newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרופאים הערבים לא מתרגשים מנתניהו: אי אפשר להתעלם מאיתנו

העובדה שעשרים אחוז מהצוות הרפואי בבתיה"ח הם ערבים, לא מפריעה לנתניהו להמשיך להסית נגד האוכלוסייה הערבית. אבל הרופאות והרופאים הערבים לא מתרגשים. הם רגילים, וחוץ מזה חיוך של חולה יותר חשוב להם. שיחות עם רופאים בקו החזית

מאת:

אם יש משהו שבולט במשבר הקורונה הנוכחי הוא תפקידם של הרופאים והצוות הרפואי, שנמצאים בחזית המאבק במגיפה. נכון להיום 21 מהם נדבקו בנגיף ויותר מ-2,500 נמצאים בבידוד. כשחמישית מאנשי הצוות הרפואי בבתי החולים בישראל (20.8%, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) הם ערבים, אפשר היה לצפות לאיזושהי הכרת תודה לרופאים הערבים, אבל כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, מופיע כל ערב על מסכי הטלוויזיה הוא מקפיד לא להשתמש במילה אחת – "ערבי". במקום זה הוא מעדיף לומר "בני מיעוטים" או "האזרחים הלא יהודים", ולא בכדי. הרי המילה הזאת משמשת אותו בשגרה בעיקר כדי להפחיד מצביעים יהודים.

20 אחוז מהצוות הרפואי בבתי החולים הם ערבים. אנשי צוות רפואי בירושלים (צילום: אורן זיו)

20 אחוז מהצוות הרפואי בבתי החולים הם ערבים. אנשי צוות רפואי בירושלים (צילום: אורן זיו)

יותר מזה, כפי שפרסמנו כאן ב"שיחה מקומית", באתר הרשמי של משרד הבריאות לא היתה מילה בערבית לגבי ההתמודדות עם הקורונה עד יום ראשון. המצב השתפר רק תודות ללחץ של ועדת המעקב, של חברי הרשימה המשותפת, ארגון עדאלה וארגונים נוספים כמו זזים וביחד. ההתעלמות של נתניהו מהאזרחים ומאנשי הצוות הרפואי הערבים אינה מפתיעה, אבל גם התקשורת דוחקת אותם לשוליים. כמעט לא ראינו רופאים ערבים מתראיינים בתקשורת.

בימים האחרונים שוחחנו עם כ-40 רופאים ורופאות ערבים שעובדים בבתי חולים בישראל. רובם המכריע סירב להתראיין בשמו, וגם לא לענות על שאלות לכאורה טריוויאליות כמו אם בתי החולים שהם עובדים בהם ערוכים, איך הם עצמם מרגישים או אם הם חוששים להידבק, שלא לדבר על התחושות שלהם כערבים במדינה היום. התחושה שעלתה היא שתקופת הממשל הצבאי לא חלפה מהעולם, ועדיין המיעוט הפלסטיני בישראל חי באימה שיפוטר ממקום עבודתו או לא יקודם אם יעז לפתוח את פיו.

שלא לציטוט, היו רופאים ערבים שטענו שגם במערכת הבריאות קיימת בעיה של גזענות. הם דיברו על הקושי על רופאים ערבים להתקדם, על ניצול של מתמחים ערבים ו"מכסות" לערבים מהצוות הקבוע של בתי החולים, על נוכחות בולטות של אנשי צבא לשעבר בהנהלות בתי החולים, ועל יחס גזעני מצד חולים ובני משפחותיהם. "ברגע שאני נכנס לבית החולים, אני מוריד מעלי את הערבי, לובש את החלוק הלבן והופך להיות אך ורק רופא – לא מדבר על פוליטיקה ולא מביע שום עמדה, אחרת יסתכלו עלי בעין לא טובה, ההנהלה לא תשתוק ותנזוף בי", סיפר אחד מהם.

יש גם קולות אחרים. מאות רופאים, ערבים ויהודים, חתמו על עצומה היוצאת נגד ההסתה כלפי ערבים. "אנחנו, אנשי רפואה ערבים ויהודים הנאבקים יחדיו בחזית נגיף הקורונה, יוצאים בפה אחד כנגד ההסתה והגזענות", נכתב בעצומה. "לא נשתוק מול ההדרה הגזענית של חלקנו מהמערכת הפוליטית. דין קולו של אזרח ערבי בקלפי כדין קולו של רופא ערבי בחדר הניתוח".

"לא קל להיות רופא ערבי עם ההסתה של נתניהו"

ד"ר בשיר כרכבי, מנהל יחידת האשפוז במערך הקרדיולוגי בבית החולים כרמל, היה מהבודדים שלא פחדו לדבר, אבל הוא מבין ממה הקולגות שלו חוששים. "חלק מהרופאים הם אנשים בלי מודעות פוליטית. אחרים חוששים שאם יגידו את מה שהם חושבים הם לא יתקדמו בתפקיד".

אין מתח בין רופאים יהודים וערבים. דר בשיר כרכבי

אין מתח בין רופאים יהודים וערבים. דר בשיר כרכבי

לדברי כרכבי, "להיות רופא בתקופה הזאת זה בכלל לא פשוט. המון לחץ. אנשים מודאגים ומחפשים תשובות, ולנו לנו תמיד יש, כי המגיפה חדשה ואנחנו לומדים אותה. אני מפחד כמו כולם שאדבק במחלה. אני גם בן אדם, לא רק רופא. אבל אני מפחד במיוחד להידבק כי המערכת הרפואית צריכה אותי. אם אדבק, לא אוכל לטפל בחולים שלי, ואולי אדביק את חלק מהצוות הרפואי ואפילו חולים".

כרכבי אומר כי "כרגע בית החולים והצוות הרפואי מתמודדים לא רע, אבל זה זמני, כי המשבר הגדול והמסות של החולים עוד לא הגיעו. אנחנו עדיין בהתחלה, והכל יכול להשתנות בשבועות הקרובים. זה ייקח עוד חודשים ארוכים, והתמונה מדאיגה. זה לא סוד שבתי החולים בישראל סובלים ממחסור גדול במיטות, בצוות רפואי, בציוד ובתקציב. לא ברור איך נצליח להתמודד עם מסות של חולים.

"האי ודאות גדולה. אנחנו דוחים ניתוחים של אנשים שאין להם בעיה דחופה, יש כאלה שנקבע להם תאריך לניתוח ובגלל האי ודאות הכל יכול להתבטל. זו תקופה שכלום לא ברור או בטוח בה. חלק קטן מהצוות הרפואי נדבק. כל יום זו התמודדות מחדש. לפני שבוע היו 24 אלף אנשים בבידוד ביתי, ועכשיו יותר מ-40 אלף. אני הרבה שנים רופא, ולא זכורה לי תקופה שאפילו מתקרבת למה שאנחנו עוברים עכשיו".

גבר דתי אמר לי: אני לא רוצה שגויים יטפלו בי. אמרתי לו שגם אני גויה, והוא ענה: אבל את נראית בסדר. עניתי: כן, כי השארתי את הזנב בבית

בתוך כל זה, אומר כרכבי, "להיות רופא ערבי זה לא קל עם כל ההסתה של ראש הממשלה נגד ההנהגה של העם, נגד הרשימה המשותפת שתשעים אחוז מהמצביעים הערבים בחרו בה. אם הוא מסית נגד ההנהגה, הוא מסית נגד הערבים. המטרה שלו היא לשלול זכויות של עשרים אחוז מתושבי המדינה, לא לאפשר להם להיות שותפים להחלטות. אבל שבוע לפני הבחירות הוא מכריז על פתיחת בית חולים חדש בקריית אתא ואפילו מזכיר שני רופאים ערבים ומדבר בשבחם כדי לגרד כמה קולות מהרחוב הערבי. הוא עושה בנו שימוש ציני".

אבל לדבריו של כרכבי, "ההסתה של נתניהו לא גרמה למתח בין רופאים ערבים ליהודים. ברגע שאנחנו נכנסים בדלת בית החולים, אנחנו רופאים, קולגות, יש לנו מטרה משותפת לטפל בחולים שלנו ולתת להם את המקסימום שאנחנו יכולים. ההסתה לא מורגשת גם מצד החולים, הם דווקא מעריכים אותנו".

"אני לא מצפה מנתניהו שיפרגן לנו, אבל בחיפה 28 אחוז מהרופאים בבתי החולים הם ערבים, ובצפון השיעור גבוה יותר. גם מספר מנהלי המחלקות הערבים גדל. הוא אמנם עדיין לא גדול ביחס למספר הרופאים הערבים בבתי החולים, אבל נרשמה מגמת עלייה. לפני 15 שנה, רק 0.5% ממנהלי המחלקות והרופאים הבכירים היו ערבים. היום אי אפשר להתעלם מהקיום ומהנוכחות שלנו".

"נתניהו לא מדד, לי חשוב מבט מודה של חולה"

ח'תאם חוסיין, 45, היא מנהלת מחלקת הזיהומים בבית חולים רמב"ם בחיפה, ועומדת בראש מחלקת הקורונה החדשה בבית החולים. היא אם לשתי בנות (10 וחצי ו-8), סיימה את לימודי הרפואה שלה באוניברסיטה העברית, ועובדת כרופאה כבר 20 שנה. אם מדברים על קו האש, היא הראשונה שנמצאת שם.

בקו האש מול הקורונה. דר ח'אתם חוסיין

בקו האש מול הקורונה. דר ח'אתם חוסיין

"כל יום אני מתעוררת בחמש וחצי, ובשבע אני כבר בבית החולים", מספרת חוסיין, "הדבר הראשון שאני עושה הוא להתעדכן מהתורן במה שקורה במחלקת הקורונה. כיום מאושפזים שם 11 חולים בבידוד מוחלט, חלקם במצב בינוני וחלקם במצב קל. שחררנו אחד. הם מגיעים אלינו אחרי שנבדקו ונמצא שהם נושאים את הנגיף. חלק מהם מגיעים כועסים ופורקים את הכעס עלינו.

"אנחנו מכילים את הכעס שלהם ומבינים אותם. זה לא קל. חלקם מרגישים שנעשה להם עוול – בסך הכל הם קצת השתעלו, אז למה לכפות עליהם אשפוז? חלקם מגיעים מבוהלים, וחלקם מודאגים כי השאירו ילדים קטנים בבית. כל אחד מגיע עם החבילה שלו. יש לנו צוות מדהים ומקצועי, שכולל גם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שמדברים אתם. לאט לאט הם נרגעים ומתמסרים לטיפול.

"זאת תקופה מטורפת. כבר חודש אני עובדת שבעה ימים בשבוע, ולא חוזרת הביתה לפני שבע בערב, לעתים הרבה יותר מאוחר. אין לי סדר יום קבוע כמו לפני משבר הקורונה. בתקופה האחרונה, אין יום שדומה לשני. יש ימים שאני לא מספיקה לאכול או חוטפת משהו קטן תוך כדי שאני עומדת ליד המוניטור עם האחות ובודקת משהו. כל יום יש הוראות חדשות ממנהל בית החולים והחלטות על דרך פעולה. יש פגישה של שעה עם צוות 'משבר הקורונה', שכולל את המנהל האדמיניסטרטיבי, רופאים, תחזוקה הנדסאית, מנהל מחלקת הסיעוד ועוד תפקידי מפתח. אחרי זה ריצות בלי הפסקה, בדיקות, התייעצויות. אין לי רגע אחד לחשוב אפילו על פחד.

"היו לי רגעי משבר וחולשה קטנים, למשל שהבת הקטנה שלי התקשרה ובכתה בטלפון ושאלה מתי אני חוזרת הביתה. בתחילת המשבר דיברתי עם בעלי בבית על המקרה הראשון של חולה קורונה שקיבלנו ברמב"ם והבת שלי פחדה. הרגעתי אותה וסיפרתי לה איך הרגעתי את החולה ומצבו השתפר.

"תקופה מטורפת, עובדים שבעה ימים בשבוע". צוות הקורונה בבית החולים תל השומר (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

"תקופה מטורפת, עובדים שבעה ימים בשבוע". צוות הקורונה בבית החולים תל השומר (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

"אני מתגעגעת לבנות שלי, אבל האחריות שלי מאוד גדולה. כולם מחכים להוראות שלי, אני לא יכולה להישבר. כולנו לומדים את הנושא. כל עניין המגיפה הוא חדש. עם החולה הראשון כל הצוות לא ישן בכלל, היינו ממש בלחץ. לאט לאט, כשהבנו מה צריך לעשות נרגענו

"כל מערכת הבריאות בארץ סובלת ממחסור גדול ברופאים ואחיות. אבל אנחנו עושים ככל שביכולתנו כדי להתמודד עם המגיפה. כרגע אנחנו מצליחים להתמודד יפה, אבל אם יהיה גל של אלפי חולים, המערכת לא תעמוד בזה. אפילו אם נשיג מכשירי הנשמה, צריך צוות רפואי שיפעיל אותם

"אנחנו מנסים ללמוד מהניסיון של איטליה ושל סין. אנחנו מנסים לשמור על הצוות דרך מיגון מקסימלי. לכן ההחלטה של משרד הבריאות וההחמרה בבידוד והגבלת התנועה היא צעד מאוד נכון. זה ימנע עוד הידבקויות, ולפחות נצליח לטפל בחולים הקיימים

"עבדתי מאוד קשה כדי להגיע לתפקיד שלי. ידעתי שאני צריכה בתור ערביה להיות טובה פי 10 מהיהודים. השקעתי המון, הוכחתי את עצמי. בבית החולים מעריכים את העבודה שלי, במיוחד המנהל והצוות. גם החולים מעריכים. יש ביניהם סקפטיים ברגע שהם מבינים שאני ערביה, אבל מהר מאוד הם מתחילים להעריך אותי.

"בבית החולים אין הבדל בין ערבי ליהודי. בתוך הקהילה הקטנה של בית החולים אנחנו עובדים ביחד כדי לטפל בכולם, בלי הבדל דת, גזע ומין. שמעתי איך נתניהו מדבר על ערבים. עבורי הוא לא מדד. אני לא מחכה שיגיד מילה טובה על העבודה שלנו או שיעריך. עבורי הדבר החשוב הוא מבט מודה של חולה או חיוך".

חוסיין מספרת שהיחס לרופאים ערבים בחיפה הוא טוב בהרבה מאשר בירושלים. "כשהייתי סטודנטית (בירושלים) ועבדתי בשבת בא גבר דתי ואמר לי: שלחו אותי לגויים שיטפלו בי, אני לא רוצה שגויים יטפלו בי. אמרתי לו שגם אני גויה, והוא ענה: אבל את נראית בסדר. על זה עניתי בציניות: כן, כי השארתי את הזנב בבית. בתל אביב היחס לרופאים הערבים בבתי החולים הוא מתנשא בצורה אחרת – 'איזה יופי, את ערביה, איזו חמודה', התייפייפות נפש".

חוסיין מסכמת: "מנתניהו או מפוליטיקאים אחרים אני לא מצפה לכלום, אבל כששמעתי על היוזמה של אנשים לעמוד במרפסת ולמחוא כפיים לצוות הרפואי ממש התרגשתי. זה מה שנותן לנו כוח להמשיך".

"אם ההכרה לא מגיע ממקום שוויוני, לא צריך אותה"

אצל ד"ר ג'מאל דגש, מנהל ההוספיס הביתי של קופת חולים כללית ובית אבות בית יולס בחיפה, מגיפת הקורונה מעוררת תובנות על החיים והמוות. "אני עוסק בלעזור לאנשים לסיים את החיים שלהם בצורה מכובדת, והיום כרופא אני מרגיש מבוכה", אומר דגש. "אנשים רוצים תשובות מדויקות או הרגעת חרדות, ורואים ברופאים כתובת לזה – ולנו אין תשובות. זו תחושה של חוסר אונים מוחלט.

"אני שואל את עצמי, מה אני יכול לעשות? מה אני יכול לתרום? בבית האבות שאני מנהל, פנו אלי עובדות הניקיון ושאלו מה לעשות, והתחלתי לחפש תשובות שירגיעו אותן, אבל ביני לבין עצמי לא ידעתי איך לתת לאנשים ביטחון בתקופה שבה אין שום ביטחון ושום ודאות. הרגשתי שהאדמה רועדת מתחת לרגלי.

מכעיסים אותי הישראלים שלא רואים בנו שותפים. דר ג'מאל דגש

מכעיסים אותי הישראלים שלא רואים בנו שותפים. דר ג'מאל דגש

"ואז עלו לי שאלות אישיות, לא רפואיות, והגעתי להבנה שלא תמיד הכל צריך להיות ברור. מותר לנו, כבני אדם, להיות במקום כזה, ולסמוך על עצמנו שנצליח להתנהל בכאוס הזה. הדבר המינימלי הוא לשטוף ידיים, לנסות לבנות סולידריות עם הסובבים אותנו, וגם לנסות כמה שיותר להימנע מהידבקות.

"האתגר הגדול שלי, מכיוון שאני עובד עם אוכלוסייה של קשישים בבתי אבות, הוא למנוע שהם יידבקו מאתנו, הצוות המטפל בהם. הדבר הפשוט שעשינו הוא לנסות לא להכניס הרבה מבקרים ולהושיב אותם בחוץ, רחוקים אחד מהשני, לבקש מהם לשטוף ידיים, דברים בסיסיים.

"הקשישים בבית האבות מאוד מבוהלים. רואים את הפחד בעיניים שלהם. הם כל הזמן מבקשים בדיקות, וזה קורע לב. אין לנו יכולת לזה. אם מישהו נדבק בקורונה, חייבים להעביר אותו לבית החולים. אנחנו מנסים בכל הכוח לשמור על הקשישים שלנו נקיים מקורונה. כל קשיש שמגיע אלינו, אנחנו שואלים אותו אם במקרה שמצבו יידרדר, הוא יעדיף החייאה או לוותר. רובם בוחרים לסיים את חייהם בלי כאבים וסבל, ובלי הארכת חיים מלאכותית.

"בחרתי בתחום הזה כדי לעסוק בבחירות של החיים ולא של המוות. יש אנשים שמוכנים למות, ולכן הם חיים את החיים הרבה יותר טוב ומנצלים אותם עד תום – הרבה יותר מאנשים שלא מוכנים למות. כל המערכת בנוייה להדחקה של המוות, כאילו שאנחנו נצחיים. אני אוהב את החיים ורוצה לעשות המון דברים, אבל כל אחד מאתנו צריך להיות מוכן לרגע הזה, ולדעת שהוא יכול לבחור.

"כל התפיסה הזאת וכל ההתמודדות שלי בשגרה עם האנשים האלה עוזרים לי להתמודד עם מה שקורה היום. אני לא בפניקה. אנחנו חיים היום בעידן של ריצה, לא עוצרים לרגע וחושבים. בתוך זה, משבר הקורונה הוא ראי ליכולת שלנו להתמודד עם המוות ועם אסון. אני בהחלט חושש להידבק, אבל בו זמנית אני רגוע, כי אני יודע שמה שצריך לקרות – יקרה. זה לא קשור לרפואה, אלא לאמונה אישית".

בנוגע לגזענות אומר דגש: "אנחנו חיים בחברה ישראלית שכל הזמן מציבה לנו אתגרים, ויכולים לראות את הצד הישראלי ולהכיל אותו עם כל השחצנות והגזענות. זה מקום שדורש ממני הרבה כוחות – גם לשמור על איזון פנימי, וגם לא להיות סמרטוט ולהשתטח כדי שיכירו בי. אם ההכרה לא מגיעה ממקום שוויוני, לא צריך אותה.

"לא הרבה רופאים (ערבים – ס"ע) נמצאים במצב הזה. חלקם סובלים מרגשות נחיתות והערכה עצמית נמוכה, אף שהם רופאים מקצועים ומצליחים. לפעמים יש מטופלים שמנסים להתייחס אלי בהתנשאות. אני מכיל את הסיטואציה ומדבר אתם בגובה העיניים. לא משנה איך הם מסתכלים עלינו, כל רופא צריך לעמוד ולהגיד לעצמו – אני שווה, זה לא יערער אותי.

"אין לי ציפיות מהממשלה ומנתניהו. השאלה היא מי השותף האפשרי שלנו. הכעס שלי הוא פחות על ביבי, ויותר על הישראלים שלא אכפת להם ולא עושים כלום כדי לשנות את המצב. אנחנו, גם כרופאים וגם כערבים, עושים את כל מה שאנחנו עושים ולא מרגישים הערכה. לא רואים בנו שותפים, וזה עצוב מאוד".

"שמעתי פה ושם הערות אבל העדפתי לא להתייחס"

ד"ר ניבין סמארה, תושבת טירה, היא רופאה בכירה במחלקת נשים במרכז רפואי סוראסקי בתל אביב. בנוסף היא החלה לאחרונה לכתוב  סיפורים קצרים  בערבית, שמשלבים בין  ספרות היסטוריה ורפואה.

"רופאים ערבים בולטים יותר מפעם מבחינת שיעורם מכלל הרופאים ורמת הכשרתם, והם הופכים להיות חלק מהמערכת לטוב ולרע.  "הם מהווים חלק נכבד מהרפואה הראשונית ורפואת השטח. אבל רק בודדים מהם נמצאים בעמדות מפתח וקביעת מדיניות בריאות הציבור. את זה צריך וניתן לתקן במאמץ משותף. היכולת של הרופא הערבי להביא את הערכים האישיים והתרבותיים שלו לתוך המערכת היא די מוגבלת, מעצם המבנה של מערכת הבריאות והחינוך הרפואי וגם מסיבות אחרות.

לא אוהבת התקרבנות. דר ניבין סמארה

לא אוהבת התקרבנות. דר ניבין סמארה

בנוגע לקורונה מספרת סמארה: "אני עובדת גם בבית חולים וגם במרפאה. תמיד יש חשש שאחד המטופלים שלי יהיה נשא של הנגיף ולא יהיה מודע לזה. יש לי אחריות נוספת כי יש לי ילדים בבית והורים, שצריך לדאוג להם. אי אפשר לבדוק אנשים מרחוק.

"מקצוע המיילדות וגינקולוגיה בנוי על רפואה דחופה ואי אפשר לדחות טיפול בנשים עד שיעבור זעם הקורונה. בית החולים נכנס למצב חירום, וממשיך לתת מענה לבעיות בריאותיות אחרות שאינן בהכרח קשורות לקורונה. הכלל הראשון ברפואה הוא לא להזיק לחולה או למטופל, ומטרידה אתי המחשבה שלא נדע שאנחנו, הצוות הרפואי, נדביק בלי לדעת. זה מדאיג מאוד, אבל ממשיכים הלאה כי יש עבודה שצריך לעשות ומשתמשים באמצעי המיגון לפי ההנחיות.

"בחרתי להיות רופאת נשים והתמחיתי בפוריות (הפריה חוץ גופית) כי אני רוצה לעסוק בחיים. התחתנתי בגיל צעיר וסיימתי לימודי רפואה כשהייתי כבר אימא. הקליק  הראשון עם המקצוע התרחש בחדר לידה שהלהיב אותי כמו הרבה סטודנטים אחרים שבוחרים ברפואת נשים. המקצוע אינו דומה לשום מקצוע אחר ברפואה. אנחנו עוסקים בתקווה, בהתחלות, ביצירת חיים חדשים, וכל חריגה מזה מטלטלת אותנו מחדש.

"שני קצוות החיים, לידה ומוות, מעלים המון שאלות מוסריות. ובעידן הקורונה מתווספות שאלות חדשות. בגלל שמדובר במחולל מחלה חדש בבני אדם, שאנחנו פחות מכירים ומבינים אותו ואת ההשלכות שלו לטווח קצר ולטווח ארוך. בתי החולים אינם ערוכים מספיק ויש מירוץ מטורף מבחינת היערכות לאור ההתפתחויות, במיוחד לאור החשש מגל גדול של חולים שיזדקקו לטיפול מתקדם ומורכב.  תהליך הלמידה הוא מתמשך, אינטנסיבי ולא פשוט. זו חוויה חדשה לחלוטין שתשאיר את חותמה בכל הרבדים, וכולנו משתדלים לשמור על מידתיות.

"גזענות קיימת  בכל זמן ובכל מצב, ולשמחתי לא נתקלתי בה אישית. קרה ששמעתי הערות פה ושם ובחרתי לא להתייחס ולא לעשות עניין. תפקיד הקורבן אינו מתאים לי. ובאשר לפוליטיקה, בעיני היא אינה מקור השראה להתנהגות מוסרית. מה שמדאיג אותי כרופאה זו השפעתה על קביעת מדיניות הבריאות וחלוקת המשאבים.

"אני לא אוהבת את גישת ההתקרבנות. אנחנו לא קורבן, אנחנו עושים את העבודה שלנו מתוך בחירה. ברגע שהתחלתי ללמוד רפואה קיבלתי החלטה, שברגע שאני נכנסת לבית החולים, אני מטפלת בכולם – כל בן אדם, בלי לחשוב מה הרקע שלו או העמדות הפוליטיות שלו. עבורי זה מפגש אמון בין רופא לאדם שצריך עזרה, זה סוג הקשר. קשר של אימון. בית החולים הוא לא בית משפט ולא אמור להיות.

"אין לי בכלל ציפיות אישיות. אני עושה את העבודה שלי הכי טוב שאני יכולה, לא מחכה למחמאות או פרסים. עבורי הבעת תודה של מטופלת בין אם באמירה, מבט או חיוך שווה את הכול".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf