newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפלסטינים ישנו את אופיה של ישראל באמצעות האזרחות שלהם

ההצעה להעביר את המשולש למדינה הפלסטינית מחייבת את הפלסטינים בישראל לחשוב על משמעות האזרחות שלהם. הם צריכים לקחת כמודל את מרטין לותר קינג, שנלחם נגד המשטר הגזעני באמריקה תחת הדגל האמריקאי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

סעיף סיפוח המשולש למדינה הפלסטינית, כפי שהוצע בעסקת המאה, מאלץ אותנו להכריע לאלתר בעמדתנו באשר לאזרחות הישראלית. אם נאמר שהאזרחות הזו "נכפתה עלינו" וכי היא "נטל", יהיה קשה לנו להתנגד לסיפוח המשולש למדינה הפלסטינית.

אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

אנחנו מבינים כמובן שהסיפוח אינו מסתכם בהחלפת האזרחות במדינת ישראל באזרחות במדינה פלסטינית, שכן מדובר במעבר למדינונת שלא מוגדרת, בעוד המעבר עצמו כרוך גם בניתוק תושבי המשולש מהגיאוגרפיה של המולדת המוכרת להם בגליל, במישור החוף ובנגב, ניתוק הקשר עם המערכת הכלכלית הישראלית ועם מקומות העבודה שהועסקו בהם, ניתוק הקשרים החברתיים עם התושבים הערבים והיהודים בשאר השטחים הישראליים, התנתקות מהמערכת החינוכית והאקדמאית ומהתרבות המגוונת בישראל והצטרפות אל מערכת פוליטית, כלכלית וחברתית חדשה, שונה ולא ברורה. מדובר אם כן בתהליך עקירה מנטלי, תרבותי, חברתי וכלכלי, גם אם תושבי המשולש יישארו בביתם.

אבל אנחנו מתנגדים לסיפוח המשולש למדינה הפלסטינית, גם אם זו תהיה מדינה אמיתית ובעלת ריבונות מלאה בשטחי 67, וגם אם הקשר עם השטחים הישראלים ועם החברה הישראלית ימשיך להיות נגיש, כולל נגישות למקומות העבודה ומוסדות החינוך. לכן, עלינו להחליט בכל מקרה מהי עמדתנו באשר לאזרחות בישראל, והאם אנחנו רוצים להשתייך למדינת ישראל או למדינת פלסטין.

לוותר על האזרחות או להיאחז בה?

לפני שנדון בעמדה שלנו בנוגע לאזרחות, צריך להסכים על ארבע נקודות בנוגע להסתכלות שלנו על האחר ועל עצמנו כעם:

1. אנחנו מתמודדים עם כוחות קולוניאליסטים ועם ציונות גזענית ישראלית. הם פועלים למען האינטרסים הקולוניאליסטיים אינטרסים של התפשטות על חשבון האינטרסים של עמי האיזור, לרבות העם הפלסטיני.

2. ישראל הוקמה על ההריסות שנותרו לאחר עקירת העם הפלסטיני והעניקה אזרחות לפלסטינים שנשארו בגבולותיה, אם כי מעולם לא התכוונה שהאזרחות הזו תהיה מלאה ועד היום יש כאלה ששואפים לבטל אותה.

3. ישראל היא מדינה שמנהיגה מדיניות של אפליה לאומית, כיבוש והתרחבות טריטוריאלית, והיא מגדירה את עצמה כמדינה יהודית; הדגל שלה הוא כחול לבן ובמרכזו מגן דוד, וההמנון שלה, "התקווה", מבטא את הקשר של היהודים לארץ.

4. אנחנו החלק שנותר במולדתו מקרב העם הפלסטיני, והעניין שלנו הוא גם עניין של מיעוט ילידי בישראל וגם עניין של העם הפלסטיני בכללותו.

הצבת השלט "אליקים" במקום בו היה הכפר הערבי אום א-זינאת, 1950 (טדי ברונר/לע"מ)

ישראל הוקמה על ההריסות שנותרו לאחר עקירת העם הפלסטיני. הצבת השלט "אליקים" במקום בו היה הכפר הערבי אום א-זינאת, 1950 (טדי ברונר/לע"מ)

לאחר שמסכימים על הנקודות הללו נותר לנו לענות על השאלה: מה אנחנו רוצים בעצם? האם אנחנו רוצים ללכת בכיוון ויתור על האזרחות וזלזול בה, ולהקל בכך על הציונות הגזענית להגשים את מאווייה ולייעד את האזרחות ליהודים בלבד, או שמא אנחנו רוצים להיאחז באזרחות כמו עצם בגרון המדינה, ולהכיר בה כזכות וכבסיס שעליו עומד המאבק שלנו למען השגת זכויותינו האזרחיות והלאומיות?

בתנאים שנוצרו לאחר הנכבה, ההחלטה לקבל את האזרחות הישראלית היתה הבחירה הנכונה שהורינו עשו מבין כמה וכמה אפשרויות שהיו רלוונטיות אז, כמו הגירה, מרי אזרחי, מוקאוומה (התנגדות) או כל בחירה אחרת שהיתה מובילה לתוצאות הרות אסון בהינתן מצב חוסר האונים וההתפרקות ששרר באותם זמנים, ובצל הריפיון, הנטישה והקנוניה של חלק מן המשטרים הערביים.

קבלת האזרחות היתה החלטה חכמה כי היא הבטיחה את הישארותנו במולדת וכפתה מציאות דו-לאומית שסותרת את הסיסמאות אודות יהדות המדינה. לאחר הנכסה (התבוסה של 67) והתפוגגות הסיכוי לישועה ערבית ומאז יום האדמה בשנת 1976, האזרחות הישראלית הפכה לבסיס המוסכם, שעליו נבנים כל המאבקים שלנו למען שוויון ונגד הגזענות והכיבוש והמפעל ההתנחלותי, והיא הבסיס שאנו נסמכים עליו כדי להדוף את החוקים הגזעניים, החל מחוק זכות השיבה ליהודים וכלה בחוק הלאום. באמצעות האזרחות הישראלית, נאבקנו ואנחנו ממשיכים להיאבק בכדי לשנות את אופי המדינה, המשטר והסמלים שלה. אם כי בשנים האחרונות הטון הפלסטיני בפעילות הפוליטית שלנו החל להיות יותר ויותר דומיננטי מאשר טון האזרחות.

אזרחים יכולים לשנות משטר, חוקה ואפילו דגל

יותר מ-70 שנה לאחר הנכבה, ישנם כאלה שתוהים ובצדק: כיצד אנחנו מסכימים לקבל אזרחות במדינה גזענית ויהודית? כיצד אנחנו מקבלים עלינו את האזרחות הזו ואת הדגל ואת ההמנון הלאומי הישראלי? כיצד אנחנו מקבלים את האזרחות הזו ומשרתים בצבא הכיבוש כנגד העם שלנו? כאן אבקש להצביע על כמה נקודות חשובות, שמבהירות מדוע קבלת האזרחות אינה מהווה קבלה של המשטר, החוקה, הסמלים והמדיניות של המדינה. הנה לכם כמה דוגמאות:

1. האזרחים משנים הסדרים וחוקים: חרף ההבדלים ביניהם, כל התנועות הקומוניסטיות והאסלאמיות בעולם נאבקות באמצעות מאבק אזרחי ופוליטי שמובילים אזרחים במדינה בכדי לשנות את המשטר, החוקה, הסמלים והמדיניות. האזרחים האמריקאים, השחורים והלבנים, ניהלו מאבק ארוך שנים בכדי לשנות את המשטר והחוקים הגזעניים בארה"ב, וגם ניהלו מאבק ציבורי ארוך כדי לעצור את המלחמה בווייטנאם. בזכות המאבק הזה בוטלו החוקים הגזעניים ונעצרה המלחמה בוויטנאם.

האזרחים בדרום אפריקה נאבקו, יחד עם גורמים חיצוניים, ושמו קץ למשטר האפרטהייד. האזרחים התוניסאים והמצרים הפילו במאבק הציבורי שלהם משטרים מושחתים, והאזרחים בלבנון ממשיכים להתקומם ברחובות בימים אלו בשאיפה לשנות את המשטר באמצעות האזרחות שלהם ובזמן שהם מרימים את דגל המדינה הלבנונית, שאת משטרה הם מבקשים לשנות.

הפגנות בלבנון ב-2010 (צילום: Shakeeb Al-Jabri)

מרימים את דגל המדינה הלבנונית, שאת משטרה הם מבקשים לשנות. הפגנות בלבנון ב-2010 (צילום: Shakeeb Al-Jabri)

2. המאבק הציבורי בא באינטראקציה עם גורמים חיצוניים בכדי לחולל שינוי: שינויים מתחוללים כמעט תמיד בזכות מאבק ציבורי ופוליטי פנימי, מצד אחד, וכתוצאה מהתערבות של גורמים חיצוניים, מצד שני. זוהי הנוסחה לשינוי לטוב ולרע. תראו איך המשטרים באירופה, אפריקה ובעולם הערבי השתנו מהותית לאחר התפרקות ברית המועצות ולאחר הקמת האיחוד האירופי מבלי שהאזרחים היו צריכים לוותר על האזרחות שלהם. חלק מהשינויים הללו אף קרו כתוצאה ממאבק שהובילו האנשים כאזרחים במדינות שלהם. כולם זוכרים את ההפגנות שפרצו ברוסיה ובפולין ובעוד מדינות ותרמו להחלפת המשטרים. זה לא המקום לדון בטיבם של אותם שינויים ואם הם היו לטובה או לרעה, מה שחשוב זה להבין שהאזרחים מסוגלים למלא תפקיד אמיתי בשינוי המשטרים.

3. האזרחים משנים את החוקה ואת חוקי היסוד: בישראל אין חוקה למדינה, אבל יש את מגילת העצמאות ואת חוקי היסוד שהם פחות יציבים מחוקה ויותר יציבים משאר החוקים. אבל אפילו החוקות בעולם יכולות להשתנות, שכן בכל המדינות אפשר לשנות את החוקה בידי האזרחים בתנאים כלשהם (לפי בקשת 10% מהאזרחים בשווייץ ולטביה או 50% מחברי הפרלמנט ביוון או רוב של 61 חברי כנסת לשינוי חוקי יסוד בישראל).

עשרות מדינות שינו סעיפים בסיסיים בחוקה שלהם מאז שנת 2000, האחרונה שבהם היתה תאילנד. במקרה שלנו, אנו יכולים להמשיך במאבק האזרחי שלנו ולמצוא בעלי ברית בפנים ובחוץ כדי לחולל שינוי מהותי במשטר המדינה ובחוקי היסוד שלה ולהביא לכך שהיא תהיה יותר צודקת ושוויונית. במסמך "החזון העתידי" דרשנו לשנות את משטר המדינה למשטר דמוקרטי-הסדרי במקום דמוקרטיה של הרוב כדי לבלום את השליטה של הרוב היהודי במדינה. זוהי דרישתנו כאזרחים ערבים בישראל וכחלק מהעם הפלסטיני. זה דורש כמובן מאבק אזרחי עיקש וברית עם מיעוטים אחרים בארץ, אך הדבר אפשרי, גם אם לא קל.

4. האזרחים משנים את סמלי המדינה: מדינות רבות, דוגמת ניו זילנד, דרום אפריקה ועיראק, החליפו את הדגלים שלהם באמצעות האזרחות והפרקטיקה הדמוקרטית. מאז שנת 2000, 18 מדינות שינו את הדגלים שלהן, האחרונה היתה מאוריטניה ששינתה את הדגל שלה באוגוסט 2017. אפילו ועדת אור שהוקמה לאחר אירועי אוקטובר 2000 קראה להוספת סמלים וימים לאומיים כדי שהאזרח הערבי ירגיש את השייכות שלו למדינה.

5. ניתן לשנות את שם המדינה: גם שמות המדינות אינם גזרה משמים וניתן להחליף אותם. מצרים של סאדאת החליפה את השם שלה לרפובליקה המצרית הערבית. קמבודיה, בורמה, צ'כיה, סווזילנד ולאחרונה מקדוניה שינו את השמות שלהם. שינוי זה כמובן בא כחלק משינוי פוליטי שמבשיל כתוצאה מאינטראקציה בין גורמים פנימיים וחיצוניים. קבלת האזרחות של המדינה לפיכך אינה מעידה בהכרח על כך שהאזרח מקבל את שם המדינה.

