newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך לדמיין חיים משותפים עם יהודים בזמן מלחמה

סבא שלי זוכר יחסי שכנות טובה עם יהודים לפני 1948. אך עבור הפלסטינים בני דורי, תסריט דומה נראה כמעט בלתי אפשרי. הדרך לעתיד משותף עוברת דרך סיום הכיבוש והאפליה

מאת:
פלסטיני ליד בית שנהרס בהפצצה ישראלית בעיר רפיח, בדרום רצועת עזה, ב-24 באפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

הדי הנכבה נשמעים בבירור. פלסטיני ליד בית שנהרס בהפצצה ישראלית בעיר רפיח, בדרום רצועת עזה, ב-24 באפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"היינו חופשיים. החיים היו יפים מאוד. היה לנו הכול – המורשת שלנו, המסחר שלנו והים שלנו". סבא שלי, בן 85, עדיין זוכר את החיים בפלסטין לפני 1948. לא היו הגבלות תנועה, לא היו מחסומים, לא היה מצור, ולא היו סגרים. הוא גדל בכפר קטן ביפו, מלא בפעילות במהלך היום ובהתכנסויות חברתיות בלילה. הקהילה שלו היתה עשירה בתרבות ובקשרים בין אישיים.

החיים האלה התנפצו בפתאומיות בגלל אירועי הנכבה. הנכבה של 1948 סימנה את תחילתו של פצע פתוח, שממשיך ומעמיק מאז. האובדן העמוק והכאב המתמשך של העקירה הן תחושות שפלסטינים רבים, וסבי ביניהם, ממשיכים לשאת עמם – כאב שכיום מוסב בצורה מזוויעה על דור חדש.

לצד עשרות אלפי פלסטינים אחרים, הסבים שלי נאלצו לעזוב את יפו ב-1948. בהתחלה הם הגיעו לחברון, וקיוו לחזור במהרה לביתם. במקום זה הם עברו לעזה, שם אחיו של סבי עבד במסחר. הם גרים שם מאז ועד היום.

במהלך המלחמה הנוכחית של ישראל בעזה, סבי העלה זיכרונות מילדותו. הדי הנכבה נשמעו בבירור, אבל הוא גם נזכר בחיים בפלסטין לפני 1948. כשדיבר על ביתה הקטן של משפחתו ביפו, הוא הזכיר לעתים קרובות את המשפחות הפלסטיניות שהוא זוכר מהשכונה. חלקן, כמו משפחות מסעוד, חוסייני וח'אלידי, עברו לעזה ב-1948. עם אחרות, כמו משפחות דג'אני, מוצפר ולבן, סבי לא היה בקשר 76 שנה, אך הוא עדיין זוכר את אנשיהן בחיבה.

משפחת לבן, עם שמה הלא ערבי, תפסה את תשומת ליבי. "הם היו משפחה יהודית", הסביר סבי. "הם היו השכנים שלנו ביפו, והאימהות שלנו היו חברות קרובות מאוד". הנשים הפלסטיניות חלקו כל כך הרבה מזון עם השכנים היהודים שלהן, עד שגברת לבן היתה מתבדחת שהיא לא מספיקה לבשל.

"בימים ההם", המשיך סבי, "לא היה משנה מי אתה, מאיפה הגעת או מה הדת שלך. הדבר החשוב ביותר היה לאהוב אחד את השני. משפחת לבן חגגה איתנו את החגים שלנו, ואנחנו חגגנו איתם את החגים שלהם". הוא אפשר לי הצצה לעבר, לימים שבהם החיים על האדמה הזאת היו יציבים יותר ואנשים היו יכולים לקבל אחד את השני יותר בקלות, בין אם הם היו מוסלמים, נוצרים או יהודים – הצצה לתקופה שהתקיימה לפני שאירועים פוליטיים טראגיים שברו את הבריתות האלה.

כשאני חושב על הסיפורים של סבי, אני תוהה לעתים קרובות מתי ייגמר המאבק שלנו. עד מתי האדמה הזאת, הקדושה למוסלמים, נוצרים ויהודים, תמשיך להיות רוויה בדם?

אנשים רבים, במיוחד פלסטינים צעירים, רואים את ההיסטוריה העקובה מדם הזאת של הסכסוך, ושואלים את עצמם, "איך אנחנו יכולים לחיות איתם אחרי מה שעשו לנו?" זה רגש שכמעט בוודאות רק הולך ומתגבר במהלך המלחמה הנוכחית.

אין פלסטינים רבים שזוכרים חיים אחרים. רובנו חווינו רק את אי הצדק של 76 השנים האחרונות: משבר פליטים שנמשך עשרות שנים, כיבוש, מלחמות, מצור, אפרטהייד ושלילת זכויות בסיסיות. צורות הדיכוי האלה גורמות לרעיון של פיוס, של שותפות באדמה הזאת או של חיים משותפים בשלום, להיראות בלתי אפשרי.

הכניסה לתחנת הרכבת ביפו, בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 (צילום: Frank Scholten/Wikimedia Commons)

אין פלסטינים רבים שזוכרים חיים אחרים. הכניסה לתחנת הרכבת ביפו, בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 (צילום: Frank Scholten/Wikimedia Commons)

אך גם נכון, שהיו רגעים קטנים שחשפו את האפשרות לפיוס, אם דוחקים הצידה את האלימות ואת האי שוויון. דודי, למשל, הוא תומך גדול בהתנגדות. למרות גילו, 66, הוא עדיין מאמין שיום אחד יחזור לאדמה שממנה הוא ואביו נעקרו בכוח. הוא היה מספר לי סיפורים על פלסטין בשנות ה-80 וה-90, על הערים הכבושות, ועל הגדה המערבית, שם עבד פעם אצל בוס ישראלי. שאלתי אותו איך הוא היה מסוגל לעבוד במפעל ישראלי, אחרי שנעצר ועונה כי זרק אבנים על ג'יפים צבאיים ישראלים, ובזמן שחיילים ישראלים ממשיכים להתעמר בו במחסומים?

"עבדתי שם מכיוון שממשלת ישראל הפעילה לחצים כלכליים על הפלסטינים, אז הייתי צריך להרוויח כסף ולעבוד אצל בוס ישראלי. היחסים בינינו היו יחסי עובד-מעביד. אבל עם החיילים הישראלים, היחסים היו של מדכא ומדוכא", הוא הסביר. "החיילים הם כובשים; יש הבדל גדול".

"במהלך האינתיפאדות", הוא המשיך, "רוב הפלסטינים שנלחמו בחיילים ישראלים, אפילו אלה שהיו מוכנים להקריב את עצמם, עבדו במקביל אצל בוסים ישראלים, כי החייל (ולא הבוס) הוא זה שהורג ומדכא".

כדי שיהיה פיוס, חייבים להתייחס לסיבות העומק

לי עצמי יש חברים ישראלים-יהודים רבים, שמתנגדים לפוליטיקה הימנית קיצונית של הממשלה, ורובם אף עזבו את המדינה בגללה. אחת מהן היא יהודיה בריטית שנולדה בישראל, שהכינוי שלה גֶלָה. נפגשנו בפרויקט "אנחנו לא מספרים", שקידם את הנרטיב הפלסטיני. דיברנו על כך שמוזר שאנחנו, ישראלית ופלסטיני, יכולים לדבר זה עם זו בצורה ידידותית, כשבכל מקום אחר, הם נלחמים אלה באלה.

גלה ומשפחתה עזבו את ישראל-פלסטין ב-2002 בגלל האינתיפאדה השנייה. שאלתי אותה אם לדעתה פלסטינים וישראלים יוכלו אי פעם לחיות ביחד על אותה אדמה. "אני יודעת מה אני רוצה לענות, אני רוצה לומר כן", היא אמרה. "אבל המציאות של עכשיו משנה את התשובה שלי". הסכמנו שהעדיפות הראשונה עכשיו היא לגדל דורות של ילדים, שלא יחוו טראומה ישירה, לפני שנוכל לחשוב על קיום משותף.

גלה דיברה גם על הספקנות שחלק גדול מהקהילה שלה חש לגבי הסיכוי לפיוס. "אי אפשר יהיה להשיג פיוס רק באמצעות שינוי מדיניות, כמו פתרון של מדינה אחת או שתי מדינות. מהצד של הקהילה שלי, יהיה צורך לשנות את תודעת המיעוט הנרדף – כאילו מעטים האנשים בעולם שמוכנים לקבל אותנו כיהודים ורק במדינה זעירה אחת אנחנו יכולים לחיות בחופשיות – למנטליותשבה אפשר להרחיב את האהבה והדאגה שיש לנו כלפי הקהילה שלנו לכל מי שנמצא תחת דיכוי".

השינוי הזה, לדבריה, הוא תנאי מקדים לשינוי פוליטי: "ההכרה שחירות אמיתית תגיע רק כשכולם יהיו חופשיים היא מה שיביא לשינוי בר קיימא ולצדק על האדמה הזאת".

כפעיל זכויות אדם, אני מקיים כל הזמן שיחות על קיום משותף ופיוס. אבל הפעולות של ישראל נגד הפלסטינים חותרות כל הזמן נגד מה שאני מקדם. כיצד אני יכול לשכנע אנשים בעזה – שנולדו וגדלו תחת מצור ישראלי ברוטלי – לחיות ביחד עם אותם אנשים שאחראים לסבלם? כיצד אני יכול לשכנע ילד, שאיבד את כל בני משפחתו, לקבל את מי שהרג אותם? כיצד אני יכול לשכנע את הדור שלי,שחיילים ישראלים השפילו אותו והתעמרו בו, לקבל אותם כחברים? כיצד אני יכול לשכנע צעירים בגדה המערבית, שחיילים ישראלים הורגים את חבריה במחסומים, להסכים לקיום משותף?

לאחרונה ציינו את יום השנה ה-76 לנכבה, בדיוק בזמן שהכוחות הישראליים מבצעים בעזה מה ששרים בממשלת ישראל כינו בעצמם בשם "נכבה שנייה". השטחים הפלסטיניים מחולקים ונשלטים באופן מלא על ידי הצבא הישראלי. חומת ההפרדה חודרת ומנכסת אדמות פלסטיניות. אף אחד לא נכנס או יוצא בלי אישור של ישראל.

>> בפער בין שתי צעדות יוכרע העתיד של כולנו

בפועל, ישראל דוחה את הפיוס ואת הקיום המשותף, ומציעה קרקע פורייה לשנאה, טינה, שטיפת מוח ופחד מה"אחר". כל הדברים האלה מתגברים כיום. הפוליטיקאים הישראלים יודעים זאת, ומנצלים זאת לטובתם. הם ממשיכים את הכיבוש ומשמרים את ישראל-פלסטין כמדינה עם הפרדה גזעית, שמפלה לרעה את כל מי שאינו יהודי.

האם יהודים ופלסטינים יכולים לחיות ביחד באמת בפלסטין ההיסטורית? זו השאלה שנמצאת בליבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, השאלה שחוצה את ההיסטוריה שלנו ואת ההווה שלנו. למרות המכשולים הגדולים והשסעים העמוקים, האם יש דרך קדימה, לעתיד של פיוס ושלום? במצב של כיבוש צבאי, אפליה, טיהור אתני ואפרטהייד, התשובה היא לא.

הדרך היחידה להגיע לפיוס היא להתייחס לסיבות העומק של הסכסוך. כדי שיושג שלום הוגן וצודק, ישראל חייבת לציית לחוק הבינלאומי ולהחלטות האו"ם – במיוחד החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקוראת לסיום הכיבוש, והחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, שמכירה בזכות השיבה הפלסטינית. המדיניות והפעולות של ממשלת ישראל נמצאות בשורש הסכסוך; קיום משותף דורש להפוך אותן על פיהן. זוהי הדרך היחידה שיכולה להוביל אותנו לחיים שיהיו דומים לזיכרונות היקרים של הסבים שלנו – חיים של שקט ושלום יחסי.

מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם, עד לאחרונה תושב עזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf