newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפלסטינים בישראל מתאחדים: "אין לנו אף אחד חוץ מעצמנו"

החברה הערבית התארגנה במהירות כדי לספק סיוע לנפגעים במגיפת הקורונה ולעודד את רוחם של המסוגרים בביתם – מחלוקת מזון וטיפול רפואי דרך תמיכה נפשית ועד לתיאטרון בובות וחוגי רקמה. "ברור לנו שאנחנו לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של המדינה. לכן אנחנו צריכים לעזור אחד לשני"

מאת:

בימים הראשונים של התפרצות משבר הקורונה, הפלסטינים בישראל לא לקחו את העניין ברצינות רבה, והמשיכו בחייהם תוך הכחשת המצב – אולי בגלל סטירת הלחי שקיבלו בעסקת המאה, שעכשיו נראית כאילו קרתה במאה הקודמת, ואולי ביחד עם חלקים רבים של החברה והעולם שנתפסו לא מוכנים. אבל אחרי שבוע, ועם הגידול במספרי החולים בישראל, התחילה להתעורר בהלה ברחוב הפלסטיני, בין השאר בגלל היעדר מידע בערבית מהגורמים הרשמיים.

בשל היעדר המידע והתשתיות בחברה הערבית, ועדת המעקב הכריזה על הקמת ועדת הבריאות הארצית, שבה התנדבו מיטב הרופאים והמומחים ושדאגה לפרסום של המידע החיוני. גם חברי הרשימה המשותפת עשו כמיטב יכולתם, והתערבו למען החזרת הסטודנטים הערבים הלומדים בחו"ל, רבים מהם אגב לומדים רפואה.

יוזמה לחלוקת מזון לנזקקים בחיפה, שהקים בלאל אלחוסרי (צילום: באדיבות אלחוסרי)

יוזמה לחלוקת מזון לנזקקים בחיפה, שהקים בלאל אלחוסרי (צילום: באדיבות אלחוסרי)

בנוסף, הפעילו חברי הכנסת של הרשימה המשותפת לחצים על המדינה להעניק תקציבים לרשויות המקומיות הערביות, שחסרות אמצעים ותשתיות להתמודד עם המגיפה. גם הוועד הארצי של הרשויות המקומיות הערביות הצטרף למאבק בקורונה.

מוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב, הכריז השבוע על הקמת ועדת חירום ארצית, שבה ירוכזו ההודעות השונות, יסופקו תשובות לשאלות המועצות והרשויות, ויפעלו כל ועדי החירום שהוקמו ביישובים הערביים. בנוסף, נפתח קו לייעוץ לבעלי עסקים קטנים.

לדברי ברכה, "יש עסקים בחברה הערבית שלא יצליחו לעמוד מחדש על הרגליים, וגם יהיו הרבה מובטלים. אנחנו מספקים להם ייעוץ לגבי הזכויות שלהם ומה עליהם לעשות. הקמנו דף פייסבוק בשם 'קורונה בחברה הערבית' ויש המון פניות. יש הרבה עבודה עם הרשויות המקומיות, ובנושאי בריאות וחינוך, אז החלטנו לאחד את כולם תחת מטרייה אחת".

ברכה אומר כי "חלק מהעבודה של ועדי החירום ביישובים הערביים הוא איסוף מוצרי מזון וחלוקתם למשפחות הנזקקות. כמו כן, הם עוסקים בריסוס הכפרים והערים, בהדרכה ובפרסום מידע חיוני והרבה פעילויות נוספות. יש יוזמה גם שנוגעת לערים המעורבות, כי הערבים בהן נפלו בין הכיסאות – הם לא מקבלים סיוע לא מהמדינה ולא מהעירייה.

"המצב שלנו ביישובים הערביים הוא אסון גדול בכל הנוגע למצבי חירום – תשתיות, עניין האשפוז, מכשירי הנשמה, מצבנו ממש קריטי. השירות הרפואי בכפרים הערביים הוא גרוע אפילו ביחס לעולם השלישי".

גם אנשי הדת התגייסו לעזרה, במיוחד אחרי ההחלטה לסגור את המסגדים והכנסיות. בירושלים המזרחית, כל לילה המסגדים פותחים רמקולים ומתפללים לסיום המגיפה. כמרים לקחו יוזמה פעילה גם בכפרים הערביים, והסתובבו ברחובות עם קטורת, בירכו את האנשים ואת הבתים והתפללו לשלום האנשים, העולם והאנושות כולה. אם כי לעתים המחזה, כמו מסרט, של כומר שמסתובב ברחובות ריקים ואנשים מסתכלים עליו מהמרפסות או כורעים ברך ומתפללים עלול להעלות את התחושה שסוף העולם מתקרב.