6. האזרחים מסרבים לשירות הצבאי: רבים מהיהודים השמאלניים והערבים הדרוזים מסרבים לשרת בצבא מבלי שיוותרו על האזרחות שלהם. זה המצב במדינות רבות שבהם חלק מהמיעוטים או מהמגזרים מסרבים לשירות הצבאי.

סוכת מחאה לתמיכה בסרבני מצפון בתל אביב. הכללים השתנו, אבל אין אחידות (צילום: אורן זיו/אקטיסטילס)

רבים מהיהודים השמאלניים והערבים הדרוזים מסרבים לשרת בצבא מבלי שיוותרו על האזרחות שלהם. סוכת מחאה לתמיכה בסרבני מצפון בתל אביב. (צילום: אורן זיו/אקטיסטילס)

קבלת האזרחות אין משמעו קבלת המדינה היהודית

כל הדוגמאות הללו מוכיחות שהאזרחות יכולה להיות הבסיס לשינוי המשטר, הסמלים, החוקה והחוקים הגזעניים – החל מחוק השבות ועד לחוק הלאום האחרון. זוהי התשובה למי שתוהה כיצד נקבל את אזרחותה של מדינה שכובשת את עמנו ושמה "ישראל" ואשר מגדירה את עצמה כמדינה יהודית, המנונה הוא התקווה ועל הדגל שלה מתנוסס מגן דוד.

חשוב להדגיש כאן כי קבלת האזרחות הישראלית אינה בגדר ויתור, אלא מימוש זכות ובסיס למאבק. כאשר ישנה אווירה גזענית ששוללת את זכות האזרחות ולא מכירה בזכותם של הערבים במדינה, כפי שקורה בשנים האחרונות, אין בהיאחזות באזרחות ובהתייחסות למדינה כמי שהיא גם שלנו ולא רק מדינת היהודים משום ויתור, אלא היאחזות בזכות וכבסיס המאבק.

למותר לציין כי מוסד המדינה, כל מדינה, והאזרחות בה אינם מהווים עמדה עקרונית או זהותית, אלא התקשרות חברתית וחוקית המאפשרת לאזרחים להישאר ולפעול במסגרת החוק כדי להגשים את מטרותיהם ועמדותיהם. האזרחות בפני עצמה אין משמעותה שהאדם מקבל כל דבר במדינה ואין ביכולתו להתנגד לחלק מחוקיה או לפרקטיקות שלה ולפעול לשינוי האופי שלה. שכן באותה מדינה חיים אזרחים קומוניסטים, ליברלים ושמרנים, וחיים בני גזעים, לאומים ודתות שונים, וביניהם מי שתומך באפליה גזענית, כיבוש של עם אחר או מירוץ החימוש הגרעיני, ומי שמתנגד לאפליה, כיבוש וחימוש. זה המצב בארה"ב, רוסיה, אנגליה, צרפת ובישראל גם.

בעימותים האלה בין האזרחים והמדינה, קורה לפעמים שהמדינה שוללת מהאזרחים באופוזיציה  את האזרחות שלהם באמתלה של ביטחון המדינה או האינטרסים הלאומיים שלה, אבל נדיר שהאזרח מבטל את אזרחותו או נסוג ממנה וולנטרית, אלא אם יש ברשותו אזרחות אחרת שהולמת את השאיפות שלו יותר. במקרה שלנו, האזרחים הערבים בישראל, כל עוד אין לנו אזרחות חלופית שמאפשרת לנו לממש את שאיפותינו האינדיבידואליות והקולקטיביות, ההיאחזות באזרחות וההתייחסות אליה כזכות וכבסיס למאבק היא העמדה הנכונה שאנחנו צריכים לאמץ.

קבלת האזרחות הישראלית וההתייחסות למדינה כמדינה שלנו אינם מעידים בהכרח על קבלת היהדות שלה וגם לא על קבלת הסמלים שלה ולא על הסכמתנו להתגייס לצבא הכיבוש. במקום זאת, זהו האמצעי החכם שמאפשר לנו להגשים את מטרותינו בטווח הארוך באמצעות ניצול הסתירות בתוך החברה הישראלית וכריתת בריתות עם קבוצות אחרות בתוך החברה הזאת, ותוך שימוש בהשפעה של כוחות ומאזנים בינלאומיים.

לותר קינג לא דיבר בשם "האומה השחורה האפריקאית"

כיצד נראה מאבק המיעוטים במסגרת האזרחות?

1. ניקח את מאבק השחורים בארה"ב כדוגמה: לאחר מאות שנים של עבדות שנכפתה על האפריקאים השחורים בארה"ב ובצל המשך המשטר הגזעני האמריקאי, עמד מרטין לותר קינג בשנת 1963 כאזרח אמריקאי מול יותר ממיליון בני אדם, שחורים ולבנים, נוצרים, מוסלמים ויהודים, בנאומו המפורסם "יש לי חלום". הוא פנה לקהל הזה בשם "האומה האמריקאית" ולא בשם האומה השחורה האפריקאית, והוא חזר על המלים  'אמריקה' ו'החברה האמריקאית' תשע פעמים.

הזכיר את "האומה האמריקאית" תשע פעמים בנאומו. מרטין לותר קינג במצעד זכויות האדם בוושינגטון (צילום: רולנד שרמן, ויקימדיה)

הזכיר את "האומה האמריקאית" תשע פעמים בנאומו. מרטין לותר קינג במצעד זכויות האדם בוושינגטון (צילום: רולנד שרמן, ויקימדיה)

"באנו אל בירת מדינתנו בכדי לפדות צ'ק", אמר לותר קינג בנאומו, כלומר לדרוש את החירות והשוויון שמגיעים לנו. הוא לא התבייש לומר "מדינתנו", אף שזו אותה מדינה שכפתה את העבדות והנהיגה את האפליה הגזענית כנגד העם שלו בזמן נאומו ולאחריו. בנאום שלו הוא גם פנה לעם השחור האפריקאי שלו וקרא לבני עמו להימנע ממעשים לא חוקיים ומאלימות פיזית. בשנת 1995 השחורים ארגנו את "תהלוכת המיליון", גם כן כאזרחים אמריקאיים, ומבלי ששרפו את הדגל האמריקאי ומבלי שנקטו מעשי אלימות.

2. בדרום אפריקה, שבה השחורים היוו את הרוב, נכתב ב"אמנת החרות" שאימץ הקונגרס הלאומי האפריקאי בשנת 1955: "אנחנו העם של דרום אפריקה, לבנים ושחורים, ומתוך שוויון עם כל אחינו במולדת, מכריזים בזאת שאנו מאמצים את אמנת החירות הזו, ומתחייבים להיאבק מאוחדים יחד מבלי שייחסרו לנו האומץ והכוח בכדי לנצח ובכדי שהשינויים הדמוקרטיים יתממשו במציאות".

3. אם נחזור לארץ ולשנים של המאבק נגד המשטר הצבאי  שהובילה המפלגה הקומוניסטית ושאר הכוחות הלאומיים והדמוקרטים, נמצא כי המאבק בזמנו היה יהודי-ערבי והיה ישראלי, לא פלסטיני. עד כדי כך שמעל לכל הפגנה או מאבק ציבורי התנוססו דגלי ישראל. לאחר הקמת החזית הדמוקרטית לשוויון (חד"ש) בשנות ה-70, החלה נסיגה של הגוון הישראלי ועלייה של הגוון הפלסטיני. המפלגה הקומוניסטית ניסתה לבלום את המגמה הזו בתקופה ההיא עד כדי כך שהמנהיג הלאומי תאופיק זיאד הסיר  במו ידיו דגל פלסטיני שהניף אחד הצעירים במחנות העבודה ההתנדבותיים בנצרת, שהיו מעין פסטיבל שחוגג את ההישרדות שלנו ואת הכבוד הלאומי.

ניתן לומר כי המאבקים שלנו כנגד האפליה והכיבוש קיבלו בעשורים האחרונים צביון לאומי, מניפים בהם אך ורק את הדגל הפלסטיני, ואין להם צביון אזרחי חוצה לאומים ודתות שיכול להיכלל במסגרת האזרחות הישראלית. שיח האזרחות שלנו מוגבל כמעט אך ורק לדרישות שאנחנו מעלים בפני המוסדות כדי שימלאו את חובתם כלפי האזרחים הערבים ויקצו תקציבים, ויבלמו חוקים ופרקטיקות גזעניות. אנחנו צריכים להתעכב על המגמה הזו של נסיגת הגוון הישראלי ועליית הגוון הפלסטיני, להעריך ולנתח מה התוצאות שלה מה התועלת שלה אל מול העלות, זאת בכדי שנוכל להגיע לאיזון אופטימלי.

זו המדינה שלנו, לא פחות מהמדינה של הגזענים היהודים

אזרחות פעילה דורשת יותר מאשר דרישת זכויות ומאבק בגזענות. היא דורשת מאיתנו להשמיע את קולנו, לצד האזרחים היהודים, בנושאים שנוגעים לכלל האזרחים, כמו הסכם הגז והתמורה שהאזרחים הישראלים, יהודים כערבים, אמורים לקבל ממנו; גינוי הרג אזרחים בשדרות ובצפון והזדהות עם הקורבנות ומשפחותיהם, בזמן שנמשיך לגנות כמובן את הכיבוש ואת הרג האזרחים בעזה ובגדה והזדהות עם הקורבנות הפלסטינים; סולידריות אמיתית ופעילה עם מיעוטים מדוכאים כמו האתיופיים, המזרחים והמהגרים הלא חוקים.

במקום השיח הלאומי הפלסטיני ואל מול השיח היהודי הציוני, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, זאת מבלי לבטל את הזיקות הלאומיות והדתיות במדינה. בכדי להביא לידי ביטוי את הזכות הקולקטיבית שלנו במדינה, עלינו לשוחח ולהתעמת עם היהודים הגזענים באופן פומבי, ולומר להם שזו המדינה שלנו, כפי שהיא המדינה שלהם, וכי זכותנו להיאבק למען שינוי המשטר, החוקים, הסמלים והמדיניות שלה, בדיוק כפי שהם עושים שימוש בזכות הזו.

אנחנו לא יכולים להיות אזרחים של מדינה ולא להשמיע את קולנו כנגד ההצהרות של גורמים עוינים הקוראים להשמיד את ישראל, ולא להזדהות, כעם וכהנהגה, עם האיזורים שנפגעים ממזג האוויר או מאסונות טבע אחרים, כפי שקרה בנהריה לאחרונה. אין סיבה שנתבייש לייצג את המדינה בכנסים ובתחרויות בינלאומיות, ועלינו למלא תפקיד פעיל במוסדות החברה האזרחית ואלפי הארגונים והעמותות העוסקים בענייני האזרחים היהודים והערבים, ובענייני  החברה והתרבות, לעשות לובינג ולעבוד עם קבוצות פוליטיות, מפלגתיות וציבוריות בפרלמנט, בעמותות ומחוצה להן, גם אם אנחנו לא מסכימים איתם על הפתרון הכולל של הסכסוך, בכדי לקדם נושאים מסוימים כמו התמודדות עם "תג מחיר", או שוויון בחינוך או מניעת ההשתלטות החרדית ועוד.

גם המאבק שלנו נגד הכיבוש ולמען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית או מדינה דו-לאומית ופיתרון צודק לפליטים צריך לבוא מתוך האזרחות הישראלית ומתוך ההסתמכות על החלטות האו"ם.

מאבק האזרחות שלנו איננו מנותק מהמאבק שבוחרים האחים שלנו בגדה ובעזה ובגולה, אלא משלים אותו תחת הסיסמה "כל אחד בוחר את דרכו לפי נסיבותיו" במאבק נגד הכיבוש, הדיכוי והאפליה הגזענית. המאבק דרך האזרחות אינו מוגבל לפתרון שתי המדינות, אלא הוא הדרך שלנו למען כל פיתרון אחר – מדינה אחת או קונפדרציה או כל מסגרת אחרת – זאת בידיעה שלאזרחים ולכוחות הפוליטיים הפעילים יש תפקיד בהתהוותו של כל פתרון, לצד הכוחות המזרח תיכוניים והבינלאומיים כמובן.

הפגנה נגד חוק הלאום (גילי יערי/פלאש90)

הפגנה נגד חוק הלאום (גילי יערי/פלאש90)

אם תאופיק זיאד צעד תחת דגל ישראל, גם אנחנו יכולים

אני ער לחלוטין לנטל הנפשי והרגשי שמרגיש כל אחד מאיתנו כשהוא מחליט להתנהג ולהיאבק כאזרח ישראלי, לאור המשמעויות הגזעניות שהאזרחות הזו נושאת איתה ושאנחנו מתנגדים להן במיוחד שהן עומדות בסתירה עם הרגשות שלנו באשר לנכבה, האפליה והכיבוש. עם זאת, אם מרטין לותר קינג היה מסוגל לדבר בשם "העם האמריקאי" ו"המדינה האמריקאית", שהמשיכה באותה תקופה לנהוג בגזענות כלפי העם השחור האפריקאי שלו, כולל הבנים והנכדים של מי שחיו תחת משטר העבדות, ואם נלסון מנדלה היה מסוגל לדבר בשם העם של "דרום אפריקה" ומדינת "דרום אפריקה", בזמן שהמדינה הזו ניהלה משטר אפרטהייד נגד הרוב השחור, ואם אמיל חביבי ותאופיק טובי ותאופיק זיאד ומחמוד דרוויש וסמיח אלקאסם – שהיו נתונים בזמנו למעצרי בית, כליאה ורדיפה – היו יכולים להשתתף, משנות החמישים עד שנות השבעים, בהפגנות כנגד המשטר הצבאי, בהפגנות האחד במאי ובמאבקים אחרים, בשעה שהחברים היהודים שלהם מניפים את הדגל הישראלי בקדמת ההפגנות, ומבלי שיונף בהפגנה כל דגל פלסטיני, אז אנחנו לבטח יכולים להמשיך את דרכם ולהניף גם את הדגל הפלסטיני או שנניח את שני הדגלים בצד וננהל מאבק אזרחי, פוליטי וציבורי כאזרחים ישראלים, יהודים וערבים, נתייחס למדינה הזאת כמדינתנו גם, ונבין שיש לנו זכות לנסח את פניה ואופיה ולשנות את משטרה וסמליה ואפילו את שמה אם נרצה בכך, וזכות להיאבק למען זכויות העם הפלסטיני, כפי שנוסחו בהחלטות האו"ם.

האזרחות הישראלית היא זכות ובסיס הכרחי למאבק. אין בהסכמה לקבל אותה משום ויתור אלא אתגר בפני מי שרוצה לשלול אותה מאיתנו. הקבלה שלה אינה מעידה על קבלת יהדות המדינה וגם לא קבלה של החוקה שלה, ההמנון שלה, הדגל שלה או השירות בצבאה. ההיאחזות בה מעניקה לנו אפשרות להיאבק כדי לשנות את מדיניותה של המדינה ולהפוך אותה ממדינה גזענית עם מדיניות התפשטות למדינה דמוקרטית אמיתית. אנחנו לא נאיבים וחושבים  שהשינוי הזה יבוא בקלות, אבל הוא יוכל להתרחש רק במסגרת האזרחות ולא מחוצה לה. הדבר תלוי בנו כמובן, כעם וכהנהגה, וביכולת שלנו לנצל את הסתירות הפנימיות במדינה כדי ליצור בריתות פנימיות, ולפעול ברמה הבינלאומית כדי לגייס כוחות חיצוניים שיכולים להשפיע ולדחוף בכיוון השינוי המיוחל.

מרואן דוירי הוא פרופ' לפסיכולוגיה ממכללת אורנים. המאמר פורסם במקור בעיתון "אלאתיחאד". תרגמה: כיפאח עבד אלחלים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הרשימה המשותפת היתה אמורה להיות רבע מהקואליציה שרצה להקים, אבל הוא היא נעלמת מהמאמר שלו. יאיר לפיד בקמפיין הבחירות ב-2019 (צילום: פלאש 90)

הרשימה המשותפת היתה אמורה להיות רבע מהקואליציה שרצה להקים, אבל הוא היא נעלמת מהמאמר שלו. יאיר לפיד בקמפיין הבחירות ב-2019 (צילום: פלאש 90)

לפיד מוותר על "רק לא ביבי", אבל נשאר עם "רק לא ערבים"

במאמר שאמור לשטוח את האידיאולוגיה של המרכז, שיבח יאיר לפיד את "הלאומיות המכילה" כמשקל נגד ללאומנות היהודית של נתניהו. אבל הלאומיות שלו לא מכילה את הערבים. בכנסת הקרובה, הוא ונתניהו ידאגו למדינה היהודית, על הדמוקרטיה יופקדו חברי המשותפת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf