"אני בת 80, אין לי זמן. אני רוצה להפיל את הפטריארכיה"
אסתר עילם, ממקימות התנועה לשחרור האישה בישראל, משחזרת את ההיסטוריה של התנועה, מתרעמת על הדור החדש שלה - וחושבת שלימודי המגדר רוצחים את הפמיניזם. לדעתה, "פמיניזם זה סדר חברתי חדש, תפישת עולם ואורח חיים שונים ונכונים מבחינה אנושית"
אם תבקשו מאסתר עילם לספר לכם את תולדות התנועה הפמיניסטית בישראל, אל תצפו ממנה לספר את זה בצורה לינארית. זה לא כי היא לא זוכרת – היא זוכרת היטב. זאת החלטה אידאולוגית. "כשאני מדברת", היא מסבירה, "אני עושה את צורת החשיבה הספירלית שאופיינית לנשים. צורת החשיבה הגברית, הפטריארכלית, המודרנית, זה להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בקו ישר. אנחנו מצאנו שלחשיבה היצירתית יותר מתאימה חשיבה ספירלית. את מתקדמת, חוזרת לנקודה מסוימת, ושוב מתקדמת, וחוזרת – אבל ממקום קצת אחר. אז יש לנו פרספקטיבה. הזיכרונות באמת הולכים בצורה של חשיבה ספירלית. אני נזכרת במשהו חשוב שקרה קודם, וזה מאיר שוב את הדברים".
עילם היא יוזמת ומקימת התנועה הפמיניסטית בתל אביב, אחת ממייסדות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וממקימות ארגון הפמיניזם המזרחי אחותי. היא משחזרת, בצורתה הספירלית, איך הכל התחיל: "נולדתי בתל אביב, לפני 80 שנה, להורים יוצאי סלוניקי. בסתיו 1971, בסביבות גיל 30, כשנה לאחר לידת הילד השני שלי, אני מרגישה שמשהו לא בסדר בעולם – הציפיות ממני כאמא, כאשה. ואז אני חוזרת ללימודים. נתקלתי בכתבה בעיתון וראיון ברדיו עם מרשה פרידמן, והיא דיברה על שחרור נשים. כתבתי לה, והיא החזירה לי מכתב. היא גם שלחה לי קצת חומר כתוב, המלצות לספרים וכמה כתובות של נשים בתל אביב.
"לקח לי כמה חודשים להגיע לנשים, ובתחילת אפריל 1972 פתחתי את הקבוצה הראשונה לשחרור האישה בתל אביב. פגשתי בינתיים מישהי שגם כתבה לה וממש נכנסה לעניינים, קראו לה שילה פראג, ובמשרד שלה בבן יהודה גם קיימנו את המפגש הראשון. בעצם זה היה שתינו ועוד מישהי שהגיעה מחיפה. אני חושבת שביקשתי מאחותי להגיע. אמנם כתבתי לנשים, התקשרתי, שמתי פתקים באוניברסיטה, אבל אף אחת לא הגיעה. איכשהו קיבלתי כתובות של נשים שכדאי ליצור אתן קשר. בפגישה השניה כבר היינו 14, והתחלנו את התנועה לשחרור האישה".
ההתחלה, לדברי עילם, היתה מרגשת. "היתה לי תחושה שזה עולם אחר. כשהייתי חוזרת הביתה לא יכולתי להירדם מרוב מחשבות. היו כמה סטודנטיות בבר אילן שעשו השלמות בארה"ב, והן הביאו אתן קצת ספרות, אז התחלנו לקרוא – ואני לא יכולתי להירדם. הספרים הראשונים היו מאוד מטלטלים, זה ממש הפך לי את כל הקרביים.
"הייתי קמה בבוקר וחושבת שאתמול בערב היה חלום, כי בחוץ, בעולם, לא היה שום דבר, שום שמץ של אזכור שיש דבר כזה כמו שחרור האישה. היום יש כל הזמן יש, אבל זה תוצר של 48 שנה של עבודה בשטח. אבל אז היה פער מאוד גדול, ואני חשבתי שאולי רק חלמתי שיש מישהי בשם שולמית פיירסטון שקראתי את הספר שלה עד השעות הקטנות של הלילה".
"ב-1972-1973 קרו כמה דברים. שילה ואני נסענו לפגוש את הנשים בחיפה. בדיוק התחילו שם שתי קבוצות להעלאת תודעה, לגמרי בנפרד. אחת ארגנה מרני ספר בפסיכולוגיה והשנייה מרשה פרידמן בפילוסופיה. הן הבינו פתאום שהן עושות את אותו דבר באותה אוניברסיטה, אז הן התאחדו, ושילה ואני הגענו בדיוק באותו ערב ששתי הקבוצות התאחדו.
"בירושלים היתה קבוצה שהיתה מאוד פוליטית, מעורה בפוליטיקה שמאלנית. לאה צמל היתה בקבוצה הזאת ועוד כמה נשים. באותו קיץ נפגשנו שלוש הקבוצות – תל אביב, ירושלים וחיפה – לראות איך אנחנו מגבשות מצע משותף. היה המון מתח. הקבוצה הירושלמית היתה מאוד פוליטית, הן דיברו קומוניזם. הקבוצה החיפאית היתה במקום אחר, וגם הקבוצה התל אביבית. זה היה מאוד מעניין והיו מפגשים ממש לא קלים.
"הקבוצות להעלאת תודעה היו הבסיס של התנועה הפמיניסטית בתחילת הדרך, כי שם אנחנו ישבנו ודיברנו באופן אישי כל אחת מה קורה אתה ותחת ההבנה והתובנה שהאישי זה הפוליטי, הקבוצות להעלאת תודעה היו למעשה בית הספר שלנו. זה היה סוג של לימוד עצמי, ולמדנו גם אחת מהשנייה" .
עילם מספרת כי "כעבור כמה זמן, לקראת סתיו 1973 היתה פתאום איזו ירידה בפעילות, באו קצת פחות. אני כל הזמן ישבתי ליד הרשימות והרמתי טלפונים. טלפנתי וטלפנתי, כל הזמן טלפנתי כדי שנשים תגענה. בסופו של דבר באמת הצטרפו חדשות. גיבשנו קבוצה וכל הזמן נשים אמרו שצריכות להירשם. אז עוד לא היו עמותות, היתה אגודה עותמאנית עדיין. אז היה צוות, ועדה, שהיא החליטה שאנחנו נרשם כאגודה עותומאנית. במרץ 1975 קיבלנו את האישור שאנחנו אגודה עותמאנית".
"אבל לפני זה היתה מלחמת יום כיפור, ב-1973. כשזה קרה, למשך יום יומיים, אולי יום, לא חשבתי על פמיניזם. היינו עם שני ילדים קטנים, אישי לא היה אתנו, היו אזעקות. אבל תוך זמן קצר מאוד התחלתי לחשוב על כל הנושא, וגם כתבתי מאמר תחת הכותרת 'נשים במלחמה' שהופיע בעיתון הנשים "נשים למען חברה מחודשת" בחיפה, במרץ 1974.
"אני זוכרת שישבנו ערב אחד בימים הראשונים אצל חברה שלי אביטל. הגיעו נשים מהרצליה, הגיעו מי שיכלו להגיע. ישבנו ודיברנו על התחושות שלנו. היה בזה משהו חזק מאוד. היינו צריכות לשפוך את הכל ולדבר על כל התסכולים, כשמגיעה מלחמה פתאום נשים הן אלה שיושבות בבית, ודואגות, עם הילדים, אנחנו ניתצנו את הסטריאוטיפים האלה, וגם דיברנו על המצב המורכב שלנו כנשים, במלחמה ואחריה, כי מה שקרה זה שבמלחמה הנשים היו בעצם כוח המילואים במגזר האזרחי, אבל ברגע שחזרו הגברים, אז הכל חזר לקדמותו".
"הדביקו לנו דימוי של תנועה אנגלוסקסית"
עילם מספרת כי "היתה מישהי בשם טטיאנה שאמרה – אנחנו צריכות לעשות ועדות. זה היה עוד ב-1972. היא אמרה שצריכה להיות ועדה להסברה ויחסי ציבור, ועדה אידאולוגית, ועדה פוליטית, ועדה ארגונית. אני הייתי כל הזמן במקום של הארגון, של להתקשר לאנשים, לשאול מה קורה – מגיעה או לא מגיעה. הייתי מן דבק כזה, נכנסתי לזה כל כולי.
