אי אפשר לחנך לסובלנות בכיתות של סרדינים
כל תוכניות משרד החינוך ללמידה משמעותית מתנפצות על מציאות של כיתות בנות ארבעים תלמידים. כמורה ברור לי ששינוי במערכת וחינוך נגד גזענות מחייבים את הקטנתן
כותבת אורחת: טניה קוסקין
מה הקשר בין הוראה משמעותית, מחאת הסרדינים (נגד הצפיפות בכיתות הלימוד) והקריאות לנקמה בערבים ובשמאלנים? בהתחלה חשבתי לכתוב על כל אחד מהנושאים בנפרד אבל כשהתחלתי, הבנתי ששלושתם קשורים.
אתחיל דווקא בנושא הקל (לכאורה) עליו כבר דובר ונכתב רבות: "למידה משמעותית". זה לא סוד שמשרד החינוך, ובראשו שר החינוך, השיקו קמפיין שקורא ל"למידה משמעותית" במערכת החינוך. הושקעו בקמפיין כסף רב, פרסומות ברדיו וכתבות רבות בתקשורת. יחד עם זאת, אם תשאלו מורים על משמעות היוזמה בשטח, התגובות שתקבלו ינועו בין התנגדות לרמיזה (הלא כל כך עדינה) של משרד החינוך שעד כה מורים לא לימדו באופן משמעותי, לבין חוסר ידע ומידע על תוכן היוזמה.
היחס החשדני שלי לרפורמה המדוברת לא נובע מחוסר הסכמה או מהתנגדות ללמידה משמעותית בכיתות. להיפך! אין לי ספק שבגרויות לא צריכות להוות מטרה בפני עצמן, שחשוב לצמצם את מספר המבחנים ולעבור ללמידה של חקר, דיונים, שאילת שאלות ואף לעשות חשיבה מחודשת על התכנים הנלמדים. אבל ההרגשה היא שכל אלה לא נותנים מענה לבעיה המרכזית והאמיתית של מערכת החינוך כיום והיא: הצפיפות בכיתות.
זו מציאות שמוכרת היטב לכל הורה, תלמיד ומורה. זו גם המציאות שהובילה ל"מחאת הסרדינים". ולעניות דעתי, זה צריך להיות גם מוקד השינוי בדרך ללמידה משמעותית באמת. לפני שמתחילים להגות תכנים "משמעותיים" ודרכי לימוד חדישות, שיישומן בכיתות של 40 תלמידים יהיה קשה עד בלתי אפשרי, צריך קודם כל לצמצם את מספר התלמידים בכיתות.
כמורה אני רואה מדי יום כיצד מספר התלמידים הרב בכיתה הוא אחת הבעיות הגדולות ביותר של מערכת החינוך. דחיסת ארבעים תלמידים בכיתה מביאה לבעיות משמעת, מקצרת את זמן הלמידה בפועל, גורמת לחוסר יכולת להעניק יחס אישי לכל התלמידים בכיתה, יוצרת ומעמיקה פערים בין התלמידים, ובגדול הולכת נגד כל מה שמוגדר כ"למידה משמעותית". אולי זה נראה יומרני לומר ש"רק צמצום מספר התלמידים בכיתות יאפשר למידה משמעותית", אבל אין לי ספק שזה הצעד המשמעותי ביותר בו משרד החינוך יכול לנקוט. כל למידה שתתקיים בכיתות קטנות יותר תהיה יותר משמעותית ממה שמתרחש בכיתות "הרגילות" כיום.
בכיתה גדולה הקיצוניות משתלטת
איך כל זה קשור לקריאות לנקמה שמתפשטות עכשיו בפייסבוק כמו פטריות אחרי הגשם? כמו שכבר אמרו וכתבו לפני: השנאה, ההסתה והקריאות לאלימות לא נוצרות יום בהיר אחד, אלא מתפתחות במערכת שמאפשרת (ואולי אף מעודדת) את זה. מאז שהתחלתי את דרכי בהוראה (לפני כחמש שנים), אני עדה לדיונים של מורים (בעיקר לאזרחות ולהיסטוריה) בדבר עמדות גזעניות של תלמידים בכיתות. עם השנים השתתפתי בפורומים רבים של מורים שמנסים להתמודד עם התופעה המדאיגה, תוך שזו הולכת ומתפשטת. בימים האחרונים אנו עדים להתפרצות של תופעה שקיימת כבר שנים.
בדיונים שונים שקראתי בשבוע האחרון רואים בפוליטיקאים כאחראים למציאות בה "שנאה" ו"גזענות" הן לא מילים גסות. אבל אני חושבת שגם הכיתות העמוסות מדי לא תורמות ואף מזיקות לנוער להתמודד עם המציאות המורכבת בה אנו חיים ומביאות אותו להקצנה (ואף לאלימות).
אנסה להסביר את כוונתי: כאשר אנו מדברים על "למידה משמעותית" אנו מתכוונים, קודם כל, לחינוך לחשיבה עצמאית. למידה משמעותית היא יחס אישי לכל תלמיד ותלמידה בכיתה. למידה משמעותית היא בחינה ביקורתית של המציאות שסביבנו והיכולת לגבש דעה מושכלת (גם אם מנוגדת לעמדת הרוב).
כל אלה לא (באמת) יכולים להתקיים בכיתות של ארבעים תלמידים ומורה אחד. כיתות של 40 תלמידים הן (פעמים רבות) פלטפורמה להיגררות אחרי הקולות החזקים, המתלהמים והלא מתפשרים. כיתות של ארבעים, לרוב, מוחקות את המורכבויות ונותנות במה לקיצוניות (של הצדדים השונים). בכיתות של ארבעים גם המורה הכי כריזמטי יתקשה להעביר מסרים מורכבים שדורשים דיון, הקשבה והפנמה.
אז לא, לא כל מי שלומד בכיתה של ארבעים תמידים בהכרח ייקרא לנקמה, לאלימות ולגזענות, אבל חשוב להבין שבכיתות עמוסות יש נטייה לוותר על מורכבויות ולראות את המציאות רק בשחור ולבן. אז לא משנה אילו סיסמאות ואילו תוכניות לימוד חדשות מציע משרד החינוך כי כשמציאות חיים מורכבת פוגשת מערכת חינוך שלא מבינה שכיתות גדולות מדי לא יוצרות למידה משמעותית, הקריאה לשנאה הופכת ללגיטימית.
* טניה קוסקין היא אשת חינוך פמיניסטית. מחנכת ומורה לאזרחות, היסטוריה ולמחשבת ישראל. בעלת תואר שני ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עורכת באתר ״הכצעקתה״, שמטרתו לשים קץ להטרדות רחוב על רקע מיני ומגדרי. בעבר, מנחת סדנאות של מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.
פורסם במקור באתר "רלוונט אינפו" בשפה הרוסית המקדם שיח פלורליסטי, ליברלי וביקורתי ומציג זווית ראיה אלטרנטיבית מזו המקובלת בתקשרות הרוסית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
