איך נעשיתי מעורב בפרשת הרצח של ילדה בת 14

הבלוגר-עיתונאי אישתון זרק אותי אחורה בזמן לתקופה בת שנתיים שבה ניסיתי לתפוס רוצח. בתחקיר האחרון שפרסם הוא סוקר את אירועי הפרעות שביצעו מתנחלים בחברון ביולי 2002; בעקבות רציחתם של ארבעה יהודים (ובהם ילד בן 9) יצאו המתנחלים לשלושה ימים של פרעות, שסופם ביום אחד שבו הרסו חנויות, דקרו וירו במספר גדול של פלסטינים בעיר העתיקה, תקפו חיילים ושוטרים ומנעו פינוי פצועים, וגם רצחו את ניבין ג'מג'ום, ילדה בת 14.

אישתון מנתח להפליא את הבחירה המכוונת של הצבא והמשטרה להמנע מהגנה על הפלסטינים, לא להעביר ביקורת כלשהי על המתנחלים בגלוי למרות הביקורת שהעבירו עליהם בינם לבין עצמם, ולא לאכוף את החוק או לפעול לעצירת חשודים בפשעים. לראייה: רק נגד מתנחל אחד הוגש כתב אישום על כל הפרעות, וגם זה רק מכיוון שתקף שוטר ישראלי.

בסיפור של ניבין ג'מג'ום נתקלתי במקרה, רק בגלל שישבתי עם אחד הפורעים היהודים באוהל משותף בכלא 4, בינואר 2003, חצי שנה אחרי הרצח. קובי חברוני, קראו לו, צעיר תושב קריית ארבע שערק מהצבא ובילה את זמנו החופשי בהתקפות על פלסטינים. איך אני יודע? כי הוא סיפר לנו על זה בגאווה באוהל. ביומן הכלא שלי ניהלתי רישום של סיפורי הגבורה שתיאר ליתר האסירים: ליקוט נשק, ירי על רועי צאן, "פרעות" (כמו שגם הוא קרא לזה) בערביי חברון – והכל מבלי שהצבא יתערב, כפי שהוא עצמו העיד.

רגעי הקיצון הגיעו כשסיפר על הרציחות. "זה לא אני, זה ה'קרימינלים'", סייג, וסיפר איך שה"קרימינילים" הרגו ילד ג'ינג'י בן 10 כי היה מקלל אותם, ושיום אחד הרגו ילדה בת 14 בגלל שפעם היא ירקה על מגבניק. בעדותי בפני בית הדין הצבאי, כשעמדתי למשפט על סירוב גיוס עם עוד ארבעה חברים, סיפרתי את הסיפור הזה והוספתי כך:

ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא סתם מספר, שזה לא יכול להיות. אז קראתי את דו"ח מקרה 15 של 'בצלם' – וזה פשוט שם. ניבין ג'מג'ום, בת 14, נרצחה ע"י מתנחלים ב-28.7.02, בשעה 14:00. אף אחד לא נעצר, אף אחד לא נשפט… קובי תמיד היה נחמד אלי, כמו שהיה לכולם, לכל היהודים בכלא. הוא היה מצחיק, ותמיד היה מעביר לי את הגרביים לפנות-בוקר, בהשכמה, כשהיה לי קר. הניגוד בין זה לבין מקום מגוריו והדברים שהוא עושה הוא נורא מדי בשבילי.

זה היה השלב היחיד בעדותי שבו השופט, אל"מ אבי לוי (לימים שופט במחוזי בחיפה), עצר את עדותי. הוא והתובע, סרן ירון קוסטליץ (שבשנים האחרונות ייצג את מיכאל צ'רנוי, בועז הרפז, יעקב אפרתי ואביגדור ליברמן ולאחרונה הקים משרד פרטי), הורו לי להעביר את עדותי למצ"ח. וכך עשיתי.

זה לא עזר. שני חוקרי מצ"ח חקרו אותי, ובמשך ארבעה חודשים התיק שכב אצלם עד שהודיעו שמכיוון שחברוני השתחרר מהצבא הוא כבר לא באחריותם. בנובמבר 2003 הגיעו לבסיס שבו הייתי עצור שני חוקרים (פיני וענבר) ממשטרת ש"י. בסוף החקירה כתבתי לעצמי מעיין סיכום שלה, וכך הוא נראה:

רוב החקירה עברה בכך שפיני לחץ עלי להכניס לעדות כמה שיותר פעמים אמירות בקשר לכך שקובי לא נתן לי פרטים מזהים של הפושעים… אני ניסיתי להדגיש כמה שיותר את הדברים שאני כן יודע ולתת הקשר לדברים. בשלב מסוים פיני ראה שאני מקשה עליו להכניס לעדות שלי את כל האמירות המעומעמות, וניסה לקנות את ליבי. הוא אמר שאני מגלה אזרחות למופת, שכיום גם הוא היה מסרב להתגייס מטעמי מצפון, ואמר שהוא מזדעזע מדברים שהמתנחלים עושים. הוא הזכיר שהחזיק בידיו את הגולגולת של ניבין ג'מג'ום, ושהוא רוצה לתפוס את הרוצחים. במבט לאחר פתאום נראה לי מוזר שהוא ממש יחזיק את הגולגולת שלה. כשנפרדנו פיני אמר לי שהכניס לעדות שלי את כל העניין של המחסור בפרטים כדי 'להגן על האמינות' שלי בבית המשפט.

הימים חלפו. אחת לכמה חודשים פניתי למשטרה בניסיון לברר אם קרה משהו, אם נעצר מישהו, אם בכלל זימנו את קובי חברוני לחקירה. הוריי כתבו ליועץ המשפטי לממשלה וניסו לערב אותו בעניין. שום דבר. בפברואר 2005 קיבלתי מכתב לאקוני מהמשטרה. תיק הרצח של ניבין ג'מג'ום נסגר. הסיבה: "עבריין לא נודע".

אישתון מדווח על הרצח של ג'מג'ום בעיקר על סמך עדויות משפחתה, ובעיקר זו של אחיה, שראה את המתנחלים שנכנסו לביתם וירו באחותו בראשה לנגד עיניו. מה שהוא לא יכול היה לדעת זה שלא מדובר בסתם עוד חלק מקרי של הפרעות – אלא ברצח בכוונה תחילה, של אנשים שידעו את מי הם מחפשים, ושהעדויות על הרצח מסתובבות לא רק בקרב הפלסטינים אלא גם בקרב המתנחלים. ועדיין, "עבריין לא נודע", ותיק סגור.

אגב, גם אני מעולם לא הצלחתי לגלות מי הוא הילד בן העשר, הג'ינג'י, השני עליו דיבר חברוני.

גרסה אנגלית של הפוסט פורסמה באתר 972+