newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אאוטסיידר נצחי, מראשוני הציונים המתפכחים: לזכרו של מירון בנבנישתי

איש ירושלים, החוקר וההיסטוריון מירון בנבנישתי שהלך בתחילת השבוע לעולמו היה ממניחי היסודות למדיניות הישראלית במזרח ירושלים. שם גם נזרעו הזרעים שהובילו לתובנה שהארץ הזו היא מולדת משותפת לשני העמים החיים בה, בלתי ניתנת לחלוקה

מאת:

מירון בנבנישתי, אשר הלך לעולמו ביום ראשון בגיל 86, היה משמנה וסלתה של האליטה הציונית הירושלמית. אביו, דוד בנבנישתי (1897 – 1993), נולד בסלוניקי ועלה לארץ ב-1913, היה מעמודי התווך של "ידיעת הארץ" ולאחד ממורי הדרך המיתולוגיים של התנועה הציונית, חתן פרס ישראל ב-1982.

אאוטסיידר נצחי, ירושלמי מבטן ומלידה וגאה עד מאוד בשושלת משפחתית מפוארת של רבנים ספרדים. מירון בנבנישתי (יוסי זמיר / פלאש 90)

אאוטסיידר נצחי, ירושלמי מבטן ומלידה וגאה עד מאוד בשושלת משפחתית מפוארת של רבנים ספרדים. מירון בנבנישתי (יוסי זמיר / פלאש 90)

בנבנישתי האב היה ממקימי "אגודת המשוטטים הישראלית" בירושלים, ממנהליו הראשונים של יד יצחק בן צבי אשר ביחד עם נפילים אחרים (כמו זאב וילנאי) הניח את היסודות ללימודי המולדת במערכת החינוך ולתחום "לימודי ארץ ישראל" באקדמיה. דוד בנבנישתי נחשב למי שיצר במו ידיו את המפה הציונית של ארץ ישראל אשר פורסמה בספרו "מורה דרך בארץ-ישראל" (1937). אמו של מירון בנבנישתי, לאה לבית פרידמן, עבדה כאחות ציבורית בקליניקות לאם ולילד של הדסה במשך כששים שנה.

עם כזה ייחוס, אין תמה שמירון היה ילד טוב ירושלים, בוגר בית הספר בית הכרם והתיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה (ליד"ה). כמו אביו לפניו, גם מירון היה ציוני נלהב ושילב לאורך חייו המקצועיים את המחקר ההיסטורי עם עשייה ציבורית.

מירון בנבנישתי המשיך בדרכים שונות את פועלו של אביו, ראשית כשהוביל את פרויקט המפה הצלבנית של ארץ הקודש תחת ניהולו האקדמי של פרופ' יהושע פראוור. בו בזמן היה בנבנישתי לביצועיסט המחזיק בתפקידים בכירים במשרד התיירות ולאחר מכן בעיריית ירושלים. ב-1967 היה ממניחי היסודות למדיניות הישראלית במזרח ירושלים. בירושלים המזרחית גם נזרעו הזרעים אשר הובילו לתפנית הדרמטית בעלילה, אשר בסופה הפך בנבנישתי, בעל כורחו ממש, לגיבור טראגי כאשר היה מבין אנשי הממסד הראשונים שהצביעו על המציאות הדו-לאומית שנוצרה בין הים לנהר, אותה ניסח בתזת "אי־ההפיכות".

ירושלים כמיקרוקוסמוס של "הסכסוך"

לא בכדי השינוי בתפיסתו של בנבנישתי הגיע בעקבות עבודתו עם הפלסטינים במזרח ירושלים. באמצע שנות השישים חבר בנבנישתי לטדי קולק וניהל את הקמפיין שלו לראשות העיר. ב-1967 מינה קולק את בנבנישתי כאחראי על העיר העתיקה ועל הישות הגיאופוליטית החדשה שזה עתה נוצרה – מזרח ירושלים. בראשית שנות השישים שיחד בנבנישתי ערבים כדי שיסלקו קברים מבית הקברות המוסלמי בחוף הים בתל אביב, במטרה לבנות במקומם את מלון הילטון. בירושלים היה בנבנישתי אחד האחראים (לצד טדי קולק וצ'יץ') לפינוי שכונת המוגרבים ולהקמתה של רחבת הכותל תחתיה. על כך אמר לימים "[…] ובכל התקופה הזאת הייתי ביצועיסט. לא הבנתי את המשמעות של מה שאני עושה. אבל כשהתחלתי לטפל בערביי מזרח ירושלים התחלתי להבין. ראיתי שהבעיה היא לא רק זכויות הפרט של הפלסטינים אלא גם הזכויות הקבוצתיות שלהם. וכשעקבתי אחרי מה שאריק שרון עשה כשהקים 120 התנחלויות בגדה המערבית, תפסתי פתאום שזה בלתי הפיך. נגמר. הקו הירוק נגמר והתקווה לכך שתהיה כאן מדינה יהודית נגמרה."

בסוף שנות השבעים, כשהוא באמצע העשור החמישי לחייו, עזב בנבנישתי את עבודתו כממונה על מזרח ירושלים, כחבר מועצה וכסגן ראש עיריית ירושלים והשלים דוקטורט בחקר סכסוכים מאוניברסיטת הרווארד, שעסק בהשוואה בין המנהל העירוני בירושלים ובבלפסט, בירת צפון אירלנד. עם סיום הדוקטורט ב-1982 הקים בנבנישתי את פרויקט "הגדה והרצועה", במסגרתו תיעד לראשונה באופן סדור את התהליכים הגיאוגרפיים, הדמוגרפיים, החברתיים והכלכליים בשטחים ואיגד אותם ב"לקסיקון יהודה ושומרון" אשר יצא לאור ב-1987.

בנבנישתי, אשר היה בשר מבשרה של התנועה הציונית, איש תנועת העבודה וחבר קיבוץ ראש הנקרה, היה אם כן מראשוני המתפכחים, הרבה לפני "ההכאה על חטא" של "שומרי הסף" למיניהם. אולם הוא גם היה אאוטסיידר נצחי, ירושלמי מבטן ומלידה וגאה עד מאוד בשושלת משפחתית מפוארת של רבנים ספרדים. הוא היה חוקר מוכשר, היסטוריון, גיאוגרף וחוקר סכסוכים. אבל הוא לא התאים לאקדמיה, שכן הבין שהכול פוליטי ואף היה בעל כנות פנימית עמוקה ונהג להתבטא בישירות וברגשנות, לעיתים אף בבוטות.

הוא היה ביצועיסט ואיש מנהל מוכשר גם פוליטיקאי לעת מצוא: ב-1981 רץ לכנסת מטעם מפלגת רצ כמספר שניים של שולמית אלוני, אך המפלגה קיבלה רק מנדט אחד והוא נשאר בחוץ. על פי דברי הספד שכתב עליו נסים קלדרון, טדי קולק ייעד את בנבנישתי לרשת אותו כראש עירית ירושלים, אך ניצחונו של אולמרט סתם על כך את הגולל. בספרו האחרון תיאר בנבנישתי כיצד עלו יחסיו עם קולק על שרטון עקב התעקשותו לצמצם את היקפו של פרויקט ממילא המקורי. כך או אחרת, בשנות התשעים התרכז בנבנישתי בכתיבה ולדברי קלדרון "הוא ישב במשרד קטן במושבה הגרמנית כמו דוב שעבר מן היער אל בקתה".

קולק ייעד את בנבנישתי לרשת אותו כראש עירית ירושלים, אך ניצחונו של אולמרט סתם על כך את הגולל (צביקה ישראלי / לע"מ)

קולק ייעד את בנבנישתי לרשת אותו כראש עירית ירושלים, אך ניצחונו של אולמרט סתם על כך את הגולל (צביקה ישראלי / לע"מ)

בשנות התשעים, במקביל להיותו העורך הכללי של "הבריטניקה החדשה לנוער", הרצה באוניברסיטאות בארץ ובעולם, עסק בכתיבה פובליציסטית ופרסם מספר ספרים, בהם "הקלע והאלה" (1988), "מחול החרדות" (1992) ו"מקום של אש" (1996). בספריו הוא שילב בין האוטוביוגרפיה שלו כממונה על היחסים עם הפלסטינים בירושלים, ניתוח גיאופוליטי של הסכסוך הישראלי פלסטיני וביסוס התזה שלו בדבר אי ההפיכות של המציאות הדו לאומית שהתגבשה בין הים לנהר. בספרו Sacred Landscape שיצא בשנת 2000 השלים בנבנישתי את "הרג האב" המקצועי, כאשר תיאר בפירוט את זיכרון הנכבה בנוף הישראלי בקרב ישראלים ופלסטינים. בספרו האחרון, בעל השם המתריס "חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות" (2012) הסביר בנבנישתי שמסקנותיו האנליטיות הנחרצות לא עלו בקנה אחד עם תפיסת עולמו הציונית. אולם עבורו, היושרה האינטלקטואלית ניצחה את מאוויי הנפש.

רוחב היריעה של בנבנישתי בא לידי ביטוי ביכולתו להשוות בין התרבויות ולהצביע על הדומה והמשותף. באופן אישי אהבתי לצטט במהלך הסיורים המודרכים שלי מצפון לחומות העיר העתיקה בירושלים את ההשוואה שערך בנבנישתי בספרו "עיר המנוחות" (1990), בין נבואת יואל העוסקת בהיאספות הגויים בעמק יהושפט, הוא ואדי ג'וז (יואל ד' י"ב) עם המונח הקוראני א-סאהירה, העוסק גם כן בהיאספות בני האדם בירושלים לאחר תחיית המתים (סורת המושכים 79:14).

ב-2017 הזמין הסופר והעיתונאי ניר חסון את מירון בנבנישתי לשאת דברים בכנס ההשקה של ספרו "אורשלים" במכון ון ליר. באירוע בנבנישתי היכה על חטא ודיבר על הטעויות והחרטות של בחרותו. בתגובה ענה לו חסון: "[…] אני חושב שאתה האיש הטוב בטרגדיה ששמה מזרח ירושלים. מי שמכיר את ההיסטוריה, רואה אותך בכל צומת של החלטות מנסה לדחוף את המערכת לקבל את ההחלטה הנכונה. צער גדול אפשר להרגיש, אבל אין סיבה שאתה לפחות, תרגיש בושה גדולה".

בנבנישתי היה ככל הנראה המגדיר של שאיפת השמאל הציוני לשמור על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית באמצעות פתרון שתי המדינות כ"כישלון מפואר". בראיון לארי שביט שפורסם בעיתון הארץ ב-2012 תחת הכותרת "לא יהיו פה שתי מדינות" סיכם בנבנישתי את תפיסת עולמו:

אני יליד הארץ. אני בן הארץ. אני מכאן. ולכן אני יודע שבארץ הזאת התהוו שתי קהילות לאומיות ששתיהן היום חלק בלתי נפרד ממנה. יש כאן שתי קהילות לאומיות שחיות יחד באותו מקום, זו בתוך זו. אין חלוקה במצב הזה. פעם היא היתה אפשרית, היום לא. הארץ היא ארץ משותפת, מולדת אחת.

הדרך היחידה לחיות כאן תהיה ליצור שוויון של כבוד בינינו לבין הפלסטינים. להכיר בכך שיש כאן שתי קהילות לאומיות שאוהבות את הארץ ואשר חייבות לתעל את הסכסוך הבלתי נמנע ביניהן לתהליך של הידברות לחיים משותפים.

ערן צדקיהו הוא מורה דרך גיאופוליטי וחוקר בפורום לחשיבה אזורית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf