ואז הירדני שלא הכרתי אמר לי: קח את העין שלי

נפצעתי בפיגוע טרור. נסעתי באוטובוס, והאוטובוס התפוצץ. פיגוע טרור של חמאס. נפצעתי קשה, איבדתי את עיני השמאלית ונפצעתי קשה גם ביד ובחזה.

זו היתה תקופה קשה מאוד, תקופת ההחלמה אחרי הפציעה ארכה חודשים ואפילו שנים. אני זוכר שבאותה תקופה ניסיתי להבין מה גורם לאדם לחגור חגורת נפץ ולהתפוצץ בין אנשים, אזרחים. באותה תקופה הייתי חייל, לקראת סוף השרות הצבאי, אבל היה מדובר באזרחים, באוטובוס אזרחי, הפצועים ברובם היו אזרחים, ילדים, נשים, זקנים.

הבידוד והגזענות בין היהודים והערבים צריכים להיעלם. דר אסף דוד, המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית (מתוך "אנשי הספר", צילום ובימוי אלחנן מילר)

מאותו זמן ניסיתי להבין לעומק את המניעים של הפלסטינים שעשו מעשים כאלה ומה עושה ישראל לפלסטינים שגורם להם לעשות מעשים כאלה ומה השלכות הכיבוש, של אנשים ושל אדמה, על הפלסטינים תחושת הדיכוי, והייאוש שדוחפת אנשים לפעולות כאלה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כעבור כמה שנים התחלתי ללמוד באקדמיה והיו לי חברים רבים ערבים, פלסטינים, ירדנים ולאט לאט התחלתי להבין את המניעים ואת החשיבה הערבית סביב הציונות והיהדות. כמובן שאני עדיין ישראלי, יהודי, ציוני מבחינת האמונה בזכות היהודים להגדרה עצמית, ליהודים כמו לפלסטינים, ואני מאמין בצורך לחלק את הארץ בין היהודים לערבים הפלסטינים ובצורך של שני העמים לחיות בשלום ובטחון, אבל אין משמעות הדבר שלילה של הזכויות הלאומיות של הפלסטינים בקיומה של מדינה פלסטינית ובחיים של שלום ובטחון לערבים ויהודים במזרח התיכון כולו.

"מה אנחנו עושים זה לזה"

אני זוכר מקרה באותו בית חולים שהייתי מאושפז בו לאחר הפציעה. היתה לי פגיעת ראש ודיברתי עם אח ביחידה לפציעות ראש בבית החולים הדסה עין כרם. הוא היה ערבי, שמו עומר, דיברתי איתו בזמן שהחליף את התחבושת. הוא רואה את הפצע ומזיז את ראשו מצד לצד ואומר לי: "מה אנחנו עושים זה לזה". ובאותו רגע בכיתי את הבכי הראשון. הבכי הראשון אחרי הפציעה קרה כשהאח הערבי עומר דיבר איתי על האלימות שאנחנו מפעילים זה כנגד זה.

לא בכיתי על הפציעה או איבוד העין, אלא על חוסר המשמעות ואי ההבנה בין יהודים וערבים שגורמים לנו לעשות דברים כאלה אחד לשני.

"יהודי המזרח התיכון – מפציעה בפיגוע לעשיית שלום". מתוך פרויקט "אנשי הספר". ביים, צילם ותרגם אלחנן מילר 

מאותו יום אני רואה את הערבים והפלסטינים ומבין אותם במילים, ובתרבות, ובדרך בה הם מבינים אותנו, איך הם מפרשים את העולם, את ישראל, את הציונות. למרות שאולי אחלוק עליהם בדברים מסוימים, אבל השקפת עולמם על היהדות והציונות נעשית דרך עיני הערבים והפלסטינים, ואז אתה מבין דברים רבים שלא הבנת כיהודי, ציוני, או ישראלי.

אני בן 46. נולדתי ברמת גן וכשהייתי בן חמש משפחתי עברה לקרית ארבע. גדלתי בהתנחלות. היא היתה למעשה כפר קטן בגדה המערבית, ליד חברון, והתחנכתי בשורות הציונות הדתית. למדתי בבית ספר דתי.

