אחרי כישלון שתי המדינות, לפזורה הפלסטינית יש תפקיד חדש
הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, השאירו את הפליטים – חצי מהעם הפלסטיני – מחוץ למשחק הפוליטי. אבל דווקא עלייתו של שיח זכויות האדם במאבק הפלסטיני מול ישראל, נותן לפזורה חלק מהמשקל שאיבדה
המוקד של הפזורה הפלסטינית עבר מהמזרח התיכון לאירופה. הפגנה לציון יום הנכבה בלונדון במאי 2022 (צילום: אליסדייר היקסון CC BY SA 2.0)
כחמישים אחוזים מבני העם הפלסטיני חיים כיום מחוץ לפלסטין, אולם למעשה אינם שותפים להחלטות שמתקבלות על גורל עמם. איך קרה שהפזורה הפלסטינית, שברחמה נולד המאבק הלאומי הפלסטיני והוקם הארגון לשחרור פלסטין, ירדה מגדולתה ואיבדה מכוחה הפוליטי? מה גרם לשינוי הזה ומה מקומה של הפזורה במאבק הלאומי הפלסטיני היום?
טארק חמוד, חוקר הכותב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת אקסטר באנגליה על חמאס והפזורה, פרסם באתר מכון המחקר של אל־ג'זירה באפריל 2022 ניתוח מעניין מאוד, שצוטט מאז בבמות פלסטיניות שונות בעניין הזה.
מלחמת 1948 הביאה לגירושם של כ-80 אחוזים מהעם הפלסטיני מאדמותיהם. חלקם אומנם עברו לעזה ולגדה המערבית, אך מרביתם עקרו למדינות הערביות השכנות. לפיכך הסוגייה הפלסטינית נולדה כסוגייה של פליטוּת. 1967 הוסיפה למניין הפלסטינים המגורשים עוד כ־300 אלף איש.
שתי המלחמות האלה יצרו את ה"פזורה הפלסטינית", המונה כיום כשבעה מיליון איש, יותר מחצי מהעם. רובם המכריע של הפליטים (כ־75-70אחוזים) חיו, לפחות עד לא מזמן, במדינות הערביות השכנות – ירדן, לבנון וסוריה. הפליטוּת והחיים מחוץ למולדת הם שהולידו את הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף).
הסכמי אוסלו שינו את האיזון
אולם הסכמי אוסלו ב-1993 שינו את כל מערכת היחסים הפנים־פלסטינית ואת החזון שעליו התבססה התנועה הלאומית הפלסטינית, כותב חמוד. ההסכמים אפשרו לאש"ף לפעול בשטחים שישראל כבשה ב-1967, וכך הוקמה הרשות הפלסטינית, שנה מאוחר יותר. המהלך הזה, לפי חמוד, נטל מהפזורה הפלסטינית את הנהגת המאבק הלאומי והיא נשארה יתומה.
חמוד מציין שהפזורה אינה משתלבת בפתרון שתי המדינות, שעל יסודו התבססו הסכמי אוסלו. פתרון שתי המדינות מתעלם מזכות השיבה ומשלים עם קיומה של מדינת ישראל על אדמותיהם של רוב הפליטים הפלסטינים.
לפי חמוד, תהליך אוסלו לא לווה במחשבה כיצד לרתום את הפזורה הפלסטינית. הקמת הרשות הפלסטינית בגדה ובעזה דחקה לשוליים את המוסדות הלאומיים שהתקיימו בפזורה, ביניהם הקרן הלאומית והמחלקה לענייני הפליטים. חמוד טוען שהדבר יצר מצב אבסורדי, שבו שאיפותיהם של בני הפזורה שונות בתכלית מתוכניותיהם ומשאיפותיהם של הפלסטינים החיים במולדת תחת הרשות הפלסטינית.
לפי חוק המעמד האזרחי שפרסמה הרשות הפלסטינית ב-1999, כל פלסטיני שמלאו לו 16 וחי בגדה או בעזה, זכאי לתעודת זהות פלסטינית. על יסוד החוק הזה, הרשות הנפיקה לתושבי הגדה ועזה דרכונים ותעודות זהות. המעמד החוקי הזה יצר הגדרה חדשה לגבי מיהו פלסטיני, ועזר לדחוק את הפזורה אף יותר.
ויתור על חצי מהעם הפלסטיני. החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן (צילום: וינס מוסי / הבית הלבן)
חמוד טוען שההסכמה לעקרון שתי המדינות פירושו היה ויתור על חלק נכבד מהעם הפלסטיני, שכן החזון הלאומי הפלסטיני, שנולד בפזורה, הושתת על חזרה לפלסטין ההיסטורית כולה. כל עוד הפזורה עמדה במרכז הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כותב חמוד, הסוגייה הפלסטינית עסקה "בזכות השיבה והיתה פרויקט שחרור, לא פרויקט של בניית מדינה לחלק מהעם על חשבון חלק מהאדמות".
חמוד, בן הפזורה הפלסטינית החי בלונדון, שואל למעשה האם, במבט לאחור, היה שווה לוותר על חצי מהעם הפלסטיני, עבור "פרויקט מדינה" שהיום נראה תקוע ולא עתיד להתממש בקרוב. התשובה נראית ברורה, אפילו למי שאינו פלסטיני.
הכל התחיל במדריד
לפי חמוד, הסטייה מהפרויקט הלאומי המקורי וזניחת הפזורה הפלסטינית החלו בוועידת מדריד ב-1991. כבר בוועידה הזו – שהשתתפו בה ישראל, הפלסטינים, ומדינות כמו ירדן, סוריה ולבנון המארחות את רוב הפליטים הפלסטינים – הוסט הדיון מזכות השיבה לדיון על סכסוך טריטוריאלי בנוגע לשטחים שכבשה ישראל ב-1967.
השיח הזה, טוען חמוד, העצים את בעיית הפזורה הפלסטינית משתי בחינות: הוא נתן גושפנקה לפרויקט המתעלם בבירור מהפזורה ועוסק בה כסוגייה מקומית של המדינות המארחות, ומכאן שהפתרון שיינתן לה מקומי ונקודתי. אבל חמוד מזכיר: בעיית הפליטים היא סוגייה לאומית ולא שאלה של מיעוט פלסטיני בלבנון או בסוריה.
לפי חמוד, גם תנועת חמאס – שבה הוא עוסק בכתיבתו המחקרית – תמכה באופן לא־רשמי בהשארת הפזורה מחוץ למשחק. הוא מראה כיצד חמאס נכחה ופעלה בשלוש מדינות הטבעת – ירדן, לבנון וסוריה – אולם בכולן היא נמנעה מלארגן מבחינה פוליטית את הפזורה הפלסטינית. לא היה לה חזון פוליטי סדור עבורם, ומבט חטוף במבנה הארגוני שלה מלמד כי תיקים שקשורים לענייני פנים, כמו סוגיית האסירים וירושלים, מקבלים משקל גדול בהרבה מסוגיית הפליטים וזכות השיבה.
הפלסטינים עוזבים את סוריה ולבנון לטובת אירופה. מחנה פליטים בסוריה (צילום: מישל אן סרניליה)
חמוד מציין כי מחוץ לאש"ף ולחמאס, פלגים פלסטיניים קטנים יותר ניסו ליצור ברית נגד הסכמי אוסלו והתיימרו להציג אלטרנטיבה עבור הפזורה. אולם בפועל, הפלגים האלה פעלו בעיקר בסוריה ובלבנון, גם שם המניעים לפעולתם היו מקומיים, והם לא ניסו להביט באופן רחב על הצרכים של הפזורה הפלסטינית.
דוגמה מובהקת לניתוק בין המערכת הפוליטית הפלסטינית לבין הפזורה הן השגרירויות הפלסטיניות ברחבי העולם. חמוד מציין שהן לא יוצרות קשר של ממש עם הפזורה הפלסטינית במדינות שבהן הן נמצאות, ונותנות מענה בירוקרטי רק לבעלי תעודת זהות פלסטינית, כלומר לפלסטינים תושבי הגדה ועזה.
הפזורה פונה לדעת הקהל במערב
במקביל לניתוק הזה בין הפזורה ובין המוסדות הלאומיים הפלסטיניים, הפזורה התחילה לגבש לעצמה אופי פעולות משלה, טוען חמוד. מרגע שהפזורה הפסיקה למעשה להיות חלק מהמאבק הצבאי נגד ישראל, היא התרכזה בפעולה בתחום של זכויות אדם ושל תעמולה נגד ישראל. קמפיין החרם והסנקציות על ישראל (BDS) הוא חלק מהמערכה לדה־לגיטימציה של ישראל, שלפזורה הפלסטינית היה בה תפקיד משמעותי.
מכיוון שהמערכה למען זכויות אדם ובעד BDS פונה בעיקר לדעת הקהל המערבית, הדבר העביר את כובד המשקל של הפזורה הפלסטינית עצמה למערב – לאירופה ולאמריקה. השינוי הזה נבע גם מהמשברים ב"מדינות הטבעת". יותר ויותר פלסטינים היגרו מהמדינות האלה לאירופה, וההערכות הן שכיום חיים יותר פלסטינים באירופה מאשר בסוריה ובלבנון גם יחד.
הפער הזה, בין הפזורה ובין המוסדות הלאומיים הפלסטינים, מתבטא גם בחזון שלהם. בעוד השחקנים המרכזיים הפועלים בפלסטין, אש"ף וחמאס, מקדמים את רעיון המדינה הפלסטינית בשטחי 1967, הרי בני הפזורה הפלסטינית – מעצם העיסוק שלהם בנושאים של זכויות אדם, של חשיפת פרקטיקות האפרטהייד של ישראל ותמיכה בתנועות ה-BDS – מתבססים על זכות השיבה ומושכים לכיוון המדינה האחת.
המאבק למען BDS נותן מקום רחב לפזורה. הפגנה בקרויצברג, ברלין, ב-1 במאי 2017 (צילום: Montecruz Foto, CC BY-SA 2.0)
החזון של הפזורה בדבר מדינה אחת, אומר חמוד, משתלב למעשה גם עם פרויקט ההתנחלות, החוסם למעשה את הדרך לפתרון שתי המדינות, וגם עם הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, שגם הם נשארו מחוץ לחזון הפוליטי של שתי המדינות.
הזיקה עדיין קיימת
למרות כל הפערים, חמוד טוען כי עדיין קיימת זיקה בין הקבוצות השונות החיות בתוך פלסטין ובין הפזורה בכל מה שקשור ל"הגדרות האינטרס הלאומי הפלסטיני הכולל". לפי חמוד, אירועי מאי 2021 הם דוגמה מובהקת לפעולה משותפת של הארגונים הפלסטיניים בתוך פלסטין יחד עם הפזורה, שגייסה את דעת הקהל העולמית, במיוחד באירופה ובאמריקה.
"המבוי הסתום של תהליך ההסדר המדיני בתוך פלסטין", כותר חמוד, "במקביל להישגים ההולכים וגדלים של המאבק האזרחי של הפזורה בתחומי החרם והדה־לגיטימציה של הכיבוש, הפכו את הפזורה למרחב שאליו יכולים כל הצדדים להימלט".
הכישלון של הסכמי אוסלו ופרויקט בניית המדינה העלו את קרנה של הפזורה, טוען חמוד, אך נראה שלא די בכך כדי לארגן את הפזורה מחדש ולהעניק לה תפקיד פוליטי מוגדר. לכן חמוד קורא לחלקים השונים של העם הפלסטיני להגביר את שיתוף הפעולה ביניהם.
"אי־יכולתו של פרויקט המדינה לכלול את האינטרסים של כל העם הפלסטיני – במולדת הכוללת גם את הפלסטינים של 48' (אזרחי ישראל) ובפזורה – היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שלא נמצאה לו לגיטימיות מספקת ולכך שהגיע למבוי סתום פוליטי", כותב חמוד. "לפזורה יש הון אנושי חשוב, שיכול לשנות את מאזן הכוחות של המאבק, אך היא אינה זוכה לעניין רב מצד הפעילים, לא בתחומי ארגון הפזורה ולא במענה על צרכיה, שהמרכזי שביניהם הוא ייצוג לאומי דמוקרטי שיהיה ערב לשיבתה של הפזורה ללב הפרויקט הלאומי הפלסטיני".
פסקת הסיכום הזו מדגישה את הצורך ביצירת מענה לכל חלקיו של העם הפלסטיני. אולם השאלה מי יכול להגדיר חזון לפזורה ולארגנה נותרה ללא מענה. ברור לחמוד שהמדינות המארחות אינן מסוגלות לכך. נראה כי חמוד מקווה שהארגונים הפלסטיניים, מתוך הכרה בכישלונם, יעצימו את תפקיד הפזורה. ואף על פי שחמוד אינו קורא לפזורה לארגן את עצמה, מאמרו עשוי לעורר את הפזורה הרדומה, ואולי לרתום אותה לכתיבת חזון פוליטי סדור.
דורין ליזר כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
