newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איימן עודה צודק. אין משטרת כל אזרחיה ללא מדינת כל אזרחיה

קריאתו של יו"ר הרשימה המשותפת לשוטרים הערבים במזרח ירושלים לזרוק את נשקם היא מעשה אמיץ של מנהיג שהגיב באופן מפוכח למציאות הכיבוש. כל עוד המשטרה היא כלי לשימור העליונות היהודית, שירות ערבים בה אינו "השתלבות" אלא השלמה נכנעת

מאת:
כל מי שהשתתף בהפגנה בשייח' ג'ראח או בשכונה אחרת במזרח העיר יכול להעיד על האלימות שמפעילים שם השוטרים הערבים נגד התושבים והמפגינים, לצד עמיתיהם היהודים. ח"כ איימן עודה בשער שכם (צילום מסך)

כל מי שהשתתף בהפגנה בשייח' ג'ראח או בשכונה אחרת במזרח העיר יכול להעיד על האלימות שמפעילים שם השוטרים הערבים נגד התושבים והמפגינים, לצד עמיתיהם היהודים. ח"כ איימן עודה בשער שכם (צילום מסך)

קריאתו אמש (ראשון) של יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, לשוטרים הערבים לזרוק את נשקם, עוררה מרבצם שדים רבים, שלא באמת נמים אף פעם.

מיד עם פרסום הדברים, החלו פוליטיקאים יהודים להתחרות זה בזה, מי יספק את הגינוי הקיצוני והמשתלח יותר בעודה. ח"כ ישראל כץ הכריז שמקומו של עודה בבית הסוהר; ח"כ אופיר כץ אף הרחיק ופנה ליועמ"שית ולפרקליטות המדינה בדרישה לפתוח נגדו בחקירה. גם חברי כנסת ממפלגת העבודה הצטרפו לחגיגת הגינויים, ואפילו חברת הכנסת אבתסאם מראענה שלחה את עודה, בראיון בגלי צה"ל, "לעשות בטן-גב בפריז ולסתום את הפה".

על אף התחביב הלאומי להשתלח בפוליטיקאים פלסטינים ישראלים, חשוב לבחון את ההקשר שבו הדברים נאמרו: עודה דיבר לאחר ביקור בשער שכם, שם שמע, לדבריו, מפי תושבים כיצד מתעמרים בהם שוטרים ערבים ובאיזו אלימות הם נוהגים בהם. כל מי שהשתתף בהפגנה בשייח' ג'ראח או בשכונה אחרת במזרח העיר יכול להעיד על האלימות שמפעילים שם השוטרים הערבים נגד התושבים והמפגינים, לצד עמיתיהם היהודים.

"זו בושה שצעיר ערבי או הוריו של צעיר ערבי מסכימים להתגייס ולשרת בזרועות הביטחון שהם למעשה כוחות הכיבוש", אמר עודה, והתייחס באופן ספציפי לחלקם במניעת הגישה של מתפללים מוסלמים למסגד אל-אקצה. כלומר, למרות הניסיונות מהימין לייחס לו אמירה כוללת על שירות אזרחים ערבים במשטרה, הוא באופן מאוד ברור התייחס לשירות במדי הדיכוי בשטחים הכבושים, ומזרח ירושלים בתוכם, כמובן. אין קריאה לגיטימית מזו לבני עמו, שלא להיות שותפים במנגנון שמדכא עד עפר קהילות ערביות אחרות בשטחים כבושים.

האוטומטיות שבה מבקריו של עודה מימין ייחסו לו ניסיון המרדה איננה מפתיעה, כמובן; מעצם סירובו לקבל את מבנה העליונות היהודית במדינה הוא אשם בכך, מבחינתם. מה שמדכא יותר הוא דווקא תגובות מהמרכז ומהשמאל המתון, שפירשו את דבריו של עודה כחתירה נגד דו-קיום מדומיין, או "השתלבות האזרחים הערבים בחברה", שהשירות של ערבים במשטרת ישראל אמור לגלם. "האם את רוצה סגרגציה? משטרה של יהודים בלבד?", שאל אותי אדם שלא חשוד בעמדות ימניות, בעקבות ציוץ בנושא הזה בטוויטר.

הסרת החסמים בפני זכותם של האזרחים הערבים לממש את חלקם בעוגה הציבורית (ולא "להשתלב", משל היו הכיתה הטיפולית של המדינה, שדורשים "מאמצי שילוב" מיוחדים) היא בהחלט משימה חשובה, ועומדת דווקא לפתחה של המדינה ומוסדותיה, ולא לפתחם של האזרחים הפלסטינים. אבל בין המשימה הזו לבין שירות במשטרה או בצבא אין חצי דבר, שכן מדובר בשני גופים מהחלקים האינטגרליים ביותר של משטר הדיכוי נגד הפלסטינים משני צדי הקו הירוק, ושימור העליונות היהודית על כל השטח.

נכון, גם הכנסת, קרי הפרלמנט של משטר האפרטהייד הישראלי, הוא אחד מהגופים האלה, אולי המרכזי שבהם. אבל בניגוד למשטרה, זוהי ספֵירה אזרחית, וההתעקשות לפעול בה איננה ביטוי להסכמת המהות הגזענית של המשטר, אלא ביטוי לרצינות שבה האזרחים הפלסטינים מייחסים לאזרחות שלהם. זהו גם ביטוי לסירובם להתפרק מאחד מכלי המאבק בסל הכלים ההולך ומצטמצם בהתמדה, עם מידה מסוימת של אוטונומיה לפעול משם לטובת הציבור שלהם.

שוטרים באזור שער שכם בירושלים, אפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

שוטרים באזור שער שכם בירושלים, אפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

בשירותם במשטרה, לא רק שאין לשוטרים הערבים כל אוטונומיה כזו, אלא שבהתחשב באחוז המזערי של השוטרים הערבים (כ-3.5%) מחד, ומנגד הנוכחות הבולטת שלהם בכל הפגנה או אירוע שבהם המשטרה מדכאת ביד קשה אוכלוסייה ערבית, מתקבל הרושם שישנה מדיניות ברורה להציב דווקא אותם במצבי עימות מל ערבים אחרים. לפיכך, לא רק שאין בשירותם במשטרה משום השתלבות, אלא שהשירות הופך לפרקטיקה מובהקת של קואופטציה מניפולטיבית של הזהות הערבית לטובת ביסוס העליונות היהודית דרך מנגנונים של דיכוי ואלימות.

ביקורות אחרות על עודה התייחסו לצורך בנוכחות ערבית במשטרה כדי להיאבק בנגע הקטלני של הפשיעה הערבית המאורגנת והנשק הלא חוקי ביישובים הערביים, ששימשו בחלק מאירועי הירי האחרונים גם נגד יהודים.

יש לא מעט מן הציניות בטענה הזו, כאילו היעדר שוטרים ערבים הוא מה שמונע מהמשטרה מלטפל בתופעה הקטלנית הזו, שאת מחיר הדמים שלה משלמים בעיקר האזרחים הפלסטינים. בין הדברים אין, כמובן, כל קשר. הציבור הפלסטיני קורא לרשויות כבר שנים לאסוף את הנשק הזה, אבל כל עוד הוא הרג רק ערבים, זה פשוט לא עניין איש. לא מספרם הנמוך של השוטרים הערבים הוא מה שמנע את איסוף הנשק, אלא האדישות הפושעת של הרשויות. בהקשר הזה מומלץ לשוב ולקרוא את סדרת הכתבות המצוינת של סוהא עראף, "חברה על הכוונת", שפרטה את האדישות הזו לגורמיה באופן מאיר עיניים.

וזאת אולי הנקודה המרכזית בסיפור הזה: כדי שהשירות במשטרה יבטא באופן אמיתי אזרחות משותפת, המשטרה צריכה להיות משטרת כל אזרחיה, כזו שדואגת לביטחון של כלל האזרחים במדינה באופן שווה. אבל משטרה לא תוכל אף פעם להיות משטרת כל אזרחיה במדינה איננה מדינת כל אזרחיה. כלומר, אם המדינה עצמה לא רואה את כלל אזרחיה כבעלי מניות וזכויות שוות בה ומקיימת משטר שבו, באופן מובנה, קבוצה אחת היא בעלת זכויות יתר, "בעלת הבית", ואילו קבוצה אחרת היא בחזקת חשודה נצחית, שמוטלת עליה החובה להוכיח את נאמנותה באמצעות השלמה עם העליונות היהודית, לבישת מדי השיטור בה איננה "השתלבות" אלא השלמה נכנעת.

איימן עודה הוא מנהיג פלסטיני, ששמע מפי בני עמו הפלסטינים על הכאב וההשפלה שהם סופגים מידי פלסטינים אחרים בשירות שלטון הכיבוש, והגיב על כך. באווירה הרעילה והגזענית השוררת בישראל, מגיעים לו כל הכבוד והברכות על אומץ הלב שהפגין. הלוואי שהיה בנמצא פוליטיקאי מזרחי אחד שיהיה אמיץ מספיק לצאת בקריאה דומה לשוטרים המזרחים, שמגרשים מזרחים אחרים מבתיהם בגבעת עמל או באבו-כביר, באשמת היותם מזרחים בלבד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf