אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו
ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"
אירופים, צפון אמריקאים ואוסטרלים רבים מתמודדים לאחרונה עם חוויה דומה לזו שהלבנים בדרום אפריקה ובאמריקה הלטינית כבר חוו בעבר. הם מגלים להפתעתם כי ההיסטוריה המפוארת שלהם, זו שמכרו להם מילדות, בעצם אינה מפוארת כל כך, וכי היא נבנתה על חשבונם של עמים וגזעים אחרים.
בחמש השנים האחרונות, שמענו פוליטיקאים רבים מתרצים את מאורעות העבר. חלקם אפילו החזירו למדינות אפריקה יצירות אמנות שנגזלו, או את שרידי גופותיהם של אפריקאים. כן, קראתם נכון: שרידי גופות. בשנת 2009 החזירה הולנד לגאנה את ראשו של המלך באדו בונסו, אשר נערף, נשלח להולנד, שומר בצנצנת ואבד למשך למעלה ממאה שנה, עד שנמצא במקרה באוניברסיטת ליידן. בשנת 2002 הוחזרה לדרום אפריקה גופתה של שרה "סארטייה" בארטמן – אשה אפריקאית שנחטפה והוצגה לראווה במופעי "פריק שואו" באירופה. בימים אלה, אנחנו עדים לצעד נוסף בדרך לתיקון היסטורי: חשיבה מחדש על סמלים כמו פסלים ושמות רחובות, שנוכחותם במרחב הציבורי בולטת יותר.
צאצאיהם של המלכים והמנהיגים הללו, ושל המוני אפריקאים אלמונים, לא יוכלו לסלוח על פשעי הקולוניאליזם, כל עוד יצירות האמנות וגופות המלכים לא יוחזרו; כל עוד לא יוענקו להם פיצויים כלכליים על השעבוד, הניצול והגזל; וכל עוד הסמלים החשובים ביותר, פסלי כל ה"גיבורים" שהיו שותפים למפעלי הקולוניאליזם והעבדות, יוותרו על כנם, כזכר למפעלי פשיעה בני מאות שנים.
ייתכן שרבים מהם יצטערו לחזות בנפילת הגיבורים הללו, גם אם להיעדרם מהנוף הציבורי לא תהיה כל השפעה על חיי היומיום שלהם. אנו האפריקאים חזינו בגיבורים ובגיבורות שלנו נופלים יום אחר יום, שנה אחר שנה, מאה אחרי מאה: קימפה ויטה, מסירי מוונדה, פטריס לומומבה, ורבים אחרים. אנו האפריקאים חזינו במציאות שלנו מעוותת, ראינו איך עתידנו נחטף ומוכתב בידי אחרים, ראינו את עולמנו נחרב.
אינני מתיימר לדבר בשם כל העמים הנכבשים, אך אני מרשה לעצמי לדבר בשם עמי ושבטי אגן הקונגו, שכולם חלקו גורל דומה. הקונגו, הלובה, הטקה, הנגלה, המונגו, הזנדה, הרגה: כולם היו קורבנות הקולוניאליזם. ב-1885 העניקה ועידת ברלין ללאופולד השני, מלך בלגיה, שליטה רשמית באגן נהר הקונגו. המלך ביסס באזור מערכת של עבודות כפייה וביזה מאורגנת, שגבתה את חייהם של כעשרה מיליון בני אדם תוך פחות מעשרים שנה. אלפי אנשים נפלו קורבן להתעללות גופנית קשה ולהטלת מומים, לרבות קטיעת הידיים אם לא עמדו במכסת הגומי או השנהב שנדרשו לספק. למרות כל זאת, לאופולד השני נחשב עד היום לטוב שבמלכי בלגיה, ופסלים בדמותו מפוזרים ברחבי המדינה.
בדומה לכך, מול הכניסה לארמון בורבון בפריז, מקום מושבה של האסיפה הלאומית, ניצב פסלו של ז'אן-בטיסט קולבר. קולבר היה מחברו של "הקודקס השחור", צו שפרסם לואי ה-14 בשנת 1685, אשר הסדיר את העבדות במושבות צרפת, ובכך החמיר את המגבלות על חירותם של השחורים.
כיצד יכולים שחורים אזרחי צרפת, בלגיה, בריטניה או פורטוגל, להתמודד עם ההיסטוריה הזה בשנת 2020? עבורנו, האפריקאים, ההתבוננות בפסלים הללו דומה לאבל על יקירינו כאשר איננו יכולים לכבד את זכרם בלוויה, וכאשר עלינו להיתקל ברוצחיהם מדי יום, בדרך לעבודה או לבית הספר. אנחנו רואים אותם בפארקים, במוזיאונים, באוניברסיטאות, ובמקומות אחרים הטוענים להיות מוקדים של הומניזם וזכויות אדם.
אז כן, אנחנו לא רוצים לראות אותם יותר.
פטריק קפויה הוא מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל. תרגמה מאנגלית דרור שרון.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן