איך אומרים "כלב מביט מטה" בערבית

כשמיה עודה התחילה לתרגל יוגה, היא נאבקה למצוא מקום, חלל פיזי, שיהלום את הזהות הפלסטינית שלה. במכוני יוגה ישראליים היא נתקלה בחוסר היכרות עם המנהגים והמסורות שלה, וסבלה מהגזענות הרווחת שפלסטינים נתונים לה במרחבים יהודיים-ישראליים ברובם. בשל כך, היא החליטה להקים קהילת יוגים משלה, שמיועדת לפלסטינים החיים בישראל.

עודה ביקשה להציע לפלסטינים מקום שיתאים לחוויות, לשפה ולרקע שלהם, ויטפח תחושה של שייכות והבנת המציאות של החיים תחת אפרטהייד. "אני משרתת את השפה שלי ואת העם שלי", היא אומרת.

עודה, שנולדה וגדלה בחיפה, הפכה מורה ליוגה בתהליך הדרגתי וכמעט אגבי. היא התחילה לתרגל יוגה בבית בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה, בעידודם של אחיה וחברו. בהתחלה היתה מסויגת, אך בסופו של דבר התאהבה בתרגול. "שמתי לב לתחושת הקלילות של אחרי היוגה, ורציתי שכולם ירגישו אותה", היא נזכרת. "מאז לא הפסקתי לתרגל".

עודה פתחה סטודיו בברצלונה, אחרי שעברה לשם ב-2015 כדי ללמוד לתואר אקדמי, והבינה שהייעוד שלה הוא הוראת יוגה. היא רצתה לחלוק את הנחמה שמצאה ביוגה עם אחרים וללמד בערבית, מכיוון שלא היו אז מורי יוגה דוברי ערבית בחיפה. אבל לחזור למולדתה לא היה עניין פשוט, אחרי שעזבה לחו"ל, כמו פלסטינים רבים, כדי "לברוח מהמצב הפוליטי כאן".

"המגורים [בברצלונה] כפלסטינית היו חוויה משחררת", היא אומרת. "יכולתי לבטא את עצמי בלי חשש מעימות או מדה-לגיטימציה. דיברתי על מה שקרה כאן בנכבה של 1948 בלי פחד. היתה קבלה מוחלטת של הזהות הפלסטינית שלי ושל ההיסטוריה של עמי".

החזרה לחיפה היתה מורכבת, עודה חשה זרות תחילה, בעיקר מול ישראלים בעברית, במכוני יוגה. "אנחנו מנרמלים את המציאות שלנו, אבל היא ממש לא נורמלית. כשחזרתי, פיתחתי מודעות מוגברת למציאות הזאת, והרגשתי שאני בשולי החברה".

יתרה מכך, היא מספרת שחשה אי נוחות במכוני יוגה ישראליים בגלל יחסי הכוחות והשפה שבה השתמשו בהם, שכללה התייחסויות לשירות צבאי וביקורת על פלסטינים. "הם לא רואים שאנחנו חיים תחת כיבוש [בתוך גבולות ישראל טרום 1967]", אומרת עודה. "[הם] רוצים לחיות בעולם מכובס ולדמיין שהכל בסדר. הגישה הזאת מעוררת אצלי קונפליקט, ולכן קשה לי להיות במרחבי יוגה ישראליים. זה סוריאליסטי, צבוע וחונק".

החוויות האלה דירבנו את עודה להקים מרחב לתרגול יוגה שהתאים לתפיסתה. "מעולם לא הייתי בסביבה שהבינה מהי המשמעות של להיות אישה פלסטינית בתוך המציאות שלנו, אז יצרתי כזאת", היא אומרת.

"זה נולד מצורך: להיכנס לכיתה ולדבר ערבית למתרגלים פלסטינים, לחגוג את אותם חגים, להכיר את מה שעובר עלינו כקולקטיב. זה היה מעצים מאוד בשבילי. לפלסטינים שגרים בישראל אין מרחבים שבהם אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את הקשר עם השפה שלנו, עם הקהילה שלנו, ולשגשג".

הודו, מקום הולדתה של היוגה, היא היעד המיוחל של כל מי שנלהב מהתרגול. המסלול של עודה הביא אותה לשם ב-2019. בהודו רכשה תובנות עמוקות בנוגע ליוגה כדרך חיים. היא הבינה עד כמה העולם המערבי מסחר ופישט את היוגה, והתחילה לפתח מודעות לניכוס תרבותי. "זה היה מאיר עיניים. את מתחילה לשים לב לניואנסים. את צריכה להיות מודעת לכך שאת מתעסקת עם בני אדם ועם האנרגיה שלהם", היא אומרת.

כשפרצה מגיפת הקורונה, כמה חודשים אחרי שעודה התחילה ללמד יוגה בסטודיו, היא עברה ללמד ברשת. המטרה שלה היתה להפוך את היוגה לנגישה ונוחה לפלסטינים ולערבים. השיעורים המקוונים הפכו בעיניה לחיוניים, במיוחד לנוכח המחסור בתוכני יוגה בערבית. "יש משהו יפה בלהביא את השפה שלך לתוך התרגול", היא אומרת. "אני אוהבת לומר בערבית, 'שוכראן' (תודה) בסוף השיעור".

פלסטינים בישראל ומתרגלים ערבים אחרים בעולם קיבלו את מאמציה המקוונים של עודה בברכה. עודה מבקשת ליצור קהילה של אנשים מודעים שמשתמשים ביוגה לצורכי ריפוי, מיינדפולנס וחמלה, גם עבור עצמם וגם עבור סביבתם, והקהילה הזאת צומחת לאט, אבל בעקביות.

"רציתי לשתף תכנים חינמיים בשפה הערבית", היא אומרת, ומספרת על אישה מכוויית שיצרה איתה קשר וביקשה להשתמש בתרגום לערבית שעשתה לכתב יוגי קדוש. "שמחתי מאוד שהכתב הזה זמין עכשיו לקהלים דוברי ערבית, מכיוון שזכרתי איך לא הצלחתי למצוא אותו בערבית".

"זה גם תרגול וגם מסע"

כאישה פלסטינית שחיה ומתרגלת יוגה תחת אפרטהייד, עודה מוצאת נחמה וקרקע מוצקה בתרגול. היא משתמשת ביוגה ככלי טיפולי להסדרת פעילות מערכת העצבים ולהרגעת הנפש, בתוך המציאות המתוחה ולעתים קרובות אלימה סביבה. וכשהאלימות מתגברת, היא סבורה שחשוב להיות ברחובות ולפעול בדרכים שתואמות את עקרונות היוגה, למשל בשיטה של קרמה-יוגה (שמשמעה יוגה של חובה ופעולה בלי להמתין לתוצאות).

בשנים האחרונות, עודה וכמה מדריכי יוגה פלסטינים אחרים אירגנו שיעורי יוגה על בסיס תרומות ביום היוגה הבינלאומי, כדי לגייס כספים לקרן הסיוע לילדי פלסטין (PCRF), ועד כה גייסו כ-3,500 דולר. "זו היתה הדרך שלנו לתת בחזרה ולתמוך בקהילה שלנו, במיוחד בזמנים של אלימות קשה והתקפות ישראליות על עזה", היא אומרת.

תרגול יוגה בתוך הדיכוי שמסביב הוא עניין רב שכבתי, אומרת עודה. "בזמן שאני חיה כאן, במציאות הזאת, שהיא תמיד מתוחה ואלימה, יוגה היא הדרך שלי להירגע ולהשתלט בחזרה על העולם הפנימי שלי. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי מתרגלת יוגה. אני מניחה שהייתי יוצאת מדעתי".

עם זאת, עודה מדגישה שכשהמצב בשטח טעון, לא קל לה למצוא מפלט ביוגה. "בדרך כלל, עבורי זה כלי מאוד מקרקע. אבל בתקופות אלימות היוגה לא מספיקה".

עודה מבקשת גם לבטא התנגדות להשפעה המערבית על היוגה, השפעה שלדעתה חוסמת בפני רבים את הגישה ליוגה, וגורמת לתפיסה שהתרגול מיועד רק לחלק מסוים באוכלוסייה – בעיקר עשירים ולבנים. עודה מזהירה שהמונופול הזה על היוגה גרם לאנשים להאמין שהם צריכים להיות גמישים ורזים כדי לתרגל. "זה הדימוי שיש לנו, אבל האמת היא שיוגה מתאימה לכולם", היא אומרת. "אפשר לתרגל שעה של מדיטציה או תנועה, אפשר לתרגל על כיסא או במיטה".

למשל, היא מבקשת להתנגד לדחף שהיא רואה אצל מתרגלים רבים להתקדם במהירות לתנוחות הקיצוניות והפרפורמטיביות ביותר – לעתים קרובות בשביל הרשתות החברתיות. "אנחנו לא עושים יוגה כדי לעשות עמידות ראש או כדי להדגים את התנועות הגמישות ביותר, זו לא הפואנטה", היא אומרת. "זה המקום שבו אני מציגה גבול בתרגול שלי ובשיעורים שלי: תנו ליוגה לפגוש אתכם במקום שבו אתם נמצאים עכשיו, אל תכריחו את הגוף שלכם לעשות שום דבר לא נוח.

"אנחנו לא כאן כדי לעשות תנועות פוטוגניות, אלא כדי להרגיש טוב יותר. אחד מהדברים החשובים ביותר ביוגה היא שצריך להקשיב לגוף. אני מעודדת תלמידים שלי לעצור ולנוח אם צריך, לבחור מה מתאים להם מהאופציות השונות שאני מציעה.

"אחד מהעקרונות המרכזיים ביוגה נקרא אַהִימְסָה, כלומר אי-אלימות בסנסקריט (להתנהג באהבה וחמלה כלפי כל היצורים החיים, כולל אותנו). אני חושבת שבעולם המערבי של היום מתרגלים יוגה באלימות: התרגול הוא רק על המזרון, עם בגדי יוגה יקרים, עמידות ראש ותנוחות מתקדמות, למען האסתטיקה של אינסטגרם".

עודה מדגישה שיוגה היא כלי שמיועד לאנשים רגילים, שמתמודדים עם בעיות פיזיות, מחלות כרוניות, מחלות נפש ועוד. בעתיד, היא מקווה ליצור קהילה של אנשים מודעים שמשתמשים ביוגה לריפוי ולצמיחה אישית, ומקדמים מיינדפולנס, חמלה ומודעות עצמית כחלקים אינטגרליים של התרגול. היא מדגישה שיוגה היא מסע, שמתמקד בעומק ובשלמות, ולא בהישגים פיזיים.

"הייתי רוצה שכולם ישתמשו ביוגה ככלי לעשות את זה: להיות מודעים לעצמנו, לגופנו, לנשימה שלנו, לדעת איך לווסת את הרגשות שלנו, איך לנוע מתוך מודעות", אומרת עודה. "עבורי, לא חשוב כמה קשות התנוחות שמסוגלים לבצע, חשובים השלמות והעומק של התרגול, חשוב לדעת איך לפתח מודעות וחמלה כלפי עצמך וכלפי אחרים. זה לא קל, זו לא תרופת קסם, אבל זה תרגול ומסע".

ורה סג'ראווי היא עורכת וכותבת במגזין 972+, שם פורסמה הכתבה במקור. שימשה קודם לכן מפיקה ברדיו, טלוויזיה ואון-ליין ב-BBC ובאל-ג'זירה; בוגרת אוניברסיטת קולורדו ואל-ירמוכ; פלסטינית החיה בחיפה. תרגום: יונית מוזס