בניגוד למה שחושבים בשמאל, ההסכם יכול לקדם את השלום

ההסכמים שנחתמו אתמול עם האמירויות ובחריין יכולים לחשוף את הציבור בישראל ליתרונות של קשרים עם מדינות האזור, לשבור מנטליות ה"ווילה בג'ונגל" ולשכנע אותו בשלום עם הפלסטינים. לא לחינם מועצת יש"ע חוששת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

זהבה גלאון טענה אתמול ש‏החתימה על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל ובין איחוד האמירויות ובחריין בוושינגטון היא חשובה לישראל מבחינה דיפלומטית וכלכלית, אך היא אינה "הסכם שלום". גלאון, כמו מוסי רז כאן ב"שיחה מקומית", מציגה תפיסה רווחת בשמאל הישראלי הנוטה לזלזל ב"הסכם אברהם" תוך הדגשה שאיחוד האמירויות ובחריין הן מדינות שמעולם לא הייתה לנו מלחמה עימן.

donate

העמדה הזו מדגישה את חשיבות המשא ומתן עם הפלסטינים ואת סיום הכיבוש כתנאי לכל הסכם שלום, אבל מתעלמת שמאז 1948 הסכסוך מתנהל לא רק בין התנועה הציונית לפלסטינים, אלא הוא חלק מסכסוך אזורי. אש"ף הוקם בתמיכת מצרים, ופת"ח הוקם ופעל בתמיכת כוויית וסוריה (ובהמשך אלג'יריה ותוניס). החרם הערבי, שאושר בשלושת הלוואים המפורסמים של ועידת חרטום אחרי מלחמת 1967, שימש חומה בין ישראל לעולם הערבי. החרם הזה אמנם הוסר במידה רבה בשנות ה-90, אחרי הסכמי אוסלו, אבל חוּדָש מאוחר יותר, לפחות באופן פורמלי. יוזמת השלום הערבית מ-2002 הציבה תנאים לישראל בתמורה להכרה והסרת החרם.

לכן, עם כל הקושי שבדבר, צריך להודות שזהו אכן הסכם שלום היסטורי. בדומה להסכמים עם ירדן ומצרים הוא מביא לכינון יחסים רשמיים בין מדינות שלפחות פורמלית היו במצב של חרם. בדומה להסכמים הקודמים, שמוזכרים בהסכם עם האמירויות ובחריין, הוא שובר את הקונצנזוס הערבי בנוגע לחרם על ישראל ומעודד מדינות ערביות נוספות לכונן מערכת יחסים דיפלומטית ישירה עימה.

מחנה השלום צריך לחפש את ההזדמנות שההסכם עם האמירויות ובחריין מציע. טקס החתימה על ההסכם בוושינגטון (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

מחנה השלום צריך לחפש את ההזדמנות שההסכם עם האמירויות ובחריין מציע. טקס החתימה על ההסכם בוושינגטון (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

מעבר ליחסים החדשים עם מדינות ערביות ושבירת החרם, יש בהסכמים החדשים עם איחוד האמירויות ובחריין התייחסות ברורה לצורך להשיג "פתרון צודק, כולל, מציאותי וארוך טווח לסכסוך הישראלי-פלסטיני", ושני הצדדים מתחייבים לפעול יחד כדי להביא למשא ומתן "שיענה על הצרכים והשאיפות הלגיטימיים של שני העמים". בטקס עצמו שר החוץ של האמירויות הודה לנתניהו על "עצירת הסיפוח" וחזר על מחויבות ארצו למדינה פלסטינית עצמאית. נציגים אחרים של האמירויות ובחריין התבטאו באופן דומה.

מכאן אפשר אולי להסיק שבמקום לבטל את היוזמה הערבית, יש כאן שאיפה לקיים אותה, רק במהופך. במקום הצהרה כללית לגבי עתיד של שלום אפשרי עם מדינות ערב, בתנאי שייחתם הסכם עם הפלסטינים, ההסכם החדש מביא חבילות ברורות של תמריצים לציבור הישראלי. הציבור הזה אמור לראות את פירותיהם של הנורמליזציה והשלום וכך יהיה מוכן לשלם את מחירו של "פתרון צודק שריר ומקיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני", כפי שנכתב בהצהרה המשותפת עם בחריין.

בניגוד לספקנים, אני סבור שתהליכי נורמליזציה אלו ידגישו את האפשרות לקיום יחסי שלום עם מדינות האזור. הציבור הישראלי יוכל להיחשף לחלק החיובי של שבירת התפיסה של "וילה בג'ונגל", לטעום מהו שלום אזורי, יזכה בתמריצים ובגזרים בדמות השקעות כלכליות מהמפרץ, ובסופו של דבר עשוי לשנות את דעתו לגבי המדינות באזור, לגבי החברה הערבית ובהמשך אף לגבי ההנהגה הפלסטינית.

ההסכם גם יהפוך את איחוד האמירויות למדינה שיש להתחשב בדעותיה, לדוגמה במה שנוגע להרחבת ההתנחלויות. זאת בדיוק הסיבה מדוע ראש מועצת יש"ע, דוד אלחיאני, מתנגד כל כך להסכם ומדוע הנהגת המתנחלים חוששת שיש כאן שינוי טקטוני, שיכול להביא לסיום מפעל ההתנחלות ולהקמת מדינה פלסטינית.

לכן, במקום לסרב לראות בהסכם הנורמליזציה שנחתם אתמול בוושינגטון כהסכם שלום ואף לזלזל בו, כמו שעשה ראש מועצת יש"ע, על מחנה השלום דווקא לחפש את ההזדמנויות הטמונות בו. כמו הסכמים דומים בעבר, גם ההסכם הזה אינו מספיק כשלעצמו. אבל שינוי דעת הקהל הישראלית לגבי האזור, וכך גם כלפי החברה הערבית, תלוי ביכולת שלנו לכונן מערכות יחסים אזרחיות בין ישראל למדינות כמו האמירויות או בחריין, תוך הדגשת מקומם של הפלסטינים.

מלבד מנופי פיתוח ליוזמות משותפות, שיוכלו לחזק את הכלכלה הפלסטינית ואת ערכי השותפות והשוויון דרך מכוני מחקר, תכניות חינוך, כנסים ומפגשי תרבות – אפשר יהיה לפתוח דיאלוג על עתיד האזור בכלל. ניתן יהיה למצוא שותפים חדשים, לחשוף קהלים חדשים לפעילות הארגונים וליצור קואליציות חדשות שיחזקו את מחנה השלום ויקדמו ערכים משותפים ברמה האזורית. כך יהיה אפשר לחזק את אלו השואפים לפתרון צודק וסיום הכיבוש על חשבון אלו המבקשים לשמור על השליטה הצבאית על הפלסטינים. זוהי הזדמנות, השאלה מה נעשה איתה.

ליאל מגן מנהל שותף במרכז ליוזמות אזוריות (IPCRI)

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf