אולי מהעוול לתושבי בית שאן תצמח הכרה בעוול לתושבי ביסאן

נתחיל מהסוף. אני תומכת במאבק הצודק של תושבי ותושבות בית שאן לשחרור נחל האסי-עין אל עאסי מידי גזלני קיבוץ ניר דוד. אני מזדהה עם המאבק לתיקון העוול שנגרם מניתוק והרחקה כפויים של תושבי בית שאן ממשאב, שאמור היה להיות נחלת כלל הציבור.

לניתוק ולהרחקה האלה אחראים אדוני ההגמוניה, בעלי תפיסה קולוניאליסטית ולפיה הם אלה שיודעים לכבד ולהעריך את הטבע והאדמה, לעומת "הפרמיטיבים" שבאים להזיק וללכלך, ולכן, משום שהם אלה שגאלו את הטבע, הם קובעים ומגדירים את היעדים ואת השימוש של משאב הטבע.

אני גם מרגישה את הכאב וההשפלה שבהאשמה הלא מוצדקת בחוסר כבוד לטבע, בנחיתות תרבותית המיוחסת לאנשים שהם לא חלק מאותה הגמוניה נאורה ולבנה, שבעיניה הנחיתות התרבותית לא מאפשרת לנו לדעת להעריך את האדמה והמים, ועל כן אנו נדרשים להוכיח באופן תמידי שאנחנו ראויים להשתמש במשאב הזה.

יש דמיון כל כך מובהק בין הטרמינולוגיה והאתוס של תושבי ותומכי ניר דוד, לבין אלה שביססו את ההשתלטות ואת ההפקעה הסיטונאית של אדמות של פלסטינים, כשהכריזו עליהן כשמורות טבע ופארקים לאומיים, ואסרו על פלסטינים לקטוף צמחי בר, צמחים שבמשך מאות שנים שימשו כצמחי מרפא וכמאכלים מרכזיים במטבח הפלסטיני. בשני המקרים התפיסה המנחה הייתה: צמצום נוכחות הערבים, הפרמיטיבים, המזיקים העצלנים והמלוכלכים, לטובת מי שדואג ורגיש לטבע ולטובת מי שיוכל לנצלו בצורה נאותה ולהפריח את השממה.

נכון, הדמיון בין שני המקרים מאד מצומצם, והוא מסתכם בהלך רוח ובתפיסה של קבוצה של אנשים שהכוח וההשפעה שלה משתנים. השינוי בכוחו של הקיבוץ אל מול "העם" אינו מתרחש ביחסי הכוחות שבין המדינה לתושבים הערבים. ובכל זאת, ראוי לנצל את המומנטום הרגשי והתודעתי, שבו המונחים "שממה" ו"ניצול הטבע" משנים את צורתם ואת משמעותם, והנרטיבים והכוונות הטובות שמאחורי גזל והשתלטות על מרחבים מתערערים במקצת. ואולי אולי, מאי הצדק שנגרם לתושבי בית שאן תצמח הכרה והזדהות עם אי צדק שהתרחש באותו מקום, לאנשים אחרים, שסיפורם נמצא בנקודת עיוורון מוחלטת במאבק לשחרור האסי.

בית שאן נוסדה על חורבות העיר ביסאן. ביסאן היתה עיירת "מטרופולין" פלסטינית שחיו בה כ-5,000 תושבים נוצרים ומוסלמים, ובנפת ביסאן גרו כ-20 אלף תושבים. תושבי ביסאן והכפרים השכנים לה היו מרבים לטייל בנחלים ובמעיינות, הם גרו בבתים מסביב למעיינות, והשתמשו בנחלים להשקיית עדרים, השקיית גידולים חקלאיים שהם גידלו על אדמתם וגם לצרכים ביתיים ולפנאי.

ביסאן סיפקה לתושבי הכפרים השכנים שירותים, שווקים, חקלאות עשירה, ומקום שוקק לחיי חברה. ביסאן והכפרים הסובבים אותה נכבשו בחודש מאי 1948 על ידי חטיבת גולני במבצע גדעון, במהלכו, על פי עדויות פליטי ביסאן, החיילים הורו לתושבי האזור לעזוב את בתיהם תוך שעתיים באיום שאם לא יעשו כן, הם יפציצו את העיר על כל מי שנשאר בה. תושבי העיירה המבוהלים הפקידו בידי כומר העיר את מפתחות הבתים שלהם, בתקווה שאחרי המלחמה הם יוכלו לחזור.

הדור השני והשלישי של פליטי ביסאן גרים כיום בנצרת, חיפה, שפרעם, מעיליא, וחלקם בירדן, לבנון וארצות הברית. הם גדלים על סיפורי הוריהם וסביהם על היופי של ביסאן, על העושר והקסם של המקום. הם מנציחים בזיכרונם את ביסאן בכך שהפכו את השם "ביסאן" לשֵם שניתן לבנות. הם גם מקדישים שירים למקום. בין היתר, שיר שפיירוז שרה "קחו אותי לביסאן".

כל זה לא יכול להתקיים ב"שממה". החיים שפליטי ביסאן מתארים, הכאב של הריחוק והכמיהה לחזור, אינם אופייניים ל"ביצות מזוהמות ומלריה". התיאור של המקום הזה כשממה וביצות יכול להתקיים כאשר קבוצה, המחזיקה במספיק כוח, מייצרת מציאות שמצדיקה את השליטה ואת הבלעדיות שלה במקום מסוים, משכתבת את העבר וממציאה נרטיב שמטרתו להלבין את חטאיה ולהצדיק רטרואקטיבית ועתידית את שליטתה במרחב, תוך הדרת קורבנותיה ממנו.

הנה קטע קצר מתוך השיר "קחו אותי לביסאן של פיירוז:

"היה לנו פעם
מטע הדרים יפה
ואחוזה מוצלת
בצלה ישן האביב
לה קראו ביסאן

**

קח אותי לביסאן
לאחוזת החורף שלי
שם הגעגועים מונצחים
על הגדרות האפורות"

הייא אבו ורדה היא עורכת דין לזכויות אדם