במצעד הדגלים השנה, הגזענות הפכה לנורמה
אם בשנים קודמות, רק חלק מהצועדים היהודים שעברו בעיר העתיקה השתתפו בחגיגה הגזענית, אתמול כל הקבוצות קראו את הקריאות האלה. עיתונאים הותקפו ללא תגובה מהשוטרים, שהסבירו כי סיקור המצעד הוא "התגרות"
השוטרים, כולל המפקדים, הסבירו לעיתונאים כי ציבור הצועדים לא אוהב את התקשורת. צעירים מקללים עיתונאים במהלך מצעד הדגלים בשער שכם, ב-5 ביוני 2024 (צילום: אורן זיו)
מצעד הדגלים בעיר העתיקה בירושלים הפך במשך השנים לחגיגה של עליונות יהודית, התעמרות בתושבים הפלסטינים, ובמה להתבטאויות גזעניות של אלפים – בחסות המשטרה. השנה, על רקע הזוועות בעזה, נראה שהמצעד ייצג חלקים נרחבים בחברה הישראלית, ולא רק "שוליים קיצוניים", כפי שנטען בעבר.
במצעד שנערך אתמול (רביעי), הקריאות הגזעניות הפכו נפוצות יותר ויותר, ונשמעו כמעט מכל קבוצה או ישיבה שנכנסה לצעדה ממרכז העיר לכיוון שער שכם. אם בעבר הקריאות האלה אפיינו רק חלק מהקבוצות, אתמול הן הפכו לנורמה אצל עשרות אלפי הצעירים, שלוו במבוגרים ובאנשי חינוך.
הקריאות שכיכבו היו "שיישרף לכם הכפר", "שועפאט עולה באש", "מוחמד מת", והשיר "ואנקמה נקם אחת משתי עיניי מפלשתים", כאשר בדרך כלל המילה "פלישתים" מוחלפת ב"פלסטין". את השיר הזה שר גם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שהגיע אתמול לקראת סוף הצעדה לשער שכם ורקד עם הנוכחים, מוקף במאבטחים.
לצד הקריאות, משתתפים נשאו דגלים של ארגון להב"ה, שלטים שעליהם נכתב "כדור בראש לכל מחבל" ומדבקות "כהנא צדק".
השר בצלאל סמוטריץ' רוקד עם משתתפי מצעד הדגלים ושר איתם את "שיר הנקמה" (צילום: אורן זיו) pic.twitter.com/nLmWwwRHak
— שיחה מקומית (@mekomit) June 5, 2024
כל זה נעשה, כמובן, לעיני ה"סדרנים" – צעירים לבושים באפודים צהובים, שנוספו עם השנים לאירוע בעקבות עתירות לבג"ץ נגד אופי המצעד. בפועל, הסדרנים האלה לא מנעו דבר. גם השוטרים, כולל המפכ"ל ומפקדים בכירים שנכחו במקום, לא התערבו כדי למנוע את ההסתה.
חוסר ההתערבות הזה בלט במיוחד לנוכח המדיניות של המשטרה מאז 7 אוקטובר, לעצור ולהגיש כתבי אישום בגין עבירות הסתה נגד פלסטינים שהתבטאו ברשתות החברתיות נגד המלחמה, או השתתפו במחאות קטנות נגדה. אך למעשה, גם לפני 7 באוקטובר זו היתה המדיניות: לא משנה התוכן, משנה מי אומר אותו. וכך, למשתתפים יהודים ניתנת ה"זכות" לחגוג את יום כיבוש ירושלים איך שהם רוצים.
מכיוון שהמשטרה פינתה את האזור מתושבים פלסטינים כבר בשעות הצהריים, ובעלי החנויות ברחוב אל וואד, שדרכו עבר מסלול הצעדה, סגרו את העסקים שלהם, לחוגגים נותר בעיקר לכלות את זעמם בעיתונאים הרבים שהיו במקום, במיוחד בעיתונאים פלסטינים.
כבר באחת בצהריים, אחת מהקבוצות הראשונות של המצעד תקפה קבוצות עיתונאים בעיר העתיקה. שניים מהם נפצעו: העיתונאי סייף קוואסמה, שתועד כשהמון מתנפל עליו בבעיטות ובאגרופים; ועיתונאי "הארץ", ניר חסון, שהותקף, הופל לקרקע וחטף בעיטות.
בהיעדר פלסטינים, הצועדים הפנו את זעמם כלפי העיתונאים. משתתפים במצעד הדגלים תוקפים את העיתונאי ניר חסון בעיר העתיקה בירושלים, ב-5 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
עוד לפני תחילת האירוע, השוטרים החליטו כי עשרות העיתונאים שהגיעו לסקר את הצעדה יישארו במתחם סגור לצד שער שכם, שממנו לא ניתן באמת לסקר דבר. בשנה שעברה, מתחם דומה הותקף באבנים, בבקבוקים ובמקלות, והשוטרים לא עשו הרבה כדי למנוע את ההתקפות.
גם אתמול הצועדים התעכבו זמן רב בשער שכם מול "מתחם העיתונות", קיללו את העיתונאים, השליכו בקבוקים וניסו לתקוף אותם. המשטרה עצרה חמישה צעירים, ובהמשך נעצרו עוד כמה אנשים.
השוטרים, כולל המפקדים, הסבירו לעיתונאים כי ציבור הצועדים לא אוהב את התקשורת, ולכן ההתהלכות ביניהם תיחשב לסכנה ואף להתגרות בהם. רק אחרי כשעתיים ופניות רבות ללשכת המפכ"ל, הותר לעיתונאים להסתובב בין החוגגים, אך נאמר לחלקם שזה יהיה "על אחריותם".
היחס הזה מעיד בעיקר על האופן שבו השלטון בישראל תופס את העיתונות – כמטרד שגורם לבעיות ושצריך להגביל, במקום לאפשר סיקור חופשי. לא מפתיע שישראל ירדה השנה למקום 101 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות של ארגון עיתונאים ללא גבולות.
צריך להגיד את זה בכל שנה והשנה במיוחד: אין שום דבר חגיגי ביום ירושלים. העסקים בעיר העתיקה נסגרים מחשש לפגיעה ע״י ״החוגגים״, התושבים (כמו רבים מחבריי ובני משפחתי) מפחדים לצאת מהבית כדי לא לקבל מכות, וכמובן קריאות ההסתה והטיפול בכפפות של משי בבריונים שהם ממש לא קומץ.
דיון באולפן עם… pic.twitter.com/E8NMHQe4BP— Suleiman Maswadeh סולימאן מסוודה (@SuleimanMas1) June 5, 2024
רוב הצועדים התעלמו מהמלחמה
במהלך המצעד, כמה מהצעירים שרו: "יאללה לשטח את רפיח", או "לשטח את עזה", לסירוגין. כמה מהם נשאו דגלים של גוש קטיף ואחדים שלטים על החטופים, אך בגדול, רובם התעלמו מהמלחמה. מבחינת הצועדים, וגם הפוליטיקאים שהגיעו לקראת סוף האירוע לשער שכם, המאבק היה קודם כל על הר הבית. החטופים, המצב בדרום או בצפון הארץ – הכל יכול לחכות.
ממש לקראת סוף הצעדה, הגיע לשער שכם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, עם אבטחה כבדה. במשך דקות ארוכות הוא עמד במקום, כשעשרות העיתונאים שנאבקו להתקרב אליו נהדפו על ידי השוטרים והעוזרים של השר. בן גביר הדגיש כי לפי המדיניות, ליהודים מותר להתפלל באל אקצא, בניגוד מוחלט לסטטוס קוו.
"חזרתי לכאן בשביל להעביר מסר לחמאס ולכל בית בעזה ובצפון: ירושלים שלנו. שער שכם שלנו. הר הבית שלנו", אמר בן גביר. "היום, בהתאם למדיניות שלי, נכנסו לעיר העתיקה יהודים בתנועה חופשית, ובהר הבית התפללו יהודים בצורה חופשית. אנחנו אומרים בצורה הכי פשוטה, זה שלנו". השר לא ענה לשאלות ונעלם לתוך העיר העתיקה, כשהשוטרים מונעים מהתקשורת ללכת בעקבותיו.
השר איתמר בן גביר במצעד הדגלים בשער שכם, ב-5 ביוני 2024 (צילום: אורן זיו)
בעבר, בן גביר היה אחד מהצועדים ביום ירושלים. היום הוא השר הממונה על המשטרה, ואחראי על הצעדות וגם על עליית יהודים למתחם אל אקצא. אף שראש הממשלה, בנימין נתניהו, התנער מההצהרות של בן גביר לגבי שינוי הסטטוס קוו בהר הבית, בן גביר הוא זה שקובע את המדיניות. על פי מה שנראה בשטח, המדיניות שלו גם מיושמת.
בעבר, האירועים האלה בשער שכם ייצגו יום חריג בשנה, שבו הגזענות ומופעי העליונות היהודית נחשפים לעיני כל בגלוי. אחרי מסע ההרג והנקמה בעזה, שבו השתתפו רוב חלקי החברה הישראלית ולא רק ה"קיצוניים", אחרי מסעות הרדיפה וההשתקה בתוך ישראל והדיכוי הגובר בגדה – מצעד הדגלים הפך לעוד אירוע ברצף, ולמרבה הצער, כבר לא נראה כל כך חריג בנוף.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