באופן כללי, ההתארגנות של החברה הפלסטינית בישראל היתה מהירה, והפגנת הסולידריות נרחבת. פעילים ופעילות בארגונים פוליטיים ואנשים פרטיים רבים התגייסו למאבק. הרשתות החברתיות התמלאו במתנדבים ופעילויות לקהל הרחב.

בין השאר נפתחו עמודי גיוס תרומות לנזקקים. פסיכולוגים התנדבו לקיים קו פתוח לעזור לאנשים במצוקה. וצעירים כתבו בעמודי הפייסבוק שלהם שהם מוכנים לעשות קניות למבוגרים וחולים ששוהים בביתם. כמו כן, הוצעו סיפורים לילדים; יוגה צחוק; שיעורי עזר לתלמידים בחינם; שעת סיפור באנגלית; תיאטרון בובות בשידור חי; דיג'יי שעשו מסיבות אונליין; קורסי איפור וקוסמטיקה בחינם; ואפילו קורס רקמה בחינם.

"ההתגייסות היתה מעל למצופה"

יוזמה אחת שמסייעת לקשישים ונזקקים הוקמה על ידי פעיל בל"ד בלאל אלחוסרי מחיפה, ומיד הצטרפו אליו מתנדבים רבים שאינם קשורים למפלגה.

אלחוסרי סיפר ל"שיחה מקומית" כי "התחלנו לפני שבועיים. יש חברה בבל"ד שעובדת עם קשישים, והיא סיפרה שיש הרבה קשישים וקשישות ערביים שאין מי שיעשה עבורם קניות ויסייע להם. מיד התחלנו לפעול – ריכזנו 60 שמות של קשישים כאלה. בהתחלה תרמנו מכספנו ופנינו לחברים שלנו שיתרמו. קנינו מחנויות וביקשנו הנחה.

"בהמשך קיבלנו קריאה מבית ספר אלכרמה, שיש בו הרבה תלמידים שבאים ממשפחות במצוקה או שהוריהם מובטלים. בתיאום עם מנהלת בית הספר בחרנו 60 משפחות, והכרזנו בפייסבוק שאנחנו צריכים תרומות לא כספיות, אלא של מצרכים חיוניים, כמו אורז, שמן, קופסאות שימורים ודברים חיוניים נוספים.

"המטה ששימש אותנו בבחירות עדיין קיים, ויש בו מחשבים והכל. השתמשנו במטה והפננו את האנשים לתרום שם. ההתגייסות היתה מעל למצופה. אנשים הביאו מהכל. יש כאלה שתרמו מצרכים ב-100 שקל, ויש כאלה ב-1,000 שקל. בעלי איטליזים תרמו בשר, חנויות תרמו ירקות, מאפיות תרמו לחם.

"בנוסף, הרבה מתנדבים התחילו להצטרף. חלקם קיבלו את התרומות והכינו חבילות, אחרים חילקו את החבילות, ואחרים הכינו רשימות וישבו מול המחשב. קיבלנו קריאה מבית סאחור שהם צריכים עזרה, תיאמנו עם הפטריארכיה בירושלים, עשינו קנייה גדולה ונסענו עם שני טנדרים והעברנו להם את התרומה שם והם יעבירו אותה לכנסייה של בית סאחור".

אחת היוזמות הגדולות שהוקמו היא היוזמה של התנועה האסלאמית הדרומית בישראל. התנועה הקימה ועדת חירום ארצית, מרכז חירום וייעוץ בתשעה מוקדים בגליל, בסכנין, בעכו, בכפר כנא, במשולש, בכפר קאסם, ברמלה, ובכפר קרע ועוד שלושה בנגב ברהט, בחורה ובשקייב אלסלאם.

מחלקים מזון לנזקקים (צילום: באדיבות התנועה האסלאמית)

מחלקים מזון לנזקקים (צילום: באדיבות התנועה האסלאמית)

ועדת החירום מספקת שירותי ייעוץ משפטי, רפואי, פסיכולוגי ובענייני רווחה. התנועה גייסה 120 מומחים, וכן חילקה 30 אלף חבילות מזון למשפחות הנזקקות. ברמדאן ועדת החירום מתכננת להוסיף עוד 10,000 חבילות מזון לנזקקים. מרכז החירום פתוח לפניות הציבור מ-8 בבוקר עד חצות.

מורד חדאד, פעיל פוליטי וחברתי משפרעם, סיפר על היוזמות שהתחילו לפעול בעירו. לדבריו, "היו המון פעילויות בשפרעם. אנשים התארגנו למתן בסתר של חבילות אוכל לנזקקים. לא רצינו להפיץ את זה, כדי לא להביך את האנשים, ולכן השארנו חבילות מול דלתות של קשישים ומשפחות עניות.

"היום יש יוזמה של העירייה שמרכזת את כל העניין. כל החנויות הגדולות תרמו הרבה מוצרי מזון, ובעלי עסקים תרמו הרבה כסף לקניית מזון. יש אולם ענק בעירייה שבו מרכזים את כל התרומות. ובמחלקת הרווחה בעירייה יודעים בדיוק מיהן המשפחות הנזקקות ולמי לחלק".

יוזמה נוספת שהתחילה בשפרעם היא של ראמי ענבתאוי, אח במקצועו ותושב העיר. "רציתי לעזור ביכולות שלי. כתבתי פוסט בפייסבוק ושאלתי אם מישהו צריך עזרה בזריקות, מדידת חום, חבישות, מדידת לחץ דם, מה שיחסוך ממנו לפנות לקופת חולים או לבית חולים. ואז קולגה שלי, אח שעובד בקופת חולים מכבי, הציע שנעשה יוזמה משותפת. היום יש ביוזמה 100 אחים, אחיות ורופאים, וכל זה קרה בתוך ארבעה ימים. בינתיים אנחנו עובדים רק בשפרעם, ואנחנו רוצים להפוך את היוזמה לארצית, שבכל כפר ועיר תהיה קבוצה כזאת".

ענבתאוי אומר כי "לפי דעתי זה בדם שלנו, אנחנו האנשים שבחרנו במקצועות טיפוליים. יש לנו צורך לתת. החברה שלנו במצוקה, ואנחנו חלק מהעם הזה. וגם ברור לנו שאנחנו לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של המדינה. לכן אנחנו צריכים לעזור אחד לשני".

גם עמותת הפסיכולוגים הערבים, שקיימת מאז 1999 ובראשה עומדת כיום יועאד ג'נאדרי, התגייסה לעזרה. לדברי ג'נאדרי, "העמותה שלנו היא גוף עצמאי, לא קשורה להסתדרות הפסיכולוגים או אגודת הפסיכולוגים הארצית. הבנו שאנחנו לא יכולים להיות בשולי ארגוני הפסיכולוגים בישראל, רצינו לדבר בשפה שלנו".

יועאד ג'נאדרי (צילום: תאניה ג'נאדרי)

יועאד ג'נאדרי (צילום: תאניה ג'נאדרי)

לדבריה, לנוכח משבר הקורונה "התחילו יוזמות אישיות של פסיכולוגים ערבים שפנו לעמותה ורצו לתרום את חלקם. אז פנינו לפסיכולוגים ולאנשי מקצוע ושאלנו מי רוצה להתנדב. תוך יומיים הצטרפו 78 קולגות, חלקם פסיכולוגים, חלקם עובדים סוציאליים טיפוליים, חלקם יועצים חינוכיים וחלקם מטפלים באמנות, במוזיקה וכדומה. הם לא חברים בעמותה, אבל התגייסו.

"פתחנו קו פתוח לקהל. אנחנו מפנים את המתנדבים שלנו לאנשים והם מייעצים להם. רבים מהאנשים שפנו אלינו הם גם אנשי מקצוע שנכנסו למצוקה, כמו יועצת חינוכית שגם צריכה להמשיך לטפל בתלמידים וגם סגורה בבית עם המשפחה והילדים, וזה עומס רגשי עצום.

"במפתיע, חלק גדול מהפניות הוא ממשפחות שהילדים שלהם למדו בחו"ל וחזרו בתקופה הזאת ונמצאים בסגר בחדר בתוך הבית או בבית מלון. לדוגמה, טיפלתי במקרה של אמא שהבן שלה לומד רפואה בחו"ל. הוא חזר הביתה ונכנס להסגר, היא משאירה לו אוכל ליד הדלת. היא חולת אסתמה ובעלה חולה סוכרת. מצד אחד היא מתגעגעת לבן שלה, ומצד שני הנוכחות שלו מכניסה אותה לפניקה, הוא מסכן את חייה. זו דילמה ממש קשה. קיבלנו גם פניות שקשורות למתח בין בני הזוג בבית".

ג'נאדרי מספרת כי "לפני שבוע פנינו לוועדת המעקב ולמר ברכה. היום היוזמה שלנו נמצאת בדף של הוועד הארצי לבריאות, ואנחנו הגוף הרשמי האחראי על בריאות הנפש בחברה הערבית".

"למגיפת הגזענות אין תרופה"

ג'נאדרי מסבירה את ההתגייסות ההמונית של הפלסטינים בישראל לסייע אחד לשני בכך ש"ברגע של משבר, האצילות נפש שלנו כבני אדם בולטת. כולם מרגישים חוסר אונים מול המגיפה, ועשייה ותרומה מוציאות את האנשים מתחושת חוסר האונים. וגם אנחנו יותר זמן בבית, יש לנו יותר זמן פנוי".

עם זאת, לדבריה, "מה שעזר לנו להתגבש מחדש ולהפגין סולידריות אחד לשני הוא הגזענות של המדינה כלפינו. הבחירות האחרונות וההסתה של הממשלה נגדנו גרמה לאנשים להתלכד ולהצביע לרשימה המשותפת. הבנו שהמדינה היא לא כתובת עבורנו, ולכן עלינו להמציא את המסגרות שלנו. אנחנו צריכים להילחם על הדברים שלנו ולהסתמך בראש ובראשונה על עצמנו.

"והכי חשוב הוא שאנחנו יכולים. יש לנו אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה. יש לנו יכולות. הפסקנו להרגיש נחותים בהשוואה לישראלים, והבנו שאנחנו מסוגלים הרבה יותר".

חדאד מחזק את הדברים ואומר: "תמיד היתה סולידריות בחברה שלנו. אני זוכר ב-2002, באינתיפאדה השנייה, בתקופה שישראל הטילה עוצר וסגר על השטחים, כל הכנסיות והמסגדים בעיר פתחו את הדלתות ואנשים תרמו בהמוניהם. ביום אחד הוצאנו 7 משאיות עם מצרכי מזון ו-150 אלף שקל במזומן לתרופות כתמיכה באחינו בגדה. זה היה מדהים. הייתי שם. אישה אחת באה והורידה שרשרת זהב מהצוואר שלה ותרמה אותה.

מוראד חדאד (צילום: האני חדאד)

מוראד חדאד (צילום: האני חדאד)

"גם במלחמת לבנון השנייה ב-2006 המון בתים של פלסטינים תושבי המדינה ניזוקו מהקטיושות. ישר אנשים התגייסו, אספו כסף ועזרו למשפחות לתקן את הבתים. אני לא זוכר מצוקה שבה העם שלנו לא הפגין סולידריות חברתית. הטוב יוצא מאנשים במשברים ובמצוקות. נכון שהפכנו לחברה צרכנית, אבל עדיין טוב הלב והאצילות שלנו לא נעלמה. כנראה זה משהו שמושרש עמוק בתרבות שלנו.

"וחוץ מזה, אנחנו יודעים למי מיועדים המשאבים של המדינה הזאת. אנחנו יודעים באילו אזורים יש בתי חולים ומגן דוד, איפה נבדקים לקורונה. בסופו של דבר הם יחליטו מי מונשם ומי לא. המדינה היא מדינת היהודים. אנחנו לא נמצאים בתוכנית שלה ובסדר העדיפויות שלה. הבנו שאין לנו אף אחד חוץ מעצמנו ומהחברה שלנו. אין לנו מדינה, אין לנו מוסדות. ולכן יש יותר סולידריות בחברה הערבית.

"ברחוב הישראלי זה אחרת, הם יודעים שיש להם מדינה שהם יכולים להסתמך עליה. יש ראש ממשלה שכל יום מדבר אתם בטלוויזיה על החוסן הלאומי, תוך שהוא מדבר לבני עמו, היהודים. הוא לא מדבר אתנו. תוך כדי משבר הקורונה ראש הממשלה ממשיך להסית נגד הרשימה המשותפת. למגיפת הקורונה ימצאו חיסון ותרופה, אבל למגיפת הגזענות בישראל אין תרופה".

ברכה מוסיף כי "הסולידריות בחברה שלנו מדהימה בכל תחום. יש מורים ומורות שמלמדים אונליין ולתלמידים שלהם אין מחשבים, אז הם תרמו לתלמיד מחשב. המאפייה ליד הבית שלי, למשל, שמכרה לחם ב-10 שקלים הורידה את המחיר ל-7 שקלים. בעת של מצוקה כולנו מרגישים שאנחנו באותה הסירה, ואחד תומך בשני ביכולות שלו. זה חלק מהמנטליות שלנו.

מוחמד ברכה בהפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב, באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

חוק הלאום הוביל להתלכדות. מוחמד ברכה בהפגנה נגד החוק בתל אביב, באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

"אני חושב שמאז שאישרו את חוק הלאום, החברה שלנו עברה שינוי עמוק. התחילו להגיע להפגנות אנשים שאינם פעילים פוליטיים. היה צורך להשתייך לקבוצה, להתאחד. חוק הלאום חילחל לכל בית, וזה המשיך עם הבחירות לכנסת בשנה שעברה. התלכדנו יותר".

פעילויות לילדים וגם לבליינים

כמה יוזמות התמקדו בפעילויות לידים, כמו היוזמה של היועצת החינוכית בבית הספר יוחנן הקדוש, סאנא'א דיב, שהקימה קבוצה בפייסבוק בשם "פעילות משפחתית". לדבריה, "רציתי לעשות קבוצה שתדבר לאנשים בגובה העיניים, שבה ההורים והילדים ישתתפו ביחד בפעילות. כולם עסוקים בעבודה ובקשיים, ולהורים כמעט אין הזדמנות לבלות זמן איכות עם ילדיהם.

סאנא דייב (צילום: באדיבות המשפחה)

סאנא'א דיב (צילום: באדיבות המשפחה)

"אני מאמינה במשחק. דרך המשחק אפשר ללמוד המון, לגבש את המשפחה, לעורר את הדמיון והיצירתיות. זה יכול גם לחזק את הדימוי והביטחון העצמי של הילד, שנותנים לו לעשות דברים. אני לא נותנת פעילות, אלא אומרת – זו הבמה שלכם, בואו נשתף פעולה. הם עושים את הפעילות ומשתפים אותה בעמוד ונותנים השראה ורעיונות אחד לשני. אני רק מפקחת על הקבוצה ומכוונת. תוך שבוע הגענו ל-3,000 משפחות, והם גם התחילו לעזור אחד לשני בצורות אחרות, כמו העברת ספרים וסרטים לגיל הרך".

גם כוכב הילדים בחברה הערבית רוני רוק, תושב נצרת, שידוע בכינוי "עמו רוני" (דוד רוני), החליט לשמח את הילדים שכלואים בסגר, אף שהוא חולה בעצמו. כל יום הוא יצא לשכונה אחרת בנצרת, עמד ברחוב עם רמקולים ושם מוזיקה ושר לילדים, שעמדו במרפסות או הציצו מהחלונות או עמדו בחצר ביתים, ושרו ורקדו אתו.

גם לקהילת הבליינים יש מי שדואג – מריה דה-פינה, מארגנת מסיבות שהקימה לפני יותר משנה מועדון סגור אקסלוסיבי בשם "איאם אלו לו" (ימי הפנינים) לזוגות, רווקים ורווקות מעל גיל 35, חשבה איך תוכל לשמח את חברי המועדון והחליטה לעשות מסיבה און ליין עם תקליטן.

לדבריה, "כולם סגורים בבית, חלק מהחברים הם זוגות עם ילדים, כולם בלחץ ויש צורך לפרוק אותו. לכן הכרזתי בקבוצה על מסיבה מ-6 עד 8 לילדים ולהורים. שמנו מוזיקת ילדים משנות ה-70 וה-80 בנוסף למוזיקה למבוגרים.

"מכיוון שהמועדון סגור, זו היתה גם דרך לשמור על קשר אחד עם השני. הופתעתי שהשתתפו יותר מ-200 מחברי המועדון. בשבוע הבא אעשה עוד מסיבה, והכרזנו על תחרות שכל משפחה תצלם את עצמה רוקדת וצוות של שופטים יבחר מנצח. אני מנסה לפצח את הקונספט החדש של הסגר. יש לי רעיון של קריוקי ועוד דברים".

מסיבה של מועדון איאם אלולו לפני ימי הקורונה (צילום: הבה ח'וטבה)

מסיבה של מועדון איאם אלולו לפני ימי הקורונה (צילום: הבה ח'וטבה)

שיר של להקת סראג מהסגר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf