אקדח לכל אזרח: המסע היחצ"ני של השר ארדן ייגמר בדם
הנתונים מראים שנשק בידי מאבטחים כמעט לא סייע במאבק בפיגועים, אבל כן סייע לרצח נשים. לשר ארדן זה לא חשוב. החוק נותן לו מרחב פעולה עצום בנוגע להפצת כלי נשק. מה קורה כששיקול הדעת של השר כולל בעיקר יחסי ציבור לעצמו
בשבוע שעבר בישרו כותרות העיתונים שעוד עשרות ואולי מאות אלפי אזרחים יוכלו לבקש מעכשיו רישיונות נשק. אבל אולי זה נשמע מוכר. לא שמענו כבר על תוכנית "אקדח לכל אזרח" של גלעד ארדן? אולי אפילו כמה פעמים. אז מה נשתנה עכשיו שיש צורך בכותרות חדשות? נראה שהגיע הזמן לעשות קצת סדר אבל חשוב להגיד כבר עכשיו בעניין הזה של עוד נשק ברחובות ובבתים: הבלגן עוד בוא יבוא.
ארדן מקדם את תוכניות חלוקת הנשק כבר מתחילת הקדנציה שלו כשר לביטחון פנים. בכל פעם מוצגות התוכניות כעניין חדש. אולם בפעם הראשונה שמענו עליהן כבר באוקטובר 2015: "בעקבות גל הפיגועים הורה השר על הקלות בקבלת רישיון לנשק", דווח אז בכלי התקשורת. חודשיים אחר-כך, בדצמבר פורסם כי "ארדן מבטל מגבלות על נשיאת נשק למאבטחים", בתואנה שהנשק הזה, שנישא מחוץ למשמרת, יעזור בעצירת פיגועים.
במרץ 2016 הודיעה הכנסת כי "אושר סופית: בעקבות המצב הביטחוני, מאבטחים יוכלו לקחת את הנשק גם מחוץ למקום העבודה". באוקטובר 2017, בתגובה להסכם פיוס מסתמן בין פתח לחמאס, הודיע ארדן כי בכוונתו לעודד את אזרחי ישראל להחזיק נשק "כדי לספק בטחון אישי יותר טוב". ביולי האחרון (2018) דווח על התקדמות בתוכניות של ארדן, וכי על פי המתווה המסתמן, הכוונה היא לעודד אלפי אזרחים לשאת נשק פרטי, כאשר כל אזרח שעבר הכשרה צבאית של לוחם חי"ר (רובאי 07) יהיה זכאי לבקש רישיון. והנה עכשיו, באמצע אוגוסט, מודיע ארדן כי אישר את הרפורמה החדשה להפצת נשק לאזרחים.
השר גלעד ארדן נאום בכנס למניעת אלימות. הנתונים מראים שהפצת כלי נשק מגדילה את מקרי הרצח, בעיקר של נשים (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)
מה שארדן בחר שלא ליחצ"ן במהלך התקופה הזאת זה, למשל, שעל פי נתוני יוזמת "האקדח על שולחן המטבח", בתקופת השיא של התקפות היחידים (תחילת אוקטובר עד סוף דצמבר 2015) אפס פיגועים או ניסיונות פיגוע נעצרו בירי של מאבטחים מחוץ למשמרת. על פי אותם נתונים, מאבטחים ירו בסך הכל בפחות מ-8% מהמקרים שאירע בהם ירי, כולם במהלך משמרת. גם על כך לא שמענו. התקשורת דווקא דיווחה בהרחבה על אחד המקרים האלה, שבו מאבטח ירה בעובר אורח תמים, מבקש המקלט הבטום זרהום. לעומת זאת, שוב (כמעט) לא שמענו כי לפני כשנה זרוע היבשה של הצבא אבחנה "תקופת רגיעה יחסית" והטילה מגבלות חמורות על נשיאת נשק פרטי בבסיסים.
בהמשך, ארדן לא שלח הודעות לתקשורת על כך שההחלטה שלו לחזור ולאחסן נשק אבטחה בבתי מאבטחים גבתה שני קורבנות בתוך שנתיים. בתקופה שקדמה להחלטה של ארדן, על מאבטחים נאסר לקחת נשק הביתה, הנשק נאסף בסוף המשמרת ואוחסן במקומות העבודה. האיסור הזה להוציא נשק ממקום העבודה עצר סדרה רציפה בת 11 שנים של ירי למוות בשלושה בני אדם בשנה בממוצע, באמצעות נשק אבטחה מחוץ למשמרת. מניין הקורבנות אז הראה ייצוג-יתר לקורבנות נשים. זה תואם ממצאים בעולם שמעידים כי כלי ירייה בבית מסוכנים במיוחד לנשים.
מדובר בקמפיין מיתוג עצמי קלאסי של ארדן, כמנהיג פוליטי קשוח ו"גברי": השמעת סיסמאות קצרות וקליטות, התעלמות מעובדות סותרות, השמעה חוזרת ונשנית עד שהסיסמאות עצמן הופכות ל"עובדות ידועות" ומפריח הסיסמאות הופך גם הוא ידוע ומזוהה איתן.
ובכל זאת איך קורה שפועלו של ארדן בתחום הפצת הנשק מוצג שוב ושוב בתור יזמה מחדשת וחשובה? מתחוללים כאן שלושה תהליכים מקבילים, שארדן מנצל עד תום. רובם מתרחשים מתחת לרדאר ובין השורות של החוק, אבל ארדן בוחר מתי הוא מעוניין לגזור את הקופון, ומתי לנצל את הסמכויות שניתנו לו כדי להשפיע באופן משמעותי על מדיניות הפצת הנשק במרחב האזרחי.
הפיגוע בתחנה המרכזית המרכזית בבאר שבע. הקורבן של השימוש בנשק של מאבטח בפיגוע הזה היה אזרח תמים (צילום: מאיר אבן חים / פלאש 90)
חשוב לציין: התכנית הזאת, כך נראה, מונעת בין היתר משיקולים פוליטיים-יחצ"ניים, אולם החימוש שהיא מוציאה אל הפועל הוא אמיתי לגמרי. חימוש מוגבר כזה, כמו בארצות אחרות, מגביר את תדירות מקרי השוד, הרצח, האונס וההתאבדות. החימוש הזה מבשר רעות חולות לביטחון האישי של כולנו.
שלושה מסלולים להפצת כלי ירייה
המהלך לשינוי מדיניות ההפצה של כלי ירייה מתנהל, כאמור, בשלושה מסלולים שונים אך קשורים זה לזה: 1) שינוי החוק, 2) "תיקון" התקנות שמלוות את החוק ומתוות את יישומו ו-3) סדרת החלטות שהן בסמכות השר ומהוות מתווה מפורט ליישום החוק. לתפיסתנו, ביוזמת "האקדח על שולחן המטבח", שמאגדת 13 ארגוני נשים וארגוני חברה אזרחית בפעילות להחמרת הבקרה על נשק קל ולצמצום תפוצתו, מדובר במדיניות הרת אסון.
המסלול הראשון שבו מתבצעת תכנית השר הוא ארוך טווח ועד היום כמעט לא סוקר בתקשורת. מזה מספר שנים (עוד מלפני כניסת השר לתפקידו), וביתר שאת בימים אלה, הולך ונכתב "חוק כלי ירייה" מקיף שיחליף את החוק הקיים. ההחלטה על ניסוח החוק מחדש התקבלה במקור מתוך כוונה לצמצם ולהדק את הבקרה על כלי ירייה. זו היתה הגישה שרווחה במשך יותר מעשור במספר ממשלות ומספר הרכבים של הכנסת.
לעומת זאת, הצעת החוק שנוסחה ונדונה תחת השר הנוכחי הולכת בכיוון ההפוך. היא מעמיקה את הפיזור הנרחב של נשק חם, מבקשת לעגן אותו בחוק ומשקפת מגמת נסיגה מאחריות ממשלתית וארגונית לנושא. הצעת החוק, שמחזיקה 90 עמודים, הוגשה בסוף נובמבר 2017 ובמושב הבא של הכנסת (ואולי גם בזה שאחריו) היא תידון בוועדת הפנים לקראת ניסוח גרסה סופית ותידון, על עשרות סעיפיה, בכנסת עצמה.
חיילים בלבוש אזרחי נושאים נשק ברחוב בירושלים. מספר מחזיקי הנשק עשוי להגיע למאות אלפים (צילום: סרג' אטאל / פלאש 90)
המסלול השני הוא שכתוב של "תקנות כלי הירייה", שבאמצעותן ועדת הפנים של הכנסת פורטת את החוק לפרוטות מעשיות. במסלול עצמאי, על סמך החוק הקיים, הובילו ארדן וחברי הוועדה שינויים משמעותיים בתקנות המגדירות, למשל, מהן הדרישות המחייבות כל בעל רישיון. בערוץ הזה, "באופן מפתיע ומעורר דאגה" כפי שכתבנו לחברי ועדת הפנים, הוועדה החליטה לדלל באופן עקבי ומרחיק לכת את דרישות הבסיס שהציבה המשטרה בהתייעצות עם המשרד לביטחון פנים. ועדת הפנים נימקה את הדילול בצורך לצמצם את "העלות הבירוקרטית" המוטלת על נושאי נשק ברישיון. בעליו של כלי ירייה, שלדברי נציגת המשטרה בוועדה יוצר "סכנה לשלום הציבור וגם לעצמו ולסביבה", לא חייב עכשיו במטווח אפילו פעם בשנה. התקנות הקלושות הללו שווקו במסע המיתוג בתור שיפור משמעותי בהכשרה ובאימון, המבטיחים נושאי נשק מיומנים.
המסלול השלישי דרכו מיושמת תוכנית השר להפצה המונית של נשק הוא מרחב ההחלטה שמותיר החוק לשיקול דעתו של השר. זה המסלול שזכה לתשומת הלב התקשורתית הגדולה ביותר. במרחב זה נופלות, לדוגמה, החלטות על תנאי הסף להגשת בקשה לרישיון או מה שנקרא בשפת החוק המבלבלת – "התבחינים". הגדרת "התבחינים" קובעת הלכה למעשה את מימדי מעגל הזכאות לשאת נשק. החל מכניסתו לתפקיד, קיבל ופרסם השר שורת החלטות שמרחיבות את המעגל הזה.
בעקבות הפעלת שיקול דעתו של השר כבר לפני יותר משנתיים, במאי 2016, דיווח המשרד לביטחון פנים על הוספת כ-22,000 כלי ירייה פרטיים חדשים למרחב האזרחי ועוד קרוב ל-84,000 כלי ירייה ארגוניים חדשים (של חברות אבטחה, וארגונים מסחריים ויישובים שמורשים להחזיק בנשק ולחלק אותו לעובדים ותושבים). הנשק הארגוני נישא ומוצב בכל רחבי המרחב האזרחי ומוסיף עוד הרבה יותר מ-100,000 כלי ירייה למספר הכלים שהשר ותומכיו חוזרים ומצטטים (145,000 כלי נשק פרטיים). נוספים עליהם גם כל כלי הירייה של כוחות ביטחון למיניהם (צבא, משטרה, מג"ב, שב"ס) שמסתובבים מחוץ לבסיסים ולמחסנים.
ריבוי כלי הנשק, שכבר נוכחים במרחב הציבורי, לצד הרגיעה המתמשכת בהתקפות על אזרחים, מעלים שאלות לגבי הסיבות וההצדקה למסע חלוקת הנשק של השר. מה שלא מוטל בספק הוא העובדה שהנשק הזה יחולל בעתיד אסונות שהתאפשרו או נגרמו מעצם נוכחותו. אסונות שאפשר למנוע.
רלה מזלי, סופרת, חוקרת עצמאית ופעילה פוליטית, ייסדה ומרכזת בשיתוף עם עו"ד סמדר בן-נתן את פרויקט "האקדח על שולחן המטבח" של אשה לאשה מרכז פמיניסטי.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