"הרבה דברים קרו בימים הראשונים, וכל הזמן קראנו. זה היה לפעמים קשה מאוד, שאנחנו מדברות על משהו כל כך שונה, כל כך אחר, והעולם כמנהגו נוהג. כמעט לא דיברו על נשים, עלינו. ובכל זאת, יצאנו להרצאות, איפה שרצו לשמוע אותנו – לשם הלכנו.
"היו השפעות קצת צרפתיות, ובעיקר אנגלוסקסיות, ואנשים מיד הדביקו לנו את הדימוי שאנחנו תנועה של אנגלוסקסיות. למעשה, כמעט ולא היו בתל אביב אנגלוסקסיות, אחת או שתים, אבל הרוב הגדול היו נשים מכל העדות, בעיקר אשכנזיות. אני מניחה באמת שנשים מזרחיות, כשהן הגיעו, לא הרגישו בדיוק בבית בגלל האווירה האשכנזית. זה לא היה נשים ממעמד גבוה או משהו כזה, אלא פקידות, מורות, אבל זה כל כך דומיננטי העניין של האשכנזיות, שכשאני הייתי אומרת להן שאני לא אשכנזיה, הן לא היו שומעות אותי, הן לא רצו לשמוע. 'טוב אבל את לא נראית', הן היו אומרות. הן לא יכלו לקבל את זה, זה היה מאוד קשה".
עילם מספרת כי "התחלנו לעשות כנסים פמיניסטיים. הראשון היה בבאר שבע ב-1978, ואני זוכרת שיצא אז גם הרבה זעם וקצף של נשים לסביות. ב-1979 עשינו כנס בתל אביב, אחר כך היו שני כנסים בירושלים. ב-1981, 1982 ו-1983 היה כנס בחיפה וב-1984 היה שוב כנס בתל אביב. אני הייתי בארגון של כל הכנסים האלה".
"אחרי 1984 הגיעו נשים מארה"ב והקימו את שדולת הנשים, זאת היתה סטירת לחי כזאת. באופן פורמלי היה לי תואר של יו"ר התנועה הפמיניסטית, אבל אמרנו שאין לי שום פריווילגיות. אז מה שהיה זה שרק היו לי את המכות. אבל אני גם לא רציתי פריווילגיות. בהקמת השדולה לא הזמינו אותי, הזמינו מישהי אחרת, אשכנזיה אנגלוסקסית. ומי שהזמינה אותה היתה מישהי שכל הזמן היתה מדברת אתי, והייתי תומכת בה.
"עבדתי אז עם דפנה יזראעלי, עמדנו ליד הדלת והן אמרו 'לא, זה רק הנשים שרשומות'. דפנה אמרה – 'אבל היא הקימה תנועה פמיניסטית, היא צריכה גם להיכנס', אבל נכנסו נשים שלא היו בתחילת הדרך כשעשינו את העבודה הכי קשה והכי מתסכלת שאפשר, אפילו לצאת החוצה ולמכור גיליונות זה היה להילחם. היו שואלים אותנו 'מה זה?' וענינו 'זה תנועה פמיניסטית'. אנשים הגיבו 'מה זה פמיניסטיות? מה אתן צריכות? מה זה אין לכן גברים?' דברים איומים. זה היה נורא קשה".
"ב-1985 באתי לישיבה בשדולה וביקשתי ממישהי טרמפ. כמובן שהיא, אייריס, היתה אנגלוסקסית, וכשנכנסתי אליה אמרתי לה שכבר כמה זמן מתבשל אצלי בראש שאני רוצה להקים קבוצה שתיתן תרפיה פמיניסטית. אני התחלתי כבר ב-1978, כשהקמנו את מרכז הסיוע ואני הייתי בעצם בתפקיד מהחודש השני, וגם כשהיתה לנו שנה הפסקה אני המשכתי לטפל בכל והתחלתי שוב בתור רכזת יחידה.
"אני זוכרת שהרגשתי שאני החיץ היחיד בין האישה שעברה אונס לבין כל שאר העולם. אמרו לי 'את צריכה מזכירה', אמרתי שבמזכירה אין שום תועלת, אז במקום מזכירה אמרתי שניקח איזה מישהי שראיתי שהיא כבר עברה קורס והיא הצטרפה כרכזת שנייה. אבל היתה תקופה של כמה שנים שהייתי בהקמה וכמה שנים שישבנו במרכז סיוע בתחילת הדרך שכבר התחלנו לעבוד עם תקציבים.
"אמרתי לה, תראי, צריך להקים איזה קבוצה של תרפיה פמיניסטית שתיתן לנשים מענה. היא נורא התלהבה, ואמרה את יודעת מה תחפשי את נשים בתל אביב, אני אחפש נשים בירושלים ונקים. וכך היה".
"אנחנו צריכות לדבר על גזענות"
עילם מספרת כי "מה שקרה בהמשך זה שמשום מה פרט לאחת, אבל מישהי שנולדה באירופה, לא צברית, ואשכנזיה כמובן, כולן היו אנגלוסקסיות. הן רצו לדבר באנגלית. וכל הזמן אני הרגשתי שהן חושבות שאני לא מבינה. זה היה פשוט נורא, ולאט לאט אני יותר הטחתי בהן – שמעו, אנחנו יכולות לדבר על גזענות, צריכות לדבר על גזענות, אני צברית, אני ספרדיה.
"ומה קרה בסוף? יום אחד אני מגיעה לישיבה והן אומרות לי, 'שמעי אסתר, אנחנו החלטנו שאת לא תהיי יותר חברה בקבוצה'. אני הייתי מהמייסדות. התחלתי קצת להתווכח, למה, מה קרה, מה זה, ענו לי 'שמעי זה לא מתאים', לא נתנו לי ממש סיבה. אני ירדתי ממש בוכה ודבר ראשון חשבתי איפה הייתי בשביל הילדים שלי בארבע השנים האלה. חשבתי על שני הבנים שלי, שהשקעתי כל כך הרבה בקבוצה, ואני לא יודעת למה דווקא חשבתי בצורה כזאת, אני בטוחה שעשיתי בשבילם די, אבל היתה לי את התחושה שאני נתתי את הזמן והאנרגיות שלי לקבוצה ולא לילדים שלי.
"זה היה על רקע גזעני טהור. לפני כשנה קיבלתי טלפון מאייריס, שאמרה תשמעי יש עוד מעט חגיגת יובל לקבוצה ורוצות שאני אכתוב את תולדות הקבוצה, ואני נזכרתי במה שקרה אתך ואני רוצה לבקש את סליחתך. אז התחלנו להתכתב, והיא אמרה 'אה אז זה היה אינטרסקשיונליזם ואני אסביר את זה לחברות הקבוצה'. היא הגיעה לארץ ואנחנו אפילו נפגשנו שוב. מתברר שהנשים האלה עשו את חגיגות היובל, הן מחקו את כל השנים שאני הייתי בקבוצה, פשוט מחקו אותי לחלוטין".
"מבחינה של גזענות, הסיפור הזה עם הקבוצה הזאת היה מאוד חזק מבחינתי. הדימוי של המזרחיות תמיד חובר למצב כלכלי נמוך ולקושי כלכלי ובנוסף לכך לא היה שום דבר – לא איך שאני נראית, לא דרך הדיבור שלי, שיגיד שאני ספרדיה. לא היה שום סימן מזהה. אז אושכנזתי בצורה פראית על ידי כל מי שהכיר אותי, כולל אלה שידעו שאני ספרדיה. אז פה אני הייתי באיזה מקום, בעצם שום מקום, כי אני לא אשכנזיה, אן לי סימנים מזהים כמזרחית, כספרדיה, בשום צורה.
"זה כאילו להיות עם איזושהי מסיכה, זה passing, אבל אני לא רציתי את זה, רציתי להיות מי שאני ובאמת מי שאני, אבל אני הייתי משהו גם מורכב, לא הייתי משהו חד ממדי או איזה סטראוטיפ, לא התאמתי לשום סטראוטיפ, זה היה מאוד קשה להיות במקום המאוד לא ברור, שאנשים לא יודעים בדיוק מי אני.
"מה שקרה זה שהגיעה ויקי שירן יחד עם אילנה שמאי יום אחד לתנועה הפמיניסטית. הן שמעו שאנחנו הולכות לעשות כנס פמיניסטי, אז הן אמרו אנחנו רוצות שיהיו שליש ושליש – שליש אשכנזיות, שליש פלסטיניות ושליש מזרחיות. אני חשבתי – רגע, איפה הלסביות? אבל לא אמרתי להן שום דבר ואמרתי להן שאני נורא שמחה, כי אני ספרדיה. היא לא הכירה אותי, שמענו אחת על השנייה אולי עשר שנים כבר, אבל מעולם לא התראינו לפני כן. היא ממש נדהמה, כי היא חשבה שאני הסמל של האשכנזיות. ככה נתפשתי.
"להיתפש כל כך שונה ממש שאת באמת, זאת תחושה של החמצה נוראית, של כאב. אמרתי לה את זה, ונכנסתי לוועדה שמכינה את הכנס. בכנס השני הלסביות באו ואמרו – מה אתנו? ואז היו רבעים. בוועדה המזרחיות הובילו, ואני הרגשתי המון חשדנות מצדן. לקח לי כמעט כל שנות ה-90 עד שנשים אמרו 'כן, את מזרחית'. היו שנים מאוד מאוד קשות, מאוד.
"ב-1998 ויקי החליטה שאני אתן, ואז עלינו על הבמה ומהכנס הזה יצאה תנועת אחותי. אני זוכרת שלא רציתי להיות בין המייסדות. הייתי שם מההתחלה ממש, וגם שם לא היה לי קל כל הזמן, כי כל הזמן שאלו – מה את עושה פה? אבל ידעתי שסוף סוף הגעתי הביתה, הגעתי למקום שאני צריכה להיות בו וזהו".
את היית בין הראשונות, אם לא הראשונה, שכתבו פה על המתח בין הפעילות בשטח והאקדמיה.
"כן, ב-1992 כתבתי מאמר בעיתון נגה שלימודי נשים זה רצח הפמיניזם. זאת היתה הכותרת. רצח זאת מילה קשה, והיום אני אומרת לעצמי, אלוהים אדירים, זה כל כך נכון, הן רצחו באופן שיטתי את הפמיניזם והותירו אותו פיסות פיסות.
"הן החריבו את הפמיניזם. קודם כל הן אמרו, אנחנו עושות את התיאוריה ואלה אקטיביסטיות עושות פרקטיקה, אבל הן לא הבינו. הפמיניזם היה קרדום לחפור בו כדי לעשות קריירה, זה יופי, אין לך תחרות עם הגברים פה כל כך אז יש לך יותר. אבל זה לא רק הנקודה הזאת, זאת הנקודה של – מה הן עושות? יש תיאוריה ויש פרקטיקה. הן לא מבינות שאי אפשר להפריד בין תיאוריה ופרקטיקה, שרק כשאת עושה משהו את גם מבינה את המשמעות ומפתחת אותה מבחינה תיאורטית. זאת בדיוק הספירלה, וזה מביא אותך לעשייה יותר מדויקת ויותר אותנטית, ושוב שם את מגלה את המשמעות של זה.
"מחשבה תיאורטית, אם אין מאחוריה איזשהו דימוי של פעולה, היא בדיוק החשיבה הפטריארכלית של הנאורות. של ערכים אוניברסליים מקודשים, כל הקשקוש הזה. הפרידו כל הזמן בין התיאוריה והפרקטיקה, בין החשיבה ובין המעשה – ובאופן כזה הם סירסו לחלוטין את מושג הפמיניזם. המילה "לימודי מגדר" עושה לי רעש באוזניים, שאני פשוט רוצה להקיא. פעם זה היה לימודי נשים, פעם זה היה לימודים פמיניסטיים, ופתאום זה מגדר. למה מגדר קשור לפמיניזם? אין לזה קשר. מגדר זאת מילה שאומרת שיש הגדרה שונה לסוגים שונים של אנשים, היא מילה ממיינת.
"קראתי קייט מילר, קראתי שולמית פיירסטון, קראנו וקראנו. אבל כשאת עושה את זה באוניברסיטה, זה לא נוגע באישי, ישבתי עם מישהי שהיא מרצה באוניברסיטה ודיברנו קצת על פמיניזם, ואמרתי לה שבאוניברסיטה אין אישי, בקבוצה להעלאת תודעה יש אישי, זאת אני ומה שקורה לי, באוניברסיטה את מרצה – את לא יודעת שום דבר על הסטודנטיות שאת מלמדת, הן לא יכולות לספר – אתמול בערב אנס אותי מישהו. אפילו דברים פחות טראומטיים. אמרתי לה, את יודעת שהאישי זה הפוליטי, ואם אין אישי, גם אין פוליטי.
"אז נשים חוזרות הביתה, נניח והן מאוד נרגשות, הן יכולות אולי לחלוק את זה עם חברה. אבל מה שקורה בקבוצה להעלאת תודעה הוא שאת מרגישה שאת זה לא רק אישי או בין אישי אינדיבידואלי, אלא שאת שייכת לקבוצה של נשים, לקולקטיב, ואתן רוצות לשנות את העולם על סמך הדברים האלה. היום אין את זה.
"בעצם זה קורה בכל מקום, אותו דבר, שהנשים הולכות לכנסת והן אומרות שהן פמיניסטיות, איזה מין פמיניזם זה? כל שיתוף פעולה עם הפטריארכיה זה לא פמיניזם, נקודה. כשהתחלתי את כל זה, לפני כמעט 50 שנה הבנתי, בזכות המורות שלי מהגל השני, שהבעיה שיש לנו בעולם היא שהסדר החברתי הוא פטריארכלי, ומה שצריך לעשות זה לשנות את הסדר החברתי, להחליף אותו בסדר פמיניסטי".
אבל לנשים שבמצוקה עכשיו אין זמן לחכות שנמוטט את הפטריארכיה.
"מה אני עשיתי כל השנים האלה? אני ישבתי בבית? אני כל הזמן הייתי בחוץ , פעלתי כל הזמן בעולם, לעשות שינוי, עם הידיעה שזה רק נתח קטן מהפטריארכיה. אבל היום כשאני מסתכלת אחורנית, אני מבינה שלא היתה לי ברירה. הייתי חייבת לצאת לשטח, עם כל המטען הפמיניסטי.
"האמנתי שאני נאבקת בכל מיני צורות של הפטריארכיה ואיך שהן השפיעו על נשים ברמה יותר ספציפית ויויתר ממוקדת. לא יכולתי אחרת, וזה כולל גם אפילו במובן היותר רחב, של עבודה מול גזענות באשר היא, כי צריך גם לשחרר את הגברים – לא רק את הנשים. אבל היום אני מרגישה שאין לי זמן יותר, אני בת 80, אני רוצה להפיל את הפטריארכיה.
"מה שקורה זה שתמיד משווים בין נשים לגברים. זאת טעות איומה. לגברים יש פריווילגיות מסוימות בתוך הפטריארכיה, אבל הם סוכני פטריארכיה ומוטל עליהם להנחיל אותה בעולם. איך אפשר לקנא במצב הזה? זאת אומללות נצחית. לפחות אנחנו לא חייבות להנחיל את הפטריארכיה, אבל הרבה מאוד רצות אליה בשמחה ובששון.
"אנחנו רוצות להיות שותפות, להיות חלק מזה. במה אתן רוצות להיות שותפות? חלק ממה? לפחות בהתחלה האמנו במהפכה. היום אף אחת לא חושבת אפילו על מהפכה, והן מאמינות שזה הפמיניזם. המאמר הזה שכתבתי אז, על אלה שעשו את ההפגנה נגד רצח נשים -, הן אמרו שהמדינה צריכה לתת תקציבים ולדאוג שזה לא יקרה. על מי את סומכת? על המדינה? זאת מערכת פטריארכלית הכי בסיסית. הן באמת חושבות שאנחנו צריכות לדרוש את הסכומים שהבטיחו לנו וזה יפתור את רצח הנשים?
"כל המושגים האלה גבריים – האזרח, האדם, הישראלי. הכל זאת היררכיה. הגבר הוא המגדיר, והנשים נמצאות תחת חסותו. הפטריארכיה יושבת על שני עקרונות בסיסיים – האחד הוא היררכיה, שתמיד צריכה להתקיים. השני הוא ניגודיות: יפה-מכוער, טוב-רע. הדואליות הזאת. אין דבר כזה, זה לא אמיתי ולא אנושי. הפטריארכיה היא לא אנושית. היא יוצרת אנטי אנושיות. היא לא מתאימה לבני אדם".
"אני לא רוצה להגדיר פמיניזם, אני רק יודעת שזה סדר חברתי, תפישת עולם ואורח חיים שהוא נכון מבחינה אנושית. אני יכולה גם לומר שאין בו היררכיה בעיקר, וגם אין דואליזם. תחשבי על זה, שאין היררכיה. זה אומר שאין ממשלה ואזרחים".
אז את בעצם אנרכיסטית?
"כמובן".
רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן