איחוד הימין הוא ניסיון לשמור על חשבונות הבנק של הציונות הדתית

מה שבנה את הציונות הדתית הוא לא רק אידיאולוגיה, אלא הכספים שקיבלה מהמדינה דרך מערכת החינוך ואח"כ דרך ההתנחלויות. לכן האינטרס העליון שלה הוא המשך הכיבוש ופירוק הדמוקרטיה. כך האליטה האשכנזית-דתית-לאומית שומרת על כוחה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כמעט בלי משים מתרחש שידוד מערכות חברתי כללי במערכת הפוליטית של 2019. מפלגת כחול לבן היא ניסיון ממשי לבסס את כוחו של מעמד בינוני ישראל – ברובו אשכנזי – ככוח פוליטי ולא רק ככוח כלכלי וחברתי.

מפלגת כחול לבן, כמפלגתו המוצהרת של המעמד הבינוני האשכנזי בישראל, מהווה איום ממשי ורציני של שלטון הימין, הדתיים-הלאומיים והחרדים. אך האיום נובע בעיקרו משינוי בסגנון יותר מאשר מכוונה ליישם מדיניות כלכלית או פוליטית אמיצה ורלוונטית. חיסול הפופוליזם של נתניהו והליכוד, הרס הברית עם הדתיים הלאומיים ובידודם של החרדים הן מטרותיה העיקריות של כחול לבן. כחול לבן היא מפלגה שמרנית. היא רוצה להחזיר עטרה ליושנה.

הימין, שבבסיסו עומד הליכוד, מאוים משום שנראה כי התמיכה העממית בו הולכת ומידלדלת. בעשירייה הראשונה יש רק שתי מועמדות המייצגות את ה"עממיות" הפופוליסטית המזרחית-ליכודניקית. חולשה זו היא הוכחה ברורה למעמדיותו ולאשכנזיותו של הליכוד, אך גם עדות עקיפה להתמעטות ערכם של מזרחים בפוליטיקה הישראלית ככלל, ובחשבונאות הפוליטית הליכודית בפרט.

על הרקע הזה, ניתן לראות את איחוד מפלגות הימין כביטוי פוליטי של תנועה חברתית של דתיים-לאומיים אשכנזים, שהם חלק מהמעמד הבינוני האשכנזי בחברה הישראלית. בחירות 2019 הן אם כן בחירות מעמדיות: הן מביאות לידי ביטוי ישיר את התחרות הנוקשה בין קבוצות שונות במעמד הבינוני הישראלי שהוא אשכנזי בעיקרו. האשכנזיות – הדתית לאומית, החילונית או החרדית – שולטת ללא מצרים בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

כתנועה חברתית, "איחוד מפלגות הימין" מביאה לידי ביטוי אינטרסים מעמדיים וחברתיים עמוקים ביותר של תנועת המזרחי על גילגוליה ההיסטוריים השונים, מהמפד"ל (המפלגה הדתית-לאומית) דרך הבית היהודי ועבור בספיחיו השונים – האיחוד הלאומי, עוצמה יהודית, יחד של אלי ישי ועוד. חבריה של תנועה זו מכריזים כי הם נאמנים לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל, אבל אנחנו לא נעסוק באידיאולוגיה שלהם, אלא בבסיס החומרי שעליו הם נשענים. בעקבות הסוציולוג המנוח ברוך קמירלינג, ניתן לקרוא לאיחוד מפלגות הימין: אחדולי"ם – אשכנזים, חרדים, דתיים ולאומיים.

כדי לשמור על המעמד שלה, התנועה הדתית הלאומית חייבת את הכיבוש. (מימין לשמאל) בצלאל סמוטריץ', רפי פרץ ומיכאל בן ארי (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

כדי לשמור על המעמד שלה, התנועה הדתית הלאומית חייבת את הכיבוש. (מימין לשמאל) בצלאל סמוטריץ', רפי פרץ ומיכאל בן ארי (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מכרה הזהב של החינוך הממלכתי-דתי

כדי להבין את הבסיס החומרי של התנועה הזו, חשוב לציין כי המפלגה הדתית לאומית מעולם לא התקיימה כמפלגה או כתנועה חברתית ללא משאבים של המדינה. התנועה הדתית-לאומית – ובמידה רבה גם החרדים האשכנזים – הפכו את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית למכרה זהב. קיומה של התנועה הדתית-לאומית תלוי לגמרי בשאיבת משאבים מבאר המדינה. זה נעשה באמצעות קיבוע התפיסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. משרד החינוך הוא דוגמה מאלפת לאסטרטגיה זו.

אם מביטים מזווית זו, אפשר לראות שמאבק ההדתה החל בישראל כבר בשנותיה הראשונות. ביטוי ישיר להדתה זו היתה חקיקתו של חוק החינוך הממלכתי-דתי בשנת 1953. החוק הזה חילק למעשה את משרד החינוך לשני אגפים שונים: הממלכתי והממלכתי דתי. האגף לחינוך ממלכתי דתי במשרד שימש כמכרה הזהב שהתנועה הדתית-לאומית קיבלה מתנועת העבודה כאתנן פוליטי.

החוק נחקק כפועל יוצא ממשבר פוליטי. תנועת העבודה ביקשה להשתית את החינוך בישראל על גישת הממלכתיות. דתיים-לאומיים וחרדים התנגדו. הפשרה שהושגה היתה הקמתו של אגף לחינוך ממלכתי דתי בפיקוחם, בניהולם ובביצועם של דתיים-לאומיים. כך גם הוקם האגף לחינוך עצמאי במשרד החינוך. השותפות הפוליטית בין התנועה הדתית-לאומית ובין תנועת העבודה החזיקה מ-1953 עד ל-1977, שנת המהפך הפוליטי.

באמצעות חוק חינוך ממלכתי-דתי, נוצרו אלפי מקומות עבודה במשרד החינוך ובהוראה. דרך ברית היסטורית זו הוצעה משרה ממשלתית קבועה כמעט לכל איש המחנה הדתי-לאומי שידע קרוא וכתוב, הניח תפילין בבוקר, והתפלל בערב. כך הפכה המפלגה הדתית-לאומית ואלפים מחבריה לסעיף קבוע בתקציב המדינה. בשנות ה-50 המוקדמות, משרה עם קביעות היתה משאת נפש, לב וגוף של רבים ורבות. ערכו של מכרה זהב תקציבי זה היה עצום. זה נכון גם היום. מבחינה זו ניתן לומר כי חוק חינוך ממלכתי דתי ייסד וקיים את הציונות הדתית הלאומית. לא להפך.

עם ההגירה הגדולה של יהודים מארצות המזרח והגידול של משרד החינוך, התקציבים תפחו, וזרמו אל יובליה של התנועה הדתית-לאומית. נפתחו בתי ספר תיכוניים (איכותיים), ישיבות (תורניות), אולפנות (לבנות ולבנים); ומיד אחר כך הוקמו בתי מדרש למורים ואוניברסיטה לבוגרים (בר אילן). במהלך השנים הופיעו ישיבות ההסדר, שהמציאות ההיסטורית והפוליטית ייעדה להם תפקיד מכריע ביצירת הדימוי כי מנהיגותה של החברה הישראלית אמורה להיות בדמותם של גברים, עבדקנים, דתיים ולאומיים.

בקיצור, בשנות החמישים והשישים כל היהודים האירופאים "הפכו לאשכנזים" בישראל. החילונים והסוציאליסטים הלאומיים הפכו לאחסו"לים. הדתיים החרדים והלאומיים הפכו לאחדו"לים.

במקביל למסלול "מצוינות" זה, צמחה תעשייה חינוכית למהגרים "בני עדות המזרח" שזה מקרוב הגיעו לציון ולירושלים. הודות למסורתיות וליהדות של העולים מארצות המזרח, התנועה הדתית הלאומית והקבוצות החרדיות השונות הצליחו להפוך אותם ל"רכוש" שלהם ולקלף מיקוח פוליטי.

בכל מקום שהיה בו רב, היתה גם משרה ופרנסה לחבר מפלגה. בכל מקום שהיה בו משגיח כשרות, היה כסף ומשרה לפקיד ממשלתי דתי ולאומי

נוצרה תעשייה חינוכית שלמה ליהודים סוג ב' (היהודים מארצות המזרח), שחונכו על ידי יהודים סוג א', הבוגרים של מסלולי "המצוינות" של התנועה הדתית-לאומית – מ"בני עקיבא" עד אוניברסיטת בר אילן. תהליכים דומים התרחשו בחינוך העצמאי של החרדים. ההקמה של תמ"י, שיצאה נגד התנועה הדתית-לאומית בתחילת שנות השמונים, וההקמה של ש"ס שיצאה נגד ההנהגה החרדית כמה שנים מאוחר יותר, הן ביטוי של המתח הזה.

ש״ס, כמו תמ״י לפניה, נאבקו לא רק על הגדרה מזרחית של הדת היהודית ישראלית, אלא גם על משרות וכהונות דתיות. הן נכשלו. כישלונן הדתי נבע מחולשתן הממסדית ועל כן גם הפוליטית. כוחו של הממסד הרבני האשכנזי בישראל הוא ללא עוררין. ממסד זה שולט בכל מוסדות הדת בישראל שליטה מוחלטת. הדת היהודית-ישראלית היא בעיקרה דת שהוגדרה על ידי ממסד רבני מזרח אירופאי, שהפך לממסד דתי רבני אשכנזי. תמ״י נעלמה. ש״ס נותרה בשוליים. לא היה למפלגות אלה שום סיכוי דתי או פוליטי. זהו בדיוק המצב כיום.

ישיבות ההסדר נועדו לקבע את הדימוי שהציונות הדתית נועדה לשלוט. ישיבת הסדר באלון מורה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ישיבות ההסדר נועדו לקבע את הדימוי שהציונות הדתית נועדה לשלוט. ישיבת הסדר באלון מורה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

האחדולי"ם נהנו ממשאבים ציבוריים דרך משרות במשרד החינוך, משרות במועצות הדתיות בכל הערים, וההשתלטות על כל מוסדות הדת, החל בבתי דין רבניים וכלה בחברות קדישא. בכל מקום שהיה בו רב, היתה גם משרה ופרנסה לחבר מפלגה. בכל מקום שהיה בו משגיח כשרות, היה כסף ומשרה לפקיד ממשלתי דתי ולאומי. בכל יישוב (או קיבוץ דתי) שקיבל הלוואות להשקעה כלכלית, היה גם כסף שעבר דרך ידיהם של "פעילים מפלגתיים".

בסיכומו של תהליך הקצאת משאבים זה, התברר כי רק אנשים "שלהם" זכו לתפקידים ולפרנסה. מורים, רבנים ואנשי רוח מהקהילות של "עדות המזרח" לא נספרו, ועל כן גם נאלמו ונעלמו. ההסכם עם צבא הפקידים הדתי-לאומי היה פשוט: אתם תתפללו מנחה, ואנו נדאג לנחת הכלכלית שלכם אשר תגיע בדמות משכורת ממשלתית. התנועה הדתית-לאומית הפכה למעמד באמצעות מימון שסיפקה המדינה היהודית והציונית. חבריה, ביסודם יהודים דתים ממזרח אירופה, יכלו גם להרעיף "אהבה" על עם ישראל מזרחי ומסורתי באמצעות המשרה הדתית והאמונית שהם קיבלו מהמדינה. זו היתה ועודנה אהבה משתלמת בהחלט מבחינה כלכלית.

כל מי שביקש לחלק את המשאבים – הושתק

כן השיגור לעלייתה המטאורית של רקטת הציונות הדתית קשור באופן עמוק למלחמת 1967 וכיבוש השטחים. אם החינוך הממלכתי-דתי היה "מכרה זהב קטן", ההתנחלות בשטחים הכבושים וכיבוש העם הפלסטיני הפכו ל"מכרה זהב גדול". אם חוק חינוך ממלכתי-דתי הצמיח את יוסף בורג, זרח ורהפטיג, וזבולון המר כמודלים של "השתלבות" ו"ברית" בין מפא"י ומפד"ל, הרי הכיבוש, מפעל ההתנחלות והדיכוי של הפלסטינים הצמיחו את חנן פורת, הרב לוינגר, ואת בצלאל סמוטריץ ואורי אריאל. הכיבוש ומפעל ההתנחלות גם הצמיחו את היומרה להיות החלוצים שלפני הקהל.

הכיבוש הצמיח את האירגונים הפוליטיים של "גוש אמונים", "אמנה", ה"התנחלות בלבבות" והגרעינים התורניים כמו את גם "הבית היהודי" וכעת את "איחוד מפלגות הימין". מפעל ההתנחלות הפך את הדתיים הלאומיים ל"אדוני הארץ". "המחתרת היהודית" טמנה פצצות כנגד מנהיגים פלסטינים בשטחים הכבושים. אך היעד של פצצות אלה היה התודעה של היהודים הישראלים. "המחתרת היהודית" התגלגלה ומתגלגלת כיום בדמותם של נוער הגבעות ויחידות הטרור היהודיות בחברון ובשטחים הכבושים. כל מופרעי ומופרעות הגישה האמונית מהשטחים הכבושים התאחדו כיום במפלגה המבקשת להצטרף ל"איחוד מפלגות הימין" ושמה: עוצמה יהודית.

מפעל ההתנחלויות הרחיב מאוד את המשאבים הכלכליים שהמדינה מקצה לתנועה הדתית-לאומית, הרבה מעבר למה שהעניק לה זרם החינוך הממלכתי-דתי. הקבוצה הדתית הלאומית מבינה היטב, שיכולתה לממש הישגים פוליטיים וכלכליים נובעת מהמשך קיומו של חוסר הבהירות הפוליטי הכרוך בנוסחת הפלאים הנקראת "מדינה יהודית ודמוקרטית". זהו המנוע העצום להקמתה של תיאוקרטיה יהודית-ישראלית במאה ה-21.

.המטרה העליונה היא חיזוק התיאוקרטיה היהודית. ראשי "עוצמה יהודית" במסיבת עיתונאים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

.המטרה העליונה היא חיזוק התיאוקרטיה היהודית. ראשי "עוצמה יהודית" במסיבת עיתונאים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אנשיה של גישה אמונית זו יודעים כי התנאי לכיבושה של החברה הישראלית ושל מדינת היהודים תלוי בהמשכיותה ובקיומה של נוסחה בלתי פתירה זו – מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה השולטת בעם אחר, מנצלת את משאבי הקרקע שלו ומשתלטת על אדמותיו. בדרך למימוש של הגמוניה תיאוקרטית שכזו, אנשי התנועה הדתית-לאומית יעשו כל עוול, כל עוון, כל פשע חברתי. האינטרסים שלהם הם חמס חברתי, אנטי דמוקרטיה, אנטי אזרחיות ואנטי ישראליות. הכסות האמונית קצרה מלכסות את ראשה ואת רגליה של המוטיבציה המעמדית והאתנית של הפוליטיקה הזו.

תפקידו האידיאולוגי של רפי פרץ – המנהיג של "איחוד מפלגות הימין", מחנך, טייס ו"מרוקאי" – הוא חיוני. תפקידו בבחירות 2019 דומה מאוד לתפקיד שייעד נפתלי בנט לביצת הנפל שנקראה אלי אוחנה שאותו ניסה בנט לצרף ל"בית היהודי" בבחירות 2015. פרץ, כמו אוחנה בשעתו, אמור להיות עלה תאנה מזרחי לחמס אשכנזי, דתי ולאומי. פרץ אמור להמשיך את פעולת ההסחה והסטת תשומת הלב מהדיכוי המעמדי של מזרחים במסגרת התנועה הדתית-לאומית ובמיוחד בשורות המפד"ל ו"הבית היהודי". דיכוי מעמדי של מזרחים הוא לחם חוק של מפלגות הימין בישראל.

כל מי שהעז בעבר לומר כי יש צורך לחלק משאבים (של כוח, יוקרה, הוראה, משרות, קבלה ליישובים קהילתיים, משכורות, רבנים ורבניות ועוד ועוד) באורח שווה בין הקבוצות המהוות את בוחרי המפלגה הדתית לאומית – הושתק על הסף. השתקה זו התבצעה באמצעים שקטים, אם אפשר היה, ובאמצעים של אלימות פוליטית אם היה צריך. הן עדות ישירה לכך.

ההיגיון הפוליטי-חברתי בשיגעון הדתי לאומי קשור באופן הדוק לגודלו של חשבון הבנק ולמרחבים, שהבית היהודי האשכנזי יכול לספק לקהל בוחריו האשכנזים. תהליך ההדתה של החברה הישראלית החל בשנת 1953, וקיבל חיזוק בשנת 1967 עם כיבוש השטחים והתחלת מפעל ההתנחלויות. אלה הם אינטרסים קיומיים של התנועה החברתית הדתית לאומית. חיסולה של הדמוקרטיה הישראלית הוא מנוע ההישרדות המרכזי של קבוצה דתית לאומית זו. היא כמובן תמשיך לטעון כי אנשיה ממוקדים ב"ערבות הדדית" ו"עם ישראל חי" ו"העיקר לא לפחד כלל". אנשיה ימשיכו את "החלוציות" של הסנדלים, הנשק והציציות דרך התנחלות בשטחים ודיכוי הפלסטינים. אך תשומת הלב הממשית צריכה להיות מוקדשת לחשבונות הבנק ולמטרז' של הבתים בהם גרה התנועה הדתית-לאומית.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה. חי שם ונושם כאן.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

בהולנד 30% מהדירות נמצאת בבעלות ציבורית. בישראל - שני אחוז בלבד. פרויקט בנייה ברמת בית שמש (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

נתניהו לא הצליח לתת לישראלים חלופה לרכישת דירה

נתניהו התגאה היום שהצליח "ליישר" את מחירי הדירות, אבל המחירים נשארו גבוהים מאוד. באירופה יש לאזרחים אופציות אחרות, בישראל - לא. שוק הדיור נשאר מחולל אי-השוויון הגדול ביותר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf