו. יש להגיע למקום חדש, שוויוני יותר, מכיל יותר וכן יותר.

בפועל, עדויות של אנשי רפואה ערבים מראות כי תמיד בעת מתיחות ביטחונית, המשמעות של העבודה "שכם אל שכם" בבתי החולים ו"השוויון" המוצהר היא שהם למעשה צריכים להצניע את דעתם על המלחמה או את הזדהותם עם בני עמם הפלסטינים שנמצאים תחת הפצצות בעזה, בעוד שברור שהישראלים "מזדהים עם הדרום" או "עומדים מאחורי כוחות הביטחון".

כאשר מנהל בית חולים רמב"ם, בית החולים הגדול באזור הצפון שחלק גדול מהעובדים בו הם פלסטינים, מוציא מכתב שבו הוא מאיים על עובדיו שלא להשתתף בשביתת הסולידריות שהכריזו בני עמם, הוא חושף את המנגנון המפורש ביותר של השתקת פלסטינים במערכת הבריאות. אך גם בשגרה מופעלים עליהם מנגנונים שונים של השתקה, חלקם נסתרים יותר.

ההשתקה היא במסדרונות בית החולים, בחדר הרופאים, בתחנת האחיות ובפינת הקפה בקליניקה בקהילה. יש דברים שמותר להגיד, ויש דברים שאסור. מותר להיות ערביה, אסור להיות פלסטינית. מותר לדבר על החג, הרמדאן או חג המולד, אסור לדבר על הזדהות עם בני עמה הסובלים בעזה. מותר לדבר על מתוקים ותבשילים, אסור לדבר על נישול וגירוש. מותר לדבר על חתונות, אסור לדבר על זכותה כבת למיעוט לאומי בעל שאיפות קולקטיביות.

החיים המשותפים בישראל לרוב מקבעים עליונות יהודית, מתעלמים מיחסי הכוח הבסיסיים הקיימים בין יהודים הישראלים לפלסטינים אזרחי ישראל ודורשים מהפלסטינים ליישר קו אתנו, היהודים.

נכון, לאט לאט אנו רואים יותר ערבים בתפקידים בכירים כמו מנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים. אבל האם באמת אנחנו מקבלים את הזהות הפלסטינית שלהם, שהועלמה ונדרסה על ידי המדינה החל מ-1948? האם אנחנו מוכנים להתחיל ולהכיר בגירוש מבתים והפרדת משפחות, כאב ועלבון שפלסטינים החיים בישראל נושאים עד היום, כפי שאנחנו היהודים כנראה לעולם לא נבין זאת?

אומות שונות עוברות תהליכים בהיסטוריה שמאפשרים בנייה מחדש של זהות לאומית או תיקון כלפי מי שעוברים ועברו דיכוי. כך גרמניה אחרי השואה, כך האמריקאים ביחס לאוכלוסייה הילידית וככל שעובר הזמן כלפי השחורים, וכך בתקווה יום אחד גם מדינת ישראל כלפי אזרחיה הפלסטינים.

יש דרכים לעשות את זה. חברות מסחריות יכולות לפתח הכשרות לצוותים יהודים וערבים. כך גם במערכת הבריאות ובכל מערכת שבה עובדים יהודים וערבים ביחד. חשוב מכך, על מנת שגילויי הדעת על חיים משותפים יהפכו מחזון למציאות, צריך לשנות את מערכי החינוך בבתי הספר, והמדינה צריכה להכיר בסמלים וזכויות של הפלסטינים החיים בישראל. בלי זה, לא ניתן יהיה לממש את החזון שהוצג בהצהרות השונות.

רן גולדשטיין הוא מנכ"ל עמותת רופאים לזכויות אדם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf