newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"למה? אין למה עם אנטישמיות. פשוט כי אני יהודייה"

גם בתורכיה וגם בצרפת החיים לימדו אותה מה זה להיות מיעוט, כאישה וכיהודייה. מה שלמדה העשיר את הפעילות הפוליטית שלה, הוביל להתנגשות עם המשפחה, ולשאלות על ישראל. שיחה עם חברה מאיסטנבול, סטלה עובדיה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת ומראיינת: רלה מזלי

"החשיבה הפמיניסטית שלי שואבת מהיותי יהודייה. היא מטמיעה ידע על מה זה להיות קבוצת מיעוט, על מה שזה אומר ועל האסטרטגיות שאת מפתחת כדי להמשיך לחיות. דיכוי מספק לך ידע. הידע שיש לנו כנשים הוא ידע של קבוצות מיעוט. של המנוצחים".

ככה נפתחה השיחה שלי עם סטלה עובדיה, בדירה המהממת שבה היא עובדת וחיה, בבניין מהמאה ה-19, כמה דקות הליכה מכיכר טקסים. זו החוויה של סטלה על אף העובדה שמשפחתה התיישבה באזור איסטנבול לפני חמש-מאות שנה, אחרי שהאינקוויזיציה הספרדית גרשה מקטלוניה את אבות אבותיו של אביה.

"לדוגמא, כקבוצת מיעוט, את לא מדברת. את לא מעורבת בענייני המדינה, כפי שהיו אומרים בקהילה שלנו. המדינה היא עניין לגברים או עניין לתורכים. שתי הקטגוריות האלה נעשו עבורי אחת, במידה רבה. כתבתי בעבר על השערורייה הזאת שנשים הן מחצית האנושות והתודעה שלהן היא של מיעוט. זה נכון אפילו לגבי נשים שחשות עצמן מאוד חזקות. זה קיים בכולנו.

"להיות פמיניסטית זה להכיר בחלק הזה בתוכך שהוא תוצר של דיכוי, חלק שאת לא רוצה לראות אותו ולהודות בו, חלק שחייב להיות בסולידאריות עם מחצית העולם. עבורי, כל זה נבע מהיותי יהודייה. זה היה מקור כל הידע שלי. אם לא הייתי יהודייה, אולי לא הייתי תופסת באותו אופן מה זה להיות אשה".

סטלה עובדהי וחתול (צילום: Nilgün Yurdalan)

סטלה עובדיה וחתול (צילום: Nilgün Yurdalan)

רלה:

חינוך ילדים מגיל צעיר להכרח שבשירות הצבאי; הכפפת ההחלטה על הפסקת הריון לא-רצוי לדינים דתיים; הצבת הילודה כשליחות לאומית וכמימוש אישי-נשי נכסף; דיכוי צבאי אלים של מיעוטים לאומיים ודתיים – אלה כמה מקווי הדמיון שאני מזהה בין ישראל לתורכיה. לאורך קווי ההקבלה האלה פגשתי, במהלך השנים, שורה של נשים מאיסטנבול שעוסקות, כל אחת בדרכה, במאמץ מתמשך ולפעמים מסוכן להביא לשינוי ולעצור השלכות נוראות של קווי המדיניות האלה.

מבלי להבחין בזה, עמדת המוצא שלי הפנימה לגמרי דעות קדומות על נשים באותה מדינת רוב מוסלמי – על ההשתקה שלהן ועל השתיקה שלהן. הופתעתי לפגוש נשים נחושות, חזקות, מפרות איסורים. אבל די מהר הבנתי שיש לי ולנו כאן הרבה מה ללמוד מפמיניזם תורכי ומנשים תורכיות פעילות פוליטית. הכרתי נשים שדפוסי הפעולה שלהן הם, לטעמי, מאוד יצירתיים, מלאי חיוניות והומור.

באביב 2014, בזמן שהות בעיר שלהן, יזמתי שיחות ארוכות עם כמה מהן, כל אחת בנפרד, על הדרך שהיא עברה ועל מקורות והתפתחות הדעות וההוויה שעיצבו את העשייה שלה. כל פרק בסדרה "שיחות עם חברות פמיניסטיות מאיסטנבול" פורס את התשובות והתיאורים שעלו באחת השיחות האלה. הסדרה כולה מביאה שיחות שלי עם ארבע נשים – יקרות לי ומדהימות בעיני – מאיסטנבול.


מחויבות לפלשתינה

סטלה:

בתור פסיכואנליטיקאית, הייתי צריכה לחשוב על השאלה למה, בתור נערה יהודייה זעיר-בורגנית, הפכתי לאקטיביסטית פמיניסטית ולמי שהייתה מרכזית בתנועה כאן בתורכיה. בעצמי נדהמתי מזה. כל חיי, למשל, לא דיברתי עם אבא שלי מלה אחת בתורכית, דיברנו רק צרפתית. ובכל זאת, הורי היו גם אנשים פוליטיים במובן מסוים. שניהם עסקו בקביעות בעבודה קהילתית עבור בית היתומים היהודי ובית האבות היהודי. למדתי מהם תחושת מחויבות לקהילה, אכפתיות ואחריות כלפי "אנחנו" כלשהו. כמובן, אותו "אנחנו" השתנה עם הזמן והמקום. בצרפת אי-אפשר היה לשכוח לרגע שאני תורכייה. בתורכיה אילצו אותי לזכור שאני יהודייה ואחר-כך גם שאני אשה!

שני ההורים שלי היו מאוד מחויבים לפלשתינה. כל המשפחה של אמא שלי עברה לשם בשנות השלושים. בגיל ארבע היה לי תפקיד: לשפשף נעליים חדשות בשרפרף עץ לפני משלוח שלהן לקרובים שלנו בפלשתינה כדי שייראו משומשות ולא יגבו עליהן מכס. זה, נדמה לי, הזיכרון הפוליטי הראשון שלי; של מעורבות מעשית בתמיכה במישהו.

הרגשתי קרבה עצומה למלה פלשתינה. היה דגל בבית. היום אני מייחסת לזה חלק מההשקפה הפוליטית הנוכחית שלי ולעניין שלי בתנועת השלום בישראל. הקשר לפלסטין הוא עדיין הדוק. מה שאיבדתי הוא החלק הציוני.

> "את משנה כתובת, לא הולכת לעבודה. את הופכת למין מישהי אחרת"

בית הכנסת "אל-גרנדה קאל דה-אנדרנה" באיסטנבול (סטלה עובדיה)

בית הכנסת "אל-גרנדה קאל דה-אנדרנה" בעיר אדינה, מקום הולדתו של אביה של סטלה (צילום: סטלה עובדיה)

הארוס למד מרקס ביום, ובערב הלך למסעדות יוקרה

רלה:

סטלה, שחגגה שבעים השנה, "ביום השני של פסח" כדבריה, הייתה ברחובות ביום האשה הבינלאומי, בשמונה במרץ ובחלק מההפגנות נגד הריסת פארק גזי באביב הקודם. השנה צוינה שנת השלושים להולדת "מעגל הנשים", אחד הארגונים המרכזיים שהולידו את התנועה הפמיניסטית המודרנית בתורכיה. ספר על ההיסטוריה של הקבוצה ועל תוצרי פעילותה יצא לאור בשנה שעברה ביזמתה של סטלה שגם ערכה אותו.

עם זאת סטלה אומרת שהיא כבר לא ממש פעילה. "פעילה" לדעתה זה לקרוא, לחשוב ולכתוב פמיניזם, לחפש דרכי ביטוי ופעולה חדשות בניסיון לרתק, להסב תשומת לב, לפקוח עיניים ולשנות תודעות. רגע כזה בתולדות התנועה היה למשל ביריד הספרים באיסטנבול ב-1985.

סטלה:

הספרים שלנו לא היו מוכנים בזמן, אז תלינו מראות גדולות במקומות שונים תחת שם בית ההוצאה וכתבתנו: "תראי את עצמך במראה". הזמנו רק נשים לכתוב על המראות. תיעדנו כל מה שכתבו ועקבנו אחרי התגובות שלהן. כל יום ניקינו את המראות לקראת היום הבא. זה היה מיצג, הֶפֶּנינג; היפוך משמעות הראי, כי נשים הוזמנו להתבטא דרכו במקום לבחון בו איך הן נראות. כולם דיברו על זה.

ב-1987 ערכנו תהלוכת סולידאריות עם נשים מוכות. זו הייתה היציאה הראשונה שלנו לרחובות. צעדנו במתכונת הרגילה של השמאל אבל בלי גברים; אישרנו להם ללכת רק מאחורינו. אחר-כך הפקנו יריד גדול. גם הוא היה ערוץ חדש להידברות עם הציבור. הוא נמשך יום שלם, הטיפול בילדים – באזור מיוחד שהקצינו לזה – נעשה על ידי גברים. היו הופעות של מוסיקאיות, קבוצות נשים שמכרו כל מיני עבודות, פינות "הייד פארק" שבהן פתיחה בדיונים הייתה שמורה לנשים בלבד.

ב-1987 התנועה כללה כבר מגוון של קבוצות מאוד שונות וכל קבוצה עשתה משהו אחר, הרבה פעמים בדרכי ביטוי שלא היו מוכרות מפעולות השמאל. יזמה אחת שמאוד אהבתי בשנות התשעים הייתה של קבוצת נשים שהחליטו להתגרש כי לא רצו להמשיך לקיים את המשפחה הגרעינית הזאת שכל אחת חייבת ליצור, את המבנה הזה שהממשלה מקדמת בשבחיה ל"משפחה התורכית". ארבעה-חמישה זוגות הספיקו להתגרש עד שהשופטים קלטו שמדובר בתנועה והפסיקו לאשר את הגירושים האלה.

אני עצמי עזבתי ארוס יהודי בגיל 20. עזבתי את החיים היהודיים והלכתי לחיות בצד התורכי של כדור הארץ. הרגשתי כאילו שפגשתי בתורכיה באוניברסיטה. עד אז חייתי בעולם היהודי הקטן והתחום של איסטנבול. הארוס שלי היה ממשפחה גדולה ואמידה מאוד. היינו אמורים לחיות חיים מאוד בורגניים. לא יכולתי לבחור בחיים האלה.

הוא למד מרקס באוניברסיטה ודיבר על ניצול ועל ערך עודף ואז היינו יוצאים למסעדה הכי יקרה בעיר והיינו בני 18! והילד הזה, בן ה-18, היה משלם על ארוחת ערב אחת סכום שווה לשכר הדירה החודשי של מישהו אחר. הרגשתי שמשהו מאוד לא בסדר כאן. רציתי את סוג החיים החופשיים האהבה החופשית שראיתי אז בסרטים, את החופש של חיים בלי רכוש. כשנטשתי את הקהילה היהודית איבדתי את כל זכויות היתר המעמדיות שלי.

> למרות שאין אפליה או רדיפה, יהודי תוניסיה מצביעים כקהילת מיעוט

הפגנת עובדות באיסטנבול. (התאחדות עובדי התחבורה הבינלאומית CC BY-NC-SA 2.0)

הפגנת עובדות באיסטנבול. (התאחדות עובדי התחבורה הבינלאומית CC BY-NC-SA 2.0)

רצינו להתנדב למלחמה, אבל היא נגמרה תוך שישה ימים

רלה:

אחרי שעזבה ארוס וקהילה, סטלה נסעה ללמוד בפריז. היא חלקה דירה עם אשה יהודייה צעירה, דוברת יידיש, ממזרח אירופה, שהייתה מאוד מעורבת במה שנקרא אז התנועה לשחרור האשה.

סטלה:

היא הלכה לפגישות לשחרור האשה בפריז ואני הלכתי לתנועת הגולים התורכיים השמאלנים. היא לקחה אותי לפגישה אחת והרגשתי אבודה לגמרי. ובכל זאת, קצת התעניינתי והמשכתי לקנות את העיתון שלהן. היא גם דיברה אתי הרבה על ניצול ופיחות ערך של נשים. אני, מצדי, הייתי הרבה יותר שקועה במה שקורה בתורכיה סביב ההפיכה הצבאית של 1971.

גברים מהשמאל שרצו לשכב איתי נהגו להגיד לי, אם סירבתי: "יש לך ערכים בורגניים. את לא שמאלנית". ואפילו זה לא העלה אצלי שאלות פמיניסטיות. לא ראיתי שזה חלק ממנגנוני השליטה הגבריים. אבל ב-1975 הייתי בהיריון. האבא, הבחור שהייתי אתו – שמאלן תורכי, סופר ואיש תיאטרון – התנהג כמו אחרון השוביניסטים הגבריים. בעיניי זה היה בלתי נתפס. בנקודה הזאת התחלתי לשאול את עצמי שאלות ישירות על החיים שלי, על רקע הקריאה שכבר התחלתי בה קודם.

הבת שלי נולדה. הייתי האשה הראשונה במעגל החברתי שלי שילדה מחוץ לנישואים. בקהילה היהודית, למרבה הצער, אני עד היום היחידה; זו קהילה מאוד מסורתית. ומשמאלנית עיוורת-למגדר הפכתי ערה לחלוטין לנושאים האלה. קראתי את קריסטין דלפי, פמיניסטית צרפתייה, ודרך הקריאה הכל התבהר פתאום. דלפי סיפקה לי את החומרים שהייתי זקוקה להם לחשיבה, את חומרי הידע. הדרך בה היא ביטאה את הדברים היא עדיין, עבורי, המדויקת והנכונה.

הסביבה שלי בצרפת הייתה, ברובה, תורכית ושמאלנית. בשנת 1972 קיבלתי משרה ברדיו הצרפתי; תכנית שבועית של 10 דקות בתורכית שיועדה לפועלים תורכים בצרפת. כתבתי את התכניות והשתמשתי בשם עט תורכי. ובכל זאת, אנשים מהשמאל טענו שאני משדרת תעמולה ציונית. למה? אין "למה" באנטישמיות, פשוט כי אני יהודייה.

ב-1967 הייתי בפריז וחלקתי דירה עם נערה שהיא היום פסיכואנליטיקאית בישראל. למדנו יחד פסיכולוגיה. כשפרצה מלחמה בישראל רצינו בכנות לעזור. צלצלנו כל יום לשגרירות. ואז… זה נגמר. בשישה ימים! לא היו צריכים מאתנו שום דבר. היה בזה משהו מוזר עבורי; שמענו שישראל נמצאת בסכנה עצומה, סכנה ממש קיומית, שהיא עלולה להימחק. ואז, כעבור שישה ימים – כלום. הבנתי שאולי הסכנה העצומה היא מציאות אבל שהיא גם, במידה רבה, תעמולה.

למה אני צריכה לבקר את ישראל?

למרות שכל המשפחה שלי חיה שם סירבתי לבקר בישראל במשך 25 שנה, עד 1995. נסעתי שוב רק אחרי הסכמי אוסלו. בינתיים דודה שלי נפטרה כבר ודוד שלי היה מאוד חולה. במקביל, לפני כעשרים שנה, פגשתי בנשים בשחור בגרמניה והתחלתי לקרוא על ישראל האחרת, על תנועת השלום; ההיסטוריונים החדשים, תום שגב, אילן פפה. לא מזמן אברהם בורג הגיע להרצות כאן. הכתיבה שלו (וכותרת המאמר שלו בצרפתית) עוסקות ב"מות הציונות". אבל כאן הוא לא אמר מלה על זה. אנשי הקהילה היהודית כאן לא רוצים ולא מסוגלים לשמוע דברים כאלה.

בשלב מסוים קראתי בעיתון מאמר מאוד אגרסיבי שתקף עיתונאית יהודייה. התמיכה שלה בשלום בתורכיה, הוא טען, היא העמדת פנים בלבד כל עוד היא, כיהודייה, לא מבקרת גם את ישראל ולא פועלת בסולידריות עם הפלסטינים. העיתונאית הגיבה בנימה מאוד מדודה. מתוך סולידריות כתבתי גם אני מכתב נחרץ למערכת. שאלתי למה אני, כאשה יהודייה, מחויבת לנקוט עמדה כלשהיא כלפי ישראל אחרי שנאלצתי, כל יום מחיי כתלמידת בית הספר, להצהיר על היותי תורכייה שמוכנה להקריב הכל למען זהותי התורכית. עוד הוספתי שכל עוד איש בתורכיה, ואפילו בין פעילות ופעילי השלום, לא נוקט צעדים כנגד אנטישמיות, היהודים כאן לא יוכלו להרגיש ביטחון מספיק כדי לבקר את ישראל.

אף אחד אחר מהקהילה היהודית לא העז לצאת בהצהרה כזאת. להערכתי, הפעילות הפמיניסטית השמאלנית שלי נתנה לי כוח לעשות צעד כזה. הוא הוביל לתהליך מאוד משונה. לפני כן הייתי אישיות בלתי רצויה בקהילה היהודית – נחשבתי לקומוניסטית שלא מתרועעים אתה. עכשיו, פתאום, הרבה אנשים יהודים ברכו אותי לשלום ברחוב. פתאום הפכתי לאישיות מכובדת בקהילה בזכות מכתב למערכת.

> אנטי-ציונים הצטרפו להפגנה נגד אנטישמיות

משמאל: סטלה עובדיה ובתה. (צילום: Nilgün Yurdalan)

משמאל: סטלה עובדיה ובתה. (צילום: Nilgün Yurdalan)

כשהפסיכולוגיה והפוליטיקה מתנגשות

רלה:

נוכל לחזור קצת לימים הראשונים של התנועה הפמיניסטית המודרנית בתורכיה?

סטלה:

בשנים אחרי ההפיכה הצבאית, ב-1981 היה איסור על הקמת אגודות חדשות ועל פתיחת עיתונים חדשים. לאיש שחייתי איתו אז היה בית דפוס והיה לו רעיון גאוני: ליצור חברה עסקית כביכול, ארגון מותר, קואופרטיב של סופרים, ולאפשר להם לפרסם. הקואופרטיב ובית ההוצאה הפכו למרכז פוליטי ואינטלקטואלי לשלוש שנים לפחות. לי, בתור מי שעסוקה בזכויות נשים, הוא הציע לערוך סדרת ספרים על פמיניזם. הוא ערב בזה מרצה פמיניסטית באוניברסיטה שהתפטרה בעקבות ההפיכה והפגישה הראשונה ביננו בעצם הולידה בהמשך את מעגל הנשים.

במקביל הוא קנה שבועון שכבר הפסיק לצאת לאור והתחיל להוציא אותו מחדש עם תכנים אחרים. יצרנו דף פמיניסטי שבועי, עמוד 4 של כל גיליון. אחרי שהדף נלקח מאתנו המשכנו וייסדנו את מעגל הנשים, בית ההוצאה הפמיניסטי העצמאי הראשון בתורכיה. צריך היה להקים חברה רשמית ואז, באותו זמן, נשים נשואות היו חייבות בהיתר בכתב מהבעל כדי להקים חברה! תרגמנו כתבים פמיניסטיים שונים; הקבוצה שעסקה בתרגום דנה באינטנסיביות בחוויות האישיות של כולן בתגובה למה שהן קראו ותהליך התרגום הפך למעשה לקבוצת העלאת מודעות פמיניסטית.

במהלך כל התקופה נאבקתי מאוד כלכלית כדי לגדל את הבת שלי ועבדתי בעבודות שונות. כשנעשיתי עם הזמן פסיכואנליטיקאית מקצועית, נאלצתי לוותר על אקטיביזם למשך שנים. בתור אנליטיקאית זה נעשה בלתי אפשרי להמשיך להיות כל כך ציבורית.

רלה:

במהלך 2007, סטלה השתתפה באופן פעיל במסע בחירות שהתנהל במסגרת הבחירות המקומיות באיסטנבול. שתי המועמדות שעבדה איתן היו זונות לשעבר. בנאומים בפני קהלים שונים הן נהגו להגיד: "אנחנו כאן כדי לדבר בשם התחתית של התחתית". סטלה סיפרה שהיא וחברותיה קראו עליהן בתקשורת, הלכו לחפש אותן והתנדבו לעבוד אתן לקראת הבחירות.

סטלה עובדיה היא עדיין פסיכואנליטיקאית פעילה. שאלתי איך היא מתמודדת עם ביקורות פמיניסטיות נוקבות על הסקסיזם הפרוידיאני.

סטלה:

כשאני עושה אקטיביזם אני לחלוטין לא פסיכולוגית. אני משאירה את זה מאחורי. לגמרי. עבורי, פסיכולוגיה עוסקת בהבנה. אני יכולה להבין בעזרתה הכל, אפילו את הרוצח. בהקשר הפוליטי, הבנה פסיכולוגית היא לא מה שחשוב. יותר מזה, היא למעשה מעקרת הקשרים כאלה ממשמעויות פוליטיות. אקטיביזם ופמיניזם עוסקים בנקיטת עמדות פוליטיות. ואני נוקטת עמדה.

רלה מזלי היא סופרת חוקרת אקטיביסטית

> לעמוד הפרויקט: שיחות עם חברות מאיסטנבול

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

בני משפחת טקה ביקשו לראות מי האיש שירה בסלומון, חומת השוטרים באולם לא נתנה להם. השוטר הנאשם לפני תחילת הדיון (צילום: אבי בלכרמן)

פתיחת משפט השוטר שהרג את סלומון טקה: הנאשם הוצג כקרבן

השופט פנה לבני משפחת טקה ואמר ש"אלימות לא תשפיע עליו", חומה של שוטרים הסתירו את הנאשם מבני המשפחה, אבל אחד הפעילים סיכם: כתב האישום מרוכך, אבל עצם העובדה שהוא נשפט היא הישג של המאבק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf