newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הלמידה מרחוק בישראל רק משכפלת את השעמום הכיתתי

השבתת מערכת החינוך בגלל הקורונה מעלה את האפשרות להציע לתלמידים את בית הספר שבענן. אך ההיצע הקיים כולל את כל מה שמשעמם בהוראה בכיתה, שמתיש בספרי הלימוד ושתפל בחוברות העבודה. אין בעולם בעיה של זמינות ידע, האתגר הוא ליצור מוטיבציה להתעניין בו

מאת:

אל תחכו לבית הספר בענן של משרד החינוך, עם הוראה מרחוק ולמידה מקוונת. ניסינו את זה כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, נחלנו כישלון חרוץ, ואיש לא הפיק לקחים. במשרד החינוך מציעים לנו את כל מה שמשעמם בהוראה הפרונטלית בכיתה, ואת כל מה שמתיש בטקסטים של ספרי הלימוד ואת כל מה שתָפֵל בתרגילים שבחוברות העבודה, רק שמועתק אל הסביבה הווירטואלית. לא אידיוטי?

רוצים למידה מרחוק? צוואר הבקבוק אינו בידע או בזמינות שלו. אם משהו מעניין או חשוב לכם לדעת, אתם לא מחכים שמישהו ינגיש לכם את המידע. אתם פועלים, מחפשים, שואלים, מאלתרים, מחברים קצוות ומוצאים את מה שחיפשתם. החיפוש הזה הוא בדיוק הלמידה. אין שום צורך להנגיש מידע לתלמידים, די אם נצליח לעורר עניין. הרכיבו צוות ילדים, רצוי רב גילי, ושלחו אותם לגלות את העולם. ראו בהמשך הכתבה את דבריו של פורפ' סוגטה מיטרה: "הכוונה אינה לגרום ללמידה לקרות, אלא לאפשר לה לקרות. המורה מתניעה את התהליך, ואז היא נעמדת מאחור בהתפעלות ומביטה בלמידה המתרחשת".

למידה מרחוק, אילוסטרציה (צילום: needpix)

למידה מרחוק, אילוסטרציה (צילום: needpix)

בלי מחשבה, בלי יצירתיות

הנה מדגם אקראי מאתר משרד החינוך: הפניה אחת ללמידה מרחוק מצאתי בפורטל המורים. בתיבת החיפוש ביקשתי פעילות בהיסטוריה לחטיבת הביניים, והגעתי לעמוד שבו תפריט של הצעות רבות.

בין היתר הגעתי משם למצגת בנושא ערים בימי הביניים. באחד השקפים היה כתוב שמי שופכין זרמו ברחובות, אשפה הושלכה ברחוב ובעלי חיים שוטטו באופן חופשי, ומתחת לזה הופיעה השאלה: "מה היתה איכות החיים בעיר?"

הפניות רבות הן לסרטי וידאו באתר יוטיוב, כגון "ערים נוצריות בימי הביניים", שברובם המורה מדבר והתלמיד נדרש להקשיב. בקישור אחר ירד לי דף עבודה בוורד אודות מנדלסון, שאותו התבקשתי להדפיס (!) ולסמן על גבי הנייר מי מבין שני משפטים הוא הסיבה ומי התוצאה.
קישור נוסף הוביל אותי אל ספר הלימוד המוכר והרגיל, סרוק כקובץ PDF.

באף אחת מהפעילויות האלה לא הושקעו מחשבה או יצירתיות. אף אחת מהן אינה מנצלת את איכויות סביבת הלימוד הווירטואלית. ואף פעילות אינה מעודדת למידה – לא מרחוק וגם לא מקרוב.

קישור נוסף למאגר למידה מרחוק מצאתי בפורטל התלמידים של משרד החינוך. עבור מדעים בכיתה א' מוצעת פעילות בשם "חושים בפעולה", שבה צריך לזהות חיות מסתתרות בתוך ציור. משהו כמו "מצא את ההבדלים". הילד נמצא בביתו, בעולם האמיתי, הפעילות היא בנושא חושים, וכל מה שהצליחו להמציא זה ציור סרוק?

פעילות "חושים בפעולה" בפורטל התלמידים של משרד החינוך (צילום מסך מאתר משרד החינוך)

פעילות "חושים בפעולה" בפורטל התלמידים של משרד החינוך (צילום מסך מאתר משרד החינוך)

ניסיתי מפגש עם ספר, למשל "משקפים ורודות" מאת נתן אלתרמן לכיתה ו'. במשימה 1 אפשר לקרוא את השיר. במשימה 2 צריך לקבוע אם ביטויים שונים כגון "הכול רע" הם מסוג משקפיים ורודים או שחורים. במפגש עם הספר: שלוש המשאלות, קיבלתי משימה: "כתבו כאן את התחומים שתרצו להביע בהם משאלות". אף אחד לא קרא ולא הגיב למה שכתבתי.

ניסיתי פעילות בשם "מים בתנועה", בתקווה שישלחו אותי לאמבטיה לשחק קצת עם זרמי המים. ממש לא. לחצתי על הקישור והגעתי לשיעור על מופעי הירח והחודש העברי. שאלה: "יום ההולדת של נועם חל בדיוק באמצע החודש. מה צורת הירח בתאריך זה?" סימנתי שצורת הירח היא "בננה צרה" וקיבלתי משוב בפונט אדום: "טעית, נסה שנית".

מורה חונך היה מנצל את התשובה השגויה שלי כדי לברר מה בדיוק אני לא מבין בנושא מופעי הירח, אבל זה כמובן הרבה יותר קשה לתכנות.

חינוך להמונים

את הרמה הדלוחה הזאת של למידה מרחוק הצליח משרד החינוך להפיק כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. היוזמה היתה פרטית: הלורד ויקטור רוטשילד הציע בשם קרן המשפחה לממן עבור משרד החינוך ניסוי להעברת שיעורים משודרים באמצעות הטלוויזיה אל כיתות תלמידים ברחבי הארץ.

ב-7 במרץ 1963 (השבוע לפני 57 שנה) אישר שר החינוך אבא אבן את ייסוד ITT, נאמנות הטלוויזיה הלימודית (instructional television trust).

בנאום הברכה הסביר הלורד רוטשילד את היתרונות הגלומים בהוראה מרחוק לטובת חינוך ההמונים (Mass Education): בהשקעה כספית חד פעמית ניתן להפיק שיעור מושלם מבחינת הצגת התוכן ואמצעי ההמחשה. לא רק זאת, את אותו שיעור בדיוק ניתן לשדר שוב ושוב "ל-40 או 400 או 4,000 תלמידים" (בסרט, דקה 11). כל הילדים והילדות, לא משנה היכן הם מתגוררים, יוכלו לקבל את ההוראה המצוינת ביותר.

אבא אבן אכן התרשם מההיבט החברתי של למידה מרחוק (שם, דקה 2): "המפעל יהיה כולו קודש לקידום החינוך, ותועלתו תהיה רבה במיוחד לקידום החינוך באזורי הפיתוח".

במסגרת הניסוי שנמשך חמש שנים, עד 1968, פותחו מערכי שיעורים במתמטיקה, אנגלית ומדעים בידי מומחי המקצועות מהאקדמיה. צוותים טכניים פיתחו את אמצעי ההמחשה ותשעה מורות ומורים, שהומלצו על ידי המפקחים כמורים טובים, הוכשרו כ"מורי אולפן" לעבודה מול מצלמות.

לניסוי נבחרו 60 כיתות ז' ו-ט' מ-32 בתי ספר ביישובי השפלה במרחב שבין קרית אונו לקרית מלאכי. כל בית ספר קיבל שלושה מכשירי טלוויזיה.

המצב בכיתות הוחמר

אנשי היוזמה הבינו שהרבה תלוי בטוב ליבו של המורה בכיתה, שאמור להדליק את הטלוויזיה ולוותר על מקומו לטובת מורה טוב ממנו שיופיע על המרקע.

כדי להרגיע את הפחדים הם כתבו: "אין המורה על פני המרקע בא במקומו של מורה הכיתה, אלא כהשלמה לו ושתוף הפעולה בין השניים חייב להיות הדוק". לשם כך, נערכו למורי הכיתות השתלמויות, בהן הם נפגשו עם מורי האולפן וקיבלו תדריך מפורט כיצד לשלב את השיעור המוקלט ברצף ההוראה.

הניסוי נכשל. הטלוויזיה המשיכה לשדר את השיעורים המוקלטים במשך כעשר שנים נוספות, אולם במקביל החלה להפיק תוכניות חינוכיות כלליות, שלא קשורות להוראה בכיתות, כגון "רגע עם דודלי" ו"מה פתאום" (1976), "שכונת חיים" (1977) וכמובן "זהו זה" (1978).

מדוע נכשל הניסוי? משום שתוכנית הלמידה מרחוק לא רק ששמרה על מעמדו הפסיבי של התלמיד, אלא החמירה את המצב בכיתות, בכך שהפכה גם את המורה לפסיבי. ילד משועמם ומורה מיותר יכולים להתלהב מהטכנולוגיה החדשנית פעם או פעמיים, עד שהם מבינים שאף אחד לא סופר אותם.

תוכנית "חסינת מורים"

עדות מעניינת הותירה לנו תמר פינק-ריינר, מורה למדעים מצוות מורי האולפן, בספר זיכרונותיה "תום שתיקה" (יד יערי, 2012): "הייתי שבויה בחלום – לרתום את הענק הטכנולוגי להוראה ולחינוך. כל שנות עבודתי שם זה מה שניסיתי לעשות, והיום אני מכתירה זאת ככישלון חרוץ".

כאחד מגורמי הכישלון היא מזכירה את הגישה שיובאה אלינו מארה"ב באותן שנים. טענת המתכננים היתה שהישגי התלמידים נמוכים משום שהמורים אינם טובים מספיק. על כן, הם ביקשו לפתח תוכניות "חסינות מורים" (Teacher proof) – תוכניות לימודים כל כך מוצלחות, שיתגברו על חולשות המורים "לא על ידי חיזוק המורה אלא על ידי התעלמות ממנו".

המעניין הוא ששר החינוך דאז, זלמן ארן, הבין זאת היטב. בברכתו לרגל פתיחת השידורים במרץ 1966 הוא אמר (דקה 3): "הטלוויזיה הלימודית לא באה להחליף את המורה או לשחרר את התלמיד מהמאמץ הלימודי העצמי. שום המצאה טכנולוגית לא תצלח בתחום הזקוק לרוחו היוצרת של האדם". חבל שלא הקשיב לעצמו.

אל תאמינו למוכרי מסכים

כל המצאה טכנולוגית המבטיחה להנגיש את הידע בצורה אטרקטיבית ורלוונטית היא שקר. היא לכל היותר מבטיחה הכנסה נאה ליצרני החומרה, התוכנה והתוכן. אין שום בעיה בעולמנו בזמינות של הידע. האתגר הוא רק ביצירת המוטיבציה להתעניין בו ולחפש אחריו, ואת זה כל הורה ומורה יכולים לעשות גם בלי עזרת משרד החינוך.

אני ממליץ בעניין זה על הרצאת טד של פרופ' סוגטה מיטרה, על בתי הספר שבענן: "האם ייתכן שברגע שתצטרכו לדעת משהו, תוכלו לברר אותו בשתי דקות?" הוא שאל כבר ב-2013, והשיב: "אנחנו צריכים להסתכל על למידה כתוצר של התארגנות עצמית חינוכית. אם מאפשרים לתהליך הלימוד לארגן את עצמו – או אז נוצרת למידה".

"הכוונה אינה לגרום ללמידה לקרות, אלא לאפשר לה לקרות. המורה מתניעה את התהליך, ואז היא נעמדת מאחור בהתפעלות ומביטה בלמידה המתרחשת".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf