בלבול השפות בין מורה לתלמידה הוא הרבה מעבר לשאלת יחסי מרות
הלימודים בתלמה-ילין היו עבורי חוויה מעשירה ומרחיבת אופקים, לא מעט בזכות המורה בועז ארד. חלק מהקסם היה בגבולות הפתוחים בינינו ובין המורים לאמנות, אבל שם בדיוק גם טמונה הסכנה. ארד חצה את הקו שאסור היה לחצות
כותבת אורחת: נוגה אריאל-גלור
בועז ארד היה המורה שלי בתיכון במשך שלוש שנים. הוא הראשון שיצר עבורי את החיבור שקיים אצלי עד היום בין פסיכואנליזה לאמנות. הוא הרחיב את דעתי ואני חייבת לו המון ממי שאני כיום. נהניתי מאוד ללמוד בתלמה-ילין בשנות התשעים, ונהניתי מאוד מהאווירה החופשית והמתירנית והדיבור "הבוגר" על מיניות, המיניות באמנות והמיניות שלנו, כמתבגרים ומתבגרות שלומדים וחווים אותה לראשונה במרחב שאפשר להסתכל ולחקור דרכו את מה שעובר עלינו גם מזוויות אחרות, מעודנות ו"תרבותיות" יותר.
הגבולות בינינו לבין המורים לאמנות היו שונים מהגבולות בינינו לבין המורים למקצועות הרגילים. במקום בו מדי שנה תלמידים בכיתות ט'-י"ב נוסעים לשבוע שלם לגבעת חביבה רק עם מורי המגמה, מציירים מודל עירום גברי ונשי כל יום ועוברים סדנאות צמודות, הרבה דברים יכולים לקרות. היינו צעירים מורכבים, משוכנעים שאנחנו שיא התחכום, הבוהמה הישראלית החדשה, עם מורים שבאמת נהנו מחברתנו ומהשנינויות הבוסריות שלנו. היה נפלא.
במלכודת ההעברה האירוטית
א-ב-ל. דווקא במרחב כזה, בו יכול להיווצר "בלבול שפות", בין מתבגרים ומתגברות שמדברים בשפת החוויה, החקירה וההתלהבות הראשונית מעולם המיניות, ובין מבוגרים (לעתים בודדים) שעולם המיניות כבר הפך אצלם לשגרה שנחמד לשבור ולרענן עם "משהו טרי", צריך שיהיו אנשים שיוכלו לעשות הפרדה ולשים את הגבול. אני מאמינה שרוב המורים שלנו היו מסוגלים לעשות את ההפרדה הזאת, והיה מאכזב לדעת שבועז לא צלח בכך.
למה בעצם לעשות את ההפרדה? "מה רע בזה"? "היא פיתתה אותו!", וכל מני דברים שאנשים סביבי, גברים ונשים, אומרים בעקבות הסיפור המצער הזה? זה נכון שאפשרי שגברים יימשכו לנערות, וגם קורה בהחלט שנערות נמשכות ומתאהבות בגברים מבוגרים וסמכותיים. אבל הפסיכואנליזה מראה לנו שלא רק יחסי המרות הם אלה שמשנים כאן, אלא שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר.
כללי האתיקה בטיפול שנוגעים לאיסור של מטפל/ת לקיים יחסי מין עם מטופל/ת מתפרשים הרחק מעבר לכללי החוק על ניצול יחסי מרות. פרויד זיהה די מהר שלמטופלות יש נטייה להתאהב במטפלים שלהן. הוא קרא לזה "העברה ארוטית", וטען כי מה שהמטופלת חווה הוא למעשה העברה של התשוקות האדיפליות שלה לאביה אל המטפל. הוא הזהיר את המטפלים שסיפוק המשאלה הזאת לא רק שלא יועיל לטיפול, אלא עלול להזיק מאוד למטופלת. ואכן, כשחושבים על קורבנות של גילוי עריות, רואים שהמשאלה האדיפלית היא לא בדיוק משאלה שרוצה להתממש. למעשה, המימוש שלה הוא הרסני לנפש ברמות בלתי נתפסות, ומימושה הוא הפחד הכי גדול. מי שכתב לראשונה על בלבול השפות בין המבוגר לילד היה שנדור פרנצי, שטען כי בוגרים שאצלם שפת הרוך ושפת התשוקה מתערבבות, יראו את ההתרפקות והחיבה של הילד כחיזור מיני. הדבר מורכב עוד הרבה יותר כשמדובר במתבגרים ומתבגרות, שכבר מסוגלים לחוות תשוקה מינית, באופן שמבלבל את המבוגר עוד יותר.
ההעברה הארוטית שמתרחשת בטיפול מתקיימת גם בהתאהבויות מורה-תלמיד/ה. התלמידה מאוהבת, יש לה תשוקות ארוטיות למורה. אבל מימוש התשוקה הזאת יכול להיות הרסני. בעיקר כשמדובר בנערים שההתבגרות האינטלקטואלית והפיזית שלהם לא תואמת להתפתחות הרגשית (ובתלמה-ילין יש הרבה כאלה). מדובר בהרס של משהו נפשי ברמות העמוקות ביותר.
ובקשר לזה שהיא "נזכרה שנים לאחר מכן"? ככה בדיוק טראומה עובדת, זהו עיקרון ה"בדיעבד" שפרויד דיבר עליו (Nachträglichkeit). הנערה חיה את חייה כרגיל, אך פתאום קורה משהו שמזכיר לה את האירוע הנשכח, או חלקים רגשיים מהאירוע שהודחקו, ופתאום היא חווה אותו ואת חייה מאז באור אחר לגמרי. ככה זה קורה. אם כבר, זה אומר שכן הייתה כאן טראומה.
> "הרגשתי שבורה ומרוסקת": צעירים מעזה מגיבים לעדויות שוברים שתיקה
לא להתבלבל בין השפות
אני מאמינה שבועז באמת אהב את אותן נערות, ולא רצה להיות חלק מ"המתועבים האלה" כדבריו, שרק ניצלו מינית והלכו לדרכם. אבל אהבה לא פוטרת מפגיעה, הרי גם פוגעים בניצול עריות יכולים להרגיש שהם אוהבים את הקורבנות שלהם, ולהפך. הפגיעה נובעת מכך שמישהו שהיה אמור להיות שומר, לספק מרחב בטוח בו ניתן לחקור את היצירתיות, על כל היצרים שהיא מעוררת, בחופשיות הפך להיות תוקפן. גם אם מישהו פוגע לא מתוך תוקפנות אלא מתוך חולשה או טמינת הראש בחול, זו עדיין פגיעה.
לא הייתי רוצה שהמרחב בתלמה-ילין ייהפך להיות מרחב "סטרילי", שבו לא ניתן לעסוק (דרך האמנות) בנושאים של מיניות ותוקפנות. אבל כמו בטיפול, האנשים שאחראים לעודד את התלמידים לחקור את עולמם הפנימי והאופן בו הם מבטאים אותו ביצירה צריכים להיות אנשים שמסוגלים לשים את הגבול, ולא להתבלבל בין השפות. מי שמתוך בדידות או מבנה נפשי כזה או אחר אינו מסוגל לכך, מי שאינו מסוגל לעמוד בהזמנה המדומיינת שהוא רואה בעיניהן המעריצות של הנפשות הצעירות עליהן הוא אחראי, מקומו אינו שם.
נוגה אריאל-גלור, מטפלת, מרצה ודוקטורנטית במסלול פסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר-אילן.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן