newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אקדמיה ופריפריה: האפליה הוצאה מהדלת ונכנסה דרך החלון

מאז ההכרה במכללות בראשית שנות ה-90', שיעור הסטודנטים מהפריפריה זינק באופן מרשים והוא זהה לחלקם באוכלוסייה. אבל הזינוק הזה לא מחה את הפערים. האקדמיה מצאה דרכים חדשות כדי לשמר אותם

מאת:

השבוע (יום רביעי) נערך כנס מטעם ארגון "בשער" (קהילה אקדמית למען החברה בישראל) בנושא יחסי אקדמיה ופריפריה. בכנס הוצגו כשלושים מחקרים שנערכו בנושא בשנים האחרונות.

התמונה מורכבת: מצד אחד ניכרת עלייה דרמטית במספרם המוחלט ובשיעורם של הסטודנטים המגיעים מהפריפריה החברתית והכלכלית, ומקבוצות מודרות בחברה. מצד שני, האקדמיה נותרה שמרנית, גברית ולבנה.

שיעור הסטודנטים הערבים כמעט חופף היום לשיעורם בכלל האוכלוסייה. סטודנטים באוניברסיטה העברית (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

שיעור הסטודנטים הערבים כמעט חופף היום לשיעורם בכלל האוכלוסייה. סטודנטים באוניברסיטה העברית (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הזרות של יוצאי קבוצות השוליים לא נמחקה אלא הוגדרה בדרך חדשה. מנגנוני המיון וההדרה של חוגי ההשכלה חזקים יותר מהשאיפה לאינטגרציה חברתית, או כפי שאמר אחד הדוברים (בהמשך): "לא די ללמוד באקדמיה כדי באמת להשתייך אליה".

רפורמת המכללות ופתיחת השערים

בשנת 1995 התקבל בכנסת (ביוזמת המועצה להשכלה גבוהה) תיקון לחוק המל"ג, אשר קבע מעמד שווה לתארים המוענקים על ידי המכללות לאלו של האוניברסיטאות. כתוצאה מכך, בתוך שני עשורים, גדל מספר המוסדות האקדמאים בישראל מ-23 (בשנת 1993) ל-66 מוסדות.

השינוי לא היה רק כמותי אלא גם מרחבי. מכללות חדשות נוסדו באזורי הארץ המרוחקים ממרכזי הערים הגדולות. ואכן, כתוצאה ממהפכת המכללות, חל גידול מרשים במספר הסטודנטים בכלל, ובשיעורם של הסטודנטים המגיעים מקבוצות מוחלשות.

על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, 30 אחוזים מכלל הסטודנטים לתואר ראשון בתש"ף, הגיעו מיישובים הממוקמים באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים (1 עד 4 באשכולות למ"ס). כצפוי, הם מאכלסים יותר את המכללות המתוקצבות מאשר את האוניברסיטאות. שיעור הסטודנטים האלה במכללות זהה לשיעורה של האוכלוסייה באשכולות הנמוכים בכלל החברה. כלומר, לכאורה, אין עוד אפליה או חסם כניסה לאקדמיה.

השינוי הגיאוגרפי ניכר בעלייה המרשימה של סטודנטים הלומדים במוסדות הממוקמים במחוזות צפון ודרום בישראל. בשנת 1990 לא היה אף מוסד אקדמי במחוז צפון, ובמחוז דרום למדו רק 9 אחוזים מהסטודנטים. 30 שנים מאוחר יותר 9.5 אחוזים מהסטודנטים בישראל לומדים במוסדות הממוקמים במחוז צפון, ו- 14.5 אחוזים לומדים במוסדות במחוז דרום.

מגמה דומה ניתן לראות בנגישות להשכלה גבוהה בחברה הערבית. בשנת 2010 למדו בישראל 26 אלף סטודנטים ערבים, שהיו 9 אחוזים מכלל הסטודנטים (בכל התארים). עשר שנים מאוחר יותר, קפץ מספרם המוחלט ל- 53.5 אלף סטודנטים, ושיעורם מכלל הסטודנטים קפץ ל-17.2 אחוזים, מתקרב מאוד אל חלקה של החברה הערבית בכלל אוכלוסייה: 20 אחוזים.

כך קרה גם בקרב יהודים יוצאי אתיופיה, ששיעורם מקרב הסטודנטים עומד על 1.5 אחוזים, קרוב מאוד לחלקם של יוצאי אתיופיה באוכלוסייה: 1.7 אחוזים. גם מספר הסטודנטים החרדים, יותר מהכפיל את עצמו בעשר השנים האחרונות, מ-6 אלפים בשנת 2001 עד ל 13.4 אלפים בשנת 2020.

פניה החדשות של האפליה

השינוי הכמותי והמרחבי אכן מרשימים, אולם מתברר שאין בו די. חוקרים אחדים הציגו את פניה החדשות של האפליה האקדמית. השערים אמנם נפתחו, אבל מעבר להם נשמר המיון:

  • אפליה מוסדית: מרבית הסטודנטים החדשים התקבלו למכללות ולא לאוניברסיטאות.
  • אפליה חוגית: מרבית הסטודנטים החדשים התקבלו לחוגי לימוד פחותים במעמדם בהשוואה לחוגים היוקרתיים.
  • אפליה בהתמדה: הנשירה מהלימודים לפני סיום תואר ראשון גבוהה יותר בקרב הסטודנטים מהקבוצות המוחלשות בחברה.
  • אפליה תעסוקתית: לסטודנטים החדשים קשה יותר למצוא מקום עבודה ההולם את השכלתם.

אקדמיה היא "אתוס" ולא רק "מוסד"

דר' מאיר מרגלית (הקריה האקדמית אונו), הציג שני מנגנונים שפעלו לשימור האפליה. ראשית, האקדמיה אינה רק "מוסד" או "ארגון" אלא בעיקר "רשת חברתית" בעלת "אתוס הומניסטי", שבו התבונה האנושית (הרציונאליות) במרכז.

השקפת עולם זאת היתה (ועודנה) זרה לחלק מהסטודנטים החדשים שהתקבלו למכללות. בתוכם סטודנטים מהחברה החרדית ומהפריפריה היהודית והערבית, הנטועים בעולם שמרני ודתי. זה לא אומר דבר נגד השקפת עולמם, רק שהיא שונה מזו של ה"אקדמיה". השוני הזה נותר כחומה בלתי עבירה בין ה"אקדמיה" לבין הסטודנטים החדשים.

מנגנון שני לשימור האפליה קשור לכוחות השוק. ככל שגדל מספרם של בוגרי המכללות, כך פחת ערכו של התואר הראשון המכללתי בהשוואה לתואר הראשון האוניברסיטאי. כלומר, הפערים נותרו, רק החליפו מיקום בגובה הסולם. זאת ועוד, המשק הישראלי הוצף בבעלי תואר אקדמי ראשון "נחות", שלא מצאו מקום פרנסה ההולם את מעמדם החדש. אותם סטודנטים חדשים מהפריפריה לא רק שנותרו "למטה" בסולם, אלא הם חווים בנוסף תסכול ואכזבה כתוצאה מהבטחה שלא מומשה.

אילה הנדין (אוניברסיטת בן גוריון) הציגה הסבר נוסף לקיבוע האפליה: למדינה יש עניין לצרף לחוגי האקדמיה קבוצות גדולות (כגון החרדים), שהשכלתם תניב תמורה כלכלית למשק לעתיד. מנגד האינטרס פוחת כשמדובר בקבוצות שוליים קטנות (כגון יוצאי אתיופיה), שמחייבות השקעה גדולה, אך התרומה העתידית שלהן למשק היא שולית.

נקודת מבטם של המוחלשים

כמה מהמחקרים שהוצגו בכנס, חשפו את האתגרים הרגשיים של הסטודנטים החדשים. תמר שלם (האוניברסיטה העברית) בחנה את החוויה הלימודית של סטודנטים מזרחים, המתמודדים עם הפער בין עולמם האישי לבין העולם המיוצג בתוכניות הלימודים באוניברסיטה. פער זה מותיר את הסטודנטים בעמדת שקופים, או לכל היותר אלה "שמדברים עליהם בלעדיהם".

ד"ר אלעזר בן לולו (אוניברסיטת פנסילבניה) המשיל את רגשות הסטודנטים דור ראשון (כלומר אלה שהוריהם אינם אקדמאים) לאלו הנמצאים בארון הזהות המינית. מצד אחד הם חווים בושה ונחיתות אל מול חבריהם ללימודים שהוריהם אקדמאים, ומצד שני הם חווים ניתוק מבני המשפחה הקרובים, שאינם משכילים.

דר' סראב אבורביע-קווידר (אוניברסיטת בן גוריון) חקרה סטודנטיות יהודיות ממוצא אתיופי, שהאוניברסיטה מסחרה את הסיפור האישי שלהן כסיפור "הצלה". האקדמיה "חוגגת את מוסריותה" על חשבון תיוג הסטודנטיות כנזקקות. ההנמכה מקבלת ביטוי גם בכך שלמרצים יש ציפיות נמוכות מהן, והם מופתעים בכל פעם מחדש כאשר הן מצליחות.

לתחום הרגשי חשובים דבריו של ניר רותם (האוניברסיטה העברית). במחקרו הוא מצא כי כישלון לימודי באחד הקורסים בתחילת התואר הראשון הוא אות אזהרה מפני נשירה צפויה, יותר מאשר משתני הרקע של הסטודנט. על כן ליווי אישי של הסטודנטים, מעקב צמוד ותמיכה, יכולים לסייע להם בהתמודדות הרגשית ולצמצם את תופעת הנשירה.

מסלול לימודים "היברדי" (דו שלבי) החסר בישראל

בין הפתרונות לפערים שעדיין שם, אציג את זה של ד"ר יסמין ברזלי-שחם (מכללת תל חי) ופרופ' מאיר יעיש (אוניברסיטת חיפה), ששפך אור על מסלול לימודים "היברדי" שאינו מוסדר בישראל. במסלול זה למדו רק 3 אחוזים מבני השנתון שסיימו תיכון בשנת 1997: תחילה הם השלימו לימודי הנדסאות, ורק אחר כך עברו ללמוד לתואר ראשון באקדמיה.

במחקר נמצא כי המסלול ההיברדי מיטיב עם צעירים מאוכלוסיות מוחלשות, שמסיימים תיכון בהישגים טובים, אולם נמנעים מלפנות לאקדמיה בגלל חסמים חברתיים. לימודי ה"ביניים" לתואר הנדסאי מסייעים להם לצבור ביטחון עצמי ביכולתם, ומשמשים כמקפצה להצלחה באקדמיה.

מסלול לימוד דו-שלבי כגון זה מוכר בארצות אחרות, והם מוסדרים שם ברצף מובנה (למשל, מכירים לסטודנט בלימודיו הקודמים). בישראל ההסדרה הזאת חסרה, והיא יכולה לשמש כלי עזר מועיל לסטודנטים מהפריפריה.

כללו של דבר, התמונה מורכבת: מצד אחד ישראל התקדמה מאוד במדדים הכמותיים של הנגשת ההשכלה לאוכלוסיות מוחלשות. מצד שני, החסמים רק שינו את מיקומם: הם לא נמצאים ברחבת השער של האוניברסיטה, אבל נוכחים היטב בכיתות עצמן.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחנה פליטים פלסטיני בדמשק, ב-1948 (צלם בלתי ידוע, ברשות הציבור)

מחנה פליטים פלסטיני בדמשק, ב-1948 (צלם בלתי ידוע, ברשות הציבור)

הנכבה בספרות הפלסטינית החדשה: למי שייך הזיכרון?

ספר חדש תוקף את התפיסה שצריך להתבסס על הזיכרונות כדי "להגדיר את הבעיה הפלסטינית" ואת הצביעות הלאומית והבין-לאומית כלפיה, דרך דמותו של זקן שמסרב באגרסיביות לדבר על זיכרונותיו מהנכבה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf