newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"איראן בנויה על אפרטהייד מגדרי. כשהוא ייפול, המשטר ייפול"

אמינה מאהר, קולנוענית קווירית איראנית הגולה בברלין, מאמינה שהנשים העומדות בלב המחאות במולדתה יביאו לנפילת משטר הדיכוי. אני אנטי אסלאמיסטית ופרו-פלסטינית, היא מבהירה בראיון מיוחד לקראת הצגת סרטה בתל אביב

מאת:
חיבור של מאבקים שהנשים נמצאות בקו החזית שלהם. אמינה מאהר (באדיבות המצולמת)

חיבור של מאבקים שהנשים נמצאות בקו החזית שלהם. אמינה מאהר (באדיבות המצולמת)

אָמִינַה מַאהֶר התפרסמה כבר בגיל 10, כשכיכבה בסרט הנודע "10" של הבמאי האיראני עבאס קיארוסטמי, שהיה מועמד לדקל הזהב. לאחר שנכלאה בטהראן, עזבה למלזיה ונאלצה לברוח גם משם בשל הקולנוע הקווירי שלה, מאהר חיה כיום כפליטה בברלין ועובדת על סרט ראשון באורך מלא, שיתעד את תהליך ההתאמה המגדרית שלה. סרטה הקצר והמטלטל "מכתב לאימי", בו היא מעידה על ההתעללות המינית שעברה בילדותה, זכה לשלל פרסים והקרנות.

ישבתי עם מאהר לראיון על רקע מחאות החיג'אב הנרחבות באיראן, ולקראת הקרנתו בתל אביב של סרטה הקצר, "איפה גר החבר שלי", בפסטיבל הקולנוע הגאה, שייערך בסוף החודש בסינמטק. מאהר יודעת להיות פרובוקטיבית,  וראיונותיה בתקשורת האיראנית עוררו סערות במולדתה. ובכל זאת, ראיון לגוף תקשורת ישראלי הוא לא דבר של מה בכך עבורה. במהלך השיחה, ביקשה שוב ושוב שאציין שהיא פרו-פלסטינית, ושאלה על המגדרים בשפה העברית כדי לוודא שאתרגם אותה בלשון אישה.

דיברנו על ההפגנות באיראן, שלדעתה מבשרות את נפילתו הקרבה של המשטר, ועל הממד הנשי שלהם. בעיניה, לא מפתיע שדווקא החיג'אב הפך לסמל למחאה. משום ש"האפרטהייד המגדרי הוא הציר שעליו מבוסס השלטון הפשיסטי-אסלאמי באיראן", כלשונה, היא משוכנעת שהמחאות יצליחו. גם המלחמה באוקראינה תורמת, לדעתה, לכוחה של האופוזיציה האיראנית.

מאהר סיפרה גם על הרדיפות ההולכות ומתגברות אחר יוצרי הקולנוע באיראן וגם על נתיב הבריחה שלה, שעוד לא נגמרה. היא דיברה על הסרט שלה, שאותו היא מגדירה קולנוע אוטו-אתנוגרפי, ועל קוויריוֹת, שסימבולית "צריכות להרוג את המשפחה שלהן", לפרק את התא המשפחתי הדכאני.

מאהר גם חזרה על הטענות של אמה, הבמאית מַאניְָה אַכְּבָּרי, לפיהן הבמאי קיארוסטמי התעלל בה מינית, רגשית ומקצועית במהלך עשיית הסרט "10". ראוי לציין שהטענות הועלו אחרי שקיארוסטמי כבר נפטר, ובנו הכחיש אותן מכל מכל.

על רקע היצירה שלך, שבוחנת מהי נשיות, ועל רקע מחאות החיג'אב, מה מקומו של המאבק הפמיניסטי באיראן? למה דווקא עכשיו נשים בקדמת הבמה?

"לא הייתי אומרת שהמחאה הנוכחית היא נשית, אלא שהיא מאבק של כל הקבוצות המוחלשות באיראן, כולל להטב"קים, כורדים, בלוצ'ים, ערבים וטורקים. נכון שהקהילה הלהטב"קית עדיין נרדפת באיראן, שחל עונש מוות על הומוסקסואליות, אבל הקהילה התחזקה בשנים האחרונות.

"באופן עמוק יותר, יש פה חיבור של מאבקים שונים, שמתנקז לדרישה ברורה לשינוי המשטר. דרישה שנמצאת כיום בשיא שלה, כשרוב האוכלוסייה תומכת בה.

"בשלטון באיראן יש מערכת אפרטהייד מגדרית, ולכן נשים הן קו החזית של המחאה הזו. המהפכה האסלאמית ביססה את עצמה על דיכוי נשים, והמשטר יודע שבלי החיג'אב – הוא פשוט יתפורר. ובגלל זה הם נלחמים לשמור על החיג'אב, ברגע שהם ישחררו את הנשים, השליטים ייזרקו החוצה מהחלון, והם יודעים את זה. המשטר האסלאמי-פשיסטי פשוט יצר את הנשים שנלחמות בו".

"לנשים יש כוח לשנות"

אבל יש לדעתך סיכוי למחאה הזאת לשנות משהו? הסיבובים הקודמים – המהפכה הירוקה, המחאות ב-2019 – הרי נכשלו.

"אני אופטימית. אולי תהיה הפוגה, אולי תהיה הפסקה, אבל המשטר ייפול. כבר 43 שנים שהציר שעליו המשטר נשען הוא דיכוי נשים. לכן לנשים יש את הכוח לשנות את המשטר מהיסוד. כן, תהיה אלימות, הרבה – הדיווחים הרי גם לא אמינים, על כל מוות מדווח אחד נהרגים עשרה. אני עזבתי כבר ב-2018, אבל בהפגנות ב-2019, שהיו קטנות יותר, אומרים שמתו 1,800 אנשים. ובכל זאת, אני אופטימית.

"השלטון שולט בסרטים יותר מאי-פעם, ויוצרי קולנוע נעצרים. המון עוזבים. מה שמדהים הוא שגם כוכבים בורחים"

"בדרך כלל, המחאות היו בעיקר בחמש הערים הגדולות: טהראן, משהד, איספהאן, כַּרַג' ושיראז. הפעם יש סרטונים מכל מקום. גם מעיירות קטנות, דתיות מאוד. גם שם האנשים לא יכולים יותר, ורוצים להפיל את המשטר.

"חוץ מזה, יש הרבה סולידריות. השלטון הפשיסטי-אסלאמי אומר שאם הוא ייפול, איראן תתפרק לחמש או שש מדינות: בלוצ'יסטן, כורדיסטן וכאלה. לי זה בכלל לא יפריע אם לכורדים תהיה מדינה משלהם, אבל את הסיסמה הכי יפה בעיניי במחאה נשים שרות בכורדית. פרסים בכל הארץ שרים בכורדית נגד המשטר, בסולידריות עם המיעוט.

המחאות הגיעו לכל מקום. הפגנת הזדהות בסאארבריקן בגרמניה עם מחאות החיג'אב באיראן (צילום: קאי שוורט CC BY NC 2.0)

המחאות הגיעו לכל מקום. הפגנת הזדהות בסאארבריקן בגרמניה עם מחאות החיג'אב באיראן (צילום: קאי שוורט CC BY NC 2.0)

"עוד סיסמה שאני מאוד אוהבת, בפרסית, אומרת משהו כמו: 'האויב שלנו הוא כאן, הם משקרים לנו שזו ארצות הברית'. זה נכון. בשנים האחרונות יש דיאלוג גרוע, שיחות בין איראן לארצות-הברית, שנותנות כוח ולגיטימציה לאיראן. הפלישה של פוטין לאוקראינה היא כמובן נוראית, אבל לשמחתי שינתה את הדברים".

המלחמה באוקראינה שינתה את איראן?

"תראה, השלטון לא ייפול מכוח עצמו, וגם המחאות לא מספיקות. צריך עוד – שביתות, ותמיכה בינלאומית. מביידן, מהאיחוד האירופי. היום השלטון האסלאמי הוא בעל הברית היחיד של פוטין, היחיד שעוזר לו במלחמה המחרידה. ועכשיו כל העולם מתגייס לטובת אוקראינה, אז סוף סוף ארצות הברית מפסיקה להיות נחמדה לשלטון האסלאמי.

"זה לא מאבק חדש. העם האיראני נאבק כבר 120 שנה למען דמוקרטיה, מתוכן 43 שנים תחת המשטר הפשיסטי-אסלאמי. דרך אגב, לפני המהפכה האסלאמית היו גם שנים שבהן ארצות-הברית פעלה נגד הדמוקרטיה. אבל המאבק הארוך הזה מוכיח שלאיראן יש פוטנציאל אמיתי לדמוקרטיה. ושהמשטר באמת מתקרב לסופו".

זיכרונות מכלא אווין

ובתוך כל הדרמה הזאת, מה המקום של אנשי הקולנוע? לפי מה שאני יודע, עוד לפני המחאות היה גל מעצרים, במאים נעצרו, ואומרים שהצנזורה מחמירה.

"לגמרי. הכל קשור בהכל – חלק מחוקי הצנזורה החמורה אומרים שהנשים בסרטים צריכות ללבוש חיג'אב כל הזמן, גם בסצנה שבה שתי נשים מדברות אחת עם השנייה בבית. הגוף הנשי הוא מרחב מדוכא גם בקולנוע, הגוף עובר קרימינליזציה. כיום השלטון שולט בסרטים יותר מאי-פעם, ויוצרי קולנוע נעצרים. המון עוזבים. מה שמדהים הוא שגם כוכבים בורחים, סלבריטאיות שעד לפני רגע שיחקו בערוצים הגדולים, שהשתתפו בתעמולה.

"אבל חשוב לי להתנער לרגע מהשושלת של 'השמות הגדולים' של הקולנוע האיראני, כולם גברים סיסג'נדרים. יש דור חדש של במאיות איראניות קוויריות, צעירות אפילו ממני – אני כבר בת 30. אני למדתי קולנוע בחוץ, במלזיה. הייתי מעורבת בפעילות אופוזיציה כשלמדתי בטהראן. נעצרתי פעמיים, בפעם השנייה לקחו אותי לכלא אֶווין, הכלא המפורסם והאיום באיראן. לא הייתי שם באגף המפורסמים, להם מפרסמים עצומות תמיכה. הייתי עם הסטודנטים העניים. עינו אותי, היכו אותי. כמה חודשים אחרי השחרור עזבתי את המדינה, והגעתי למלזיה דרך דובאי. אמא שלי כבר היתה פליטה בלונדון באותה תקופה, אבל לא קיבלתי ויזה לשם, ובמלזיה היו לי כמה חברים.

הופיעה בסרט נגד רצונה. אמינה מאהר כילד בסרט "10"

הופיעה בסרט נגד רצונה. אמינה מאהר כילד בסרט "10"

"בגלל שעזבתי אני לא באמת מעורבת במעגלים של הקולנוע החדש. יש יוצרות חדשות, אמיצות מאי-פעם, שבניגוד לקודמיהן, לא מוכנות לקבל שום צנזורה. זה קול שלא נשמע עד לפני שש או שמונה שנים, ואני רוצה לראות את עצמי כחלק ממנו".

את באמת יוצרת היום באירופה, אבל הסרטים שלך בפרסית. את עוד רואה את עצמך כחלק מהקולנוע האיראני? מה הקשר שלך היום עם המולדת?

"אני בכלל לא יודעת מה המונח 'קולנוע איראני' אומר. מצד אחד, התחלתי לצלם בגיל מאוד צעיר, ודרך '10' הייתי בקרבת הקולנוע הזה. אבל היצירה שלי מאוד אישית, עד עכשיו עשיתי אוטו-אתנוגרפיה שמתבססת רק על החיים שלי, אז אני לא בטוחה שלקחתי משהו מ'הקולנוע האיראני'. אני יכולה להזכיר משפט יפה של סורהַאב שאהיד-סאלס, במאי איראני גולה שבעצמו פעל בגרמניה: 'בית זה איפה שאני יכול לעשות סרטים'.

"אני כן יכולה להגיד שאני מנסה לפנות לאנשים באיראן. יש לי שם עוד משפחה וכמה חברים, בעיקר חברים קווירים, אבל אני לא בקשר עם הרבה מהם. זה קשור אצלי בקוויריות: חלק מהקוויריות היא פירוק התא המשפחתי הדכאני, קוויריות צריכות 'להרוג את המשפחה שלהן' במובן הסמלי, זה מה שאני עושה בסרטים שלי. אני עושה דקונסטרוקציה, לומדת לא ללמוד (unlearning), עושה לעצמי דה-קולוניזציה, ויש לזה כמובן השפעה על הקשרים שלי.

"בשלוש השנים האחרונות השתתפתי ביותר מ-100 ראיונות, סמינרים, שיחות. דיברתי, גם בפרסית, על ההתעללות המינית שעברתי מידי קרוב משפחה, על הזהות הטרנסית שלי, על נשיות. ראיון בפרסית בשיא תנועת מי טו שודר באיראן ועורר סערה גדולה ותגובות זועמות. לסרטים שלי אין מסר פוליטי פשוט, אבל אני מרגישה מאוד מסורה ומחויבת".

"לא צריכה להיות פרו-ישראלית"

בהקשר הזה, איך זה להתראיין ל"שיחה מקומית"?

"בדקתי טוב טוב מי אתה ולאן אני מתראיינת הפעם. אני מאוד פרו-פלסטינית, אבל זה כמובן לא אומר שאני מקבלת את התעמולה של המשטר שלי. אני מכירה בשואה, אולי הזוועה הכי נוראית שקרתה. וזה שאני מאוד פרו-פלסטינית עומד לצד זה שאני חושבת שדיאלוג הכרחי. אני אישה שמדברת באמצעות האמנות שלה.

לפרק את המשפחה. צילום מתוך "איפה גר החבר שלי" של אמינה מאהר

לפרק את המשפחה. צילום מתוך "איפה גר החבר שלי" של אמינה מאהר

"לאמנות יש גישה אחרת מאשר לפוליטיקה. פוליטיקאים צריכים אויבים כדי לשמור על הכוח שלהם, ונשים פשוטות – לא. זה הקו שמפריד בין אמנות לפוליטיקה, המקום שבו הן נפרדות.

"אני נגד מסרים פשטניים. כדי להיות אנטי-אסלאמיסטית אני ממש לא צריכה להיות פרו-ישראלית. זה אינטרסקציונלי. למדתי את זה מהפמיניזם ההצטלבותי, שמחבר בין הזהויות שלי כטרנסית, כפליטה שעדיין אין לה דרכון, כקווירית, כאישה של צבע (במובן People of Colour).

"גם ישראל ממציאה אויבים. וחשוב לי להגיד את זה, במיוחד בברלין. היו ימים שהיה טאבו לבקר את ישראל פה. קשה לדבר בגרמניה על מה שישראל עושה לפלסטינים, אבל אני מרגישה שזה מתחיל להשתנות. ואני מקווה שהדיאלוג הזה יאפשר לנו לשכוח את מה שלמדנו, ולבנות מחדש".

לסיום, תוכלי לספר קצת על הסרט הקצר שתציגי בפסטיבל הקולנוע הגאה בתל-אביב, "Where is my Friend’s Home"? אני יכול לספר לך עד כמה נהניתי ממנו, ובאותה נשימה גם להגיד כמה הוא קשה, כמה הופתעתי מהעוצמה החשופה שלו.

"נקודת ההתחלה שלי היא הסרט עם השם הזהה, של קיארוסטמי, מ-1987. הוא 'במאי גדול', אבל אני רוצה שיידעו שהוא התעלל באמא שלי, מאניה אכברי, בכל המובנים – גנב לה סרטים וקרדיט, ניצל אותה, גם מינית. הסרט שלו מתעסק בחינוך: ילד שמנסה להחזיר מחברת לחבר שלו כדי שלא יכו את החבר למחרת בבית הספר. המהפכה האסלאמית מתחילה מילדות: השלטון מבין את הכוח של חינוך, והוא מבצע שטיפת מוח. אז בעצם הסרט של קיארוסטמי מאוד שמרני, כי הוא לא מבקר את המערכת הזו.

"בסרט אני רחוקה מאיראן, ומנסה להראות מי אנחנו באמת. אוטו-אתנוגרפיה זה סגנון דוקומנטרי שמפנה את הזרקור פנימה, אל היוצר. הכוח שלי מגיע מחוויות החיים שלי, לא מהפריבילגיות, שאין לי. ובסרט, מהמקום הזה, אני מנסה לבחון בכנות, ברדיקליות, באופן טהור, גישה קווירית כלפי הגוף שלי. הכנות שוברת את הקול שלא מאפשר לנו להיות מי שאנחנו.

"יש שלוש סיבות לבחירה שלי בסגנון הזה. קודם כל, יש לי מערכת יחסים מורכבת עם הקולנוע:  צולמתי בלי הסכמתי, במאי שזכה בדקל הזהב התעלל באמי, ואמא שלי בעצמה במאית שעושה סרטים אוטו-אתנוגרפיים. אז יש את הרובד הזה. דבר שני, גם תהליך ההשתנות שלי והיציאה מהארון כטרנסית, שקורים כאן בברלין, בנו לי איזושהי דמות. וחוץ מזה, יש לי גם שאיפה לקתרזיס. להעצים ולרפא, להפוך לקולות מרובים. אבל אני אגיד גם שאני מתכוונת לעצור עם האוטו-אתנוגרפיה. אני עובדת עכשיו על סרט ראשון באורך מלא, שיתעד את תהליך ההתאמה המגדרית שלי. אבל אחריו, אמשיך לכיוונים אחרים".

גולי דולב-השילוני הוא סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין, מבקר קולנוע ופעיל פוליטי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

"איך זה הגיוני להרוג 200 איש כדי לחלץ ארבעה אנשים?"

חיילים יוצאים ממשאיות סיוע, טנקים ומטוסים מפציצים, גופות בכל מקום, בתי חולים עמוסים בפצועים, ותחושה של אחרית הימים: כך תיארו במחנה נוסייראת את הפעולה הישראלית לחילוץ ארבעה חטופים. "אנחנו דם זול בעולם צבוע", אומרים שם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf