במוות ובזיכרון אפשר לדבר על שוויון: תגובה ללילך בן-דוד
הרחבת מעגלי הזיכרון כך שיכללו את כל הקורבנות ללא הבחנה היא פעולה אנושית ופוליטית נכונה וחתרנית, לא עוד נדבך של הנצחת הכיבוש
בכל יום אחר הייתי מסכים עם מה שכותבת לילך בן-דוד על טקס יום הזיכרון המשותף ועל נורמליזציה. כן, הנטייה של מה שנשאר מהשמאל הציוני של אוסלו לדבר במונחים שוויוניים על כובש ונכבש, לתאר את "הסכסוך" כמצב ש"כולנו סובלים ממנו" ול"כולנו" יש אחריות לסיים – היא נטייה מקוממת. יש להתנגד לה במסגרת הפוליטית של השמאל שבאמת מתנגד לכיבוש ונחוש לפעול לסיומו ולמען שוויון מלא לכל יושבי הארץ. אבל לא היום.
יום הזיכרון הוא יום של אבל ושל התייחדות עם זכרם של הרוגים. בגרסתו הממלכתית והמקובלת על רוב הציבור זהו זמן להתייחדות אך ורק עם החללים היהודים, לוחמים ואזרחים כאחד, שנהרגו במסגרת עשרות השנים של מלחמות, מבצעים צבאיים ופיגועים. זו אחת מאבני היסוד של הזהות הלאומית שלנו: ההגדרה של מי זה "אנחנו", שעליהם ראוי להתאבל, ומי זה "הם", האויב, שאין לו מקום כאן, ושאת סיפורו לא נספר.
מול תפיסת הזיכרון הזאת, מול הכאב הזה, אפשר לעשות דברים שונים: אפשר לשתף איתה פעולה, אפשר להתעלם או לבוז או להתנכר, ואפשר לפתח לה אלטרנטיבה. זו צריכה להיות אלטרנטיבה שמכבדת את הכאב אבל בוחרת לתת לו סיפור אחר, להרחיב את גבולות הזיכרון, להרחיב את היקף ה"אנחנו" כך שיכלול את כל מי שנהרגו במרחב הזה בדרכים שונות בשם המאבקים על עצמאות, שחרור, שליטה, גירוש, גזענות ועוד. לילך טוענת שזיכרון משותף כזה יכול להתקיים רק אחרי סיום הכיבוש. במציאות פוליטית של דה-הומניזציה מוחלטת של הפלסטיני בציבור היהודי אני טוען שאי אפשר לחכות, ושפעולת הזיכרון המשותפת היא אחד הדברים הנכונים והחתרניים ביותר שניתן וחשוב לעשות.
מקהלת הנשים "שיראנא" מיפו בטקס יום הזיכרון המשותף (דן חיימוביץ')
זמן לחמלה רדיקלית
עם זאת, חשוב לי להוסיף שלא נכחתי בטקס המשותף. מעולם, בכל תשע שנותיו. לילך הייתה בו כמה וכמה פעמים, ולכן אין ספק שהיא בת סמכא יותר ממני לגבי אופיו המדויק. אני מאוד מבין את הביקורת שלה על הטקסטים של כמה מהדוברים, על הדברים שהוזכרו בהם ובעיקר על הדברים שלא הוזכרו בהם, ועל האופן שבו אלה מותאמים כדי להקל על הציבור היהודי. אני מאמין גם שהייתי מסכים איתה על חלק מהדברים לו הייתי מגיע בעצמי לגני התערוכה אמש. אף על פי כן, יש לי מחלוקת עם לילך גם כאן. שוב, בגלל אופיו של היום, בגלל אופיים של השכול והזיכרון. אסביר למה.
הזדמנתי לאחרונה ללוויה של לוחם. מדברי המספידים למדתי שאותו לוחם השתתף בפעולות שבעיניי הן נוראות. שלא היו צריכות לקרות. שהובילו להרג מסיבי של אזרחים (ולוחמים) שהיה מיותר לגמרי. בכל נסיבות אחרות, אם הייתי מדבר עם אדם שהיה מספר לי על השתתפותו בפעולות כאלה או על תמיכתו בהן – הייתי מתקומם ומתווכח. אבל במצב של אבל אין לזה מקום. הסתכלתי מסביבי וראיתי את הכאב של בני משפחתו וחבריו, את הגאווה שלהם בו על גבורתו, את האובדן שהם חווים של האדם הטוב שהיה יקר להם ושהיה מספר בדיחות ושהיה עוזר בכל דבר.
האם במצב כזה באמת רלוונטי ודחוף להתקומם נגד הנצחת הפעולות הנוראות? האם נוכח השכול, ההתייתמות מאב, ההתאלמנות מבן זוג אוהב, אובדן החבר היקר – אפשר להמשיך וליישם את הפוליטיקה הרגילה שלנו? האם אפשר לדעת מהניסוח הזה אם הלוחם היה יהודי או פלסטיני, והאם זה משנה?
אני טוען שלא. במשך 364 ימים בשנה אנחנו יכולים להיות יותר או פחות קשוחים בפוליטיקה שלנו, כל אחד לפי טעמו. אנחנו יכולים וצריכים להתעקש על עקרונות מסוימים, כמו התנגדות מוחלטת לכיבוש, כמו ההסכמה שהאחריות על סיום השליטה הצבאית על מיליוני פלסטינים חסרי זכויות אזרח ועל שוויון אזרחי מלא במדינה ועל פתרון בעיית הפליטים – היא אחריותה של ישראל קודם כל.
אבל כל זה יכול לחכות קצת ביום הזיכרון. היום הוא יום נכון לרוך לחמלה ולכאב שקט. טקס יום הזיכרון היהודי פלסטיני המשותף מציע את המקום הזה, הלא-שיפוטי, שמאפשר התייחדות עם הקורבנות באשר הם בני אדם ובלי קשר למעשיהם בחייהם. כאמור, במציאות הפוליטית שלנו לדבר על בני אדם כשווים במותם זה אחד מהדברים הרדיקליים ביותר שאפשר לעשות.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