המשפחה היתה מזרחית, ממוצא תימני. סבי עליו השלום נולד בתימן ועלה ארצה עם שתי נשים. הוא היה נשוי לשתי נשים. שתיהן היו סבתות שלי, עליהן השלום. היה נהדר לבלות את החגים עם המשפחה התימנית ובטקסים הדתיים התימנים. כילד דתי, מזרחי, תימני – כל ילדותי היתה סביב הדת והטקסים הדתיים

בציונות הדתית הרגשתי גזענות

השפה הערבית היתה בסביבה של סבא וסבתא שלי ז"ל. הם דיברו ערבית בלהג תימני יהודי שהוא שונה מאוד מהלהג הערבי התימני המקומי. ההגייה של האותיות ח, ע, ה היתה נפוצה מאוד בין המשפחות התימניות ובמסורת ההיהודית התימנית. הייתי הוגה את החי"ת והעי"ן מילדותי ועד היום, יכול להיות שהעי"ן נעלמה קצת…

קריית ארבע בשנות השמונים היתה למעשה כפר קטן, כמו קיבוץ. אנשים הכירו זה את זה והיה ערבוב רב בין המזרחים לאשכנזים, מכל העדות והמוצאים. אבל בית הספר הדתי – האופי שלו היה אשכנזי מאוד, שייך לאליטה האשכנזית של הציונות הדתית, ושם היה קצת מוזר. הרגשתי קיפוח והרגשתי בגזענות.

היתה כמו כפר קטן, כמו קיבוץ. קריית ארבע (מיכל פטאל / פלאש 90)

כתלמיד בכיתה ט', למדתי מעט ערבית בבית הספר הדתי באפרת. את הרוב למדתי בהמשך, במיוחד לדבר ולתקשר עם אנשים בתקופת הדוקטורט. הדוקטורט שלי עסק ביחסים צבאיים ואזרחיים בירדן. עבדתי גם במכון בשם ECF שעסק ביחסי השלום בין ישראל לפלסטינים, ירדן, ובמידת מסוימת גם מצרים.

ביקרתי בירדן פעמים רבות עם הצוותים הישראלים וליוויתי את הצוותים הירדנים שהגיעו ארצה. שם למדתי הרבה מיומנויות דיבור. הייתי חייב לדבר עם הירדנים והעמיתים. יש לי חברים רבים בירדן ואני אוהב את כולם.

השפה הערבית היא חלק מחיי וחלק מחיי משפחתי וחלק מהמורשת התרבותית של כל העדה התימנית בישראל. כל החמולה שלי שגרה בראש העין וברחבי הארץ, ככל שדיברו עברית, הייתי שומע ערבית – מההגייה, ומהמילים, ומהביטויים ומההתנהגות, ומהתרבות, הכל משולב בערבית ובתרבות הערבית

התרבות הערבית היתה חלק מחיי, כל חיי, והתנכרתי לתרבות הערבית, במיוחד בתקופת בית הספר הדתי, כי כמו שאמרתי כולו היה תרבות מערבית, והייתי זר שם. נאלצתי להסתיר את התרבות הערבית. במידת מה, התנשאו עליה.

הירדני שהזכיר לי את אבא שלי

כעבור כעשר שנים מהפציעה ומהאירוע עם האח עומר, ליוויתי קבוצה של מורים ישראלים בירדן וביקרנו בא-שונה. פגשתי ירדני אחד שלא הכיר אותי. באותה תקופה היו לי מכרים ירדנים רבים שחלקם ידעו על מה שקרה לי ועל הפציעה בפיגוע, אבל הוא לא ידע.

אחד מחבריי הירדנים סיפר לו את הסיפור שלי והוא התקרב אליי ושאל אותי: "תגיד עסאף (זה השם שלי בערבית), זה נכון שקרה לך כך וכך?" . אמרתי לו: "כן".

הוא שאל אותי: "מי פגע בך?".

שאלתי אותו: "מה פירוש מי פגע בי?"

הוא שאל: "האיש, המחבל היה פלסטיני?"

אמרתי לו: "בטח שפלסטיני".

הוא התקרב אליי ואמר לי: "קח את העין שלי, במקום העין שלך".

וזו היתה כנראה הפעם השניה שבכיתי סביב הפיגוע. כי את אותו דבר אמר לי אבי כשנפצעתי. הוא היה אומר לי: "קח את העין שלי במקום העין שלך". הביטוי הזה הוא ביטוי ערבי, לא תשמע אותו אצל האשכנזים, או במערב. אולי הזדהות אתך או משהו כזה. אבל הביטוי "קח את העין שלי במקום שלך" זה ביטוי ערבי שהגיע מאבא שלי והגיע מירדני אלמוני בשנת 2006 או 2007.

החלום שלי שיחסי יהודים וערבים בישראל יהיו נורמליים. יצחק רבין והמלך חוסיין עם הנשיא קלינטון בעת חתימת הסכם השלום ב-1994 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

לפעמים אני חש אמפתיה ואפילו הזדהות בין יהודים וערבים בארץ, אפילו ערבים פלסטינים. לפעמים אני חש יותר ערבי מיהודי, במיוחד בדברים שנוגעים לדיכוי ולגזענות נגד ערבים ומזרחיים באופן כללי. אני חלק מהמזרח, המראה שלי מזרחי, אני דובר ערבית, אפילו כשאני מדבר עברית, ההגייה ערבית.

כשעבדתי בירדן, הייתי מלווה ירדנים והייתי מדבר איתם בערבית והייתי מתווך בינם ובין קבוצות יהודיות, למשל מורים דתיים, או שופטים שרעים ירדנים ורבנים ליברלים יהודיים שנפגשו יום אחד ותרגמתי לכל קבוצה. כעבור רבע שעה או חצי שעה, השופט הירדני אומר לי: "תגיד ליהודים כך וכך". כלומר נהייתי חלק מהערבים.

ומעבר להכל, כשגילו שאני ממוצא תימני, היו מזדהים איתי, ואוהבים אותי, ושואלים מאיפה המשפחה, מאיפה סבא שלך, מאיפה סבתא שלך ז"ל, והייתי אומר להם שסבתא שלי מתעז, וכמובן שהם הכירו את העיר תעז, ומאותו רגע הייתי ערבי בעיניהם.

השוק כמודל לחיים נורמליים

מנקודת מבטי השוק הוא מקום בו אני לומד יותר מאשר באוניברסיטה. כי יש את האנשים הפשוטים, הרגילים בשוק, רובם שמרנים, בין אם יהודים או ערבים. הם עובדים שם יחד, עושים קניות ביחד. רוב בעלי הבסטות והחנויות היהודים הם ממוצא מזרחי, והערבים ממזרח ירושלים או ממוצא חברוני. הם עובדים יחד, מקללים אחד את השני בערבית ובעברית, אוהבים זה את זה, ובמובן מסוים היחסים ביניהם נורמליים יותר מאשר היחסים בין הפרופסורים והמשכילים הערבים והיהודים באוניברסיטאות, למרות שהם שמאלנים וליברלים בעמדותיהם, ולא יודע מה. השוק הוא מעבדה של יחסים טבעיים בין אנשים רגילים ואני לומד שם יותר ממה שאני לומד באוניברסיטה.

בשוק יהודים וערבים עובדים יחד, מקללים אחד את השני בערבית ובעברית. שוק מחנה יהודה (צילום: ליבה פרקש / פלאש 90)

באוניברסיטה אפשר ללמוד וללמד אנשים ולחנך אנשים כשאתה מרצה ולתת להם מבט אחר על ישראל או היהודים במזרח התיכון או על הפלסטינים והשלכות הכיבוש וכולי. האקדמיה מבודדת מהעם ומהרחוב. זו לא בעיה רק בישראל אלא בכל העולם, גם בעולם הערבי.

לא מדינה במזרח התיכון, מדינה מזרח תיכונית

היום אני המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית וחוקר במכון ון ליר בירושלים. אני עומד שם בראש קבוצת מחקר בשם "ישראל במזרח התיכון". במילים אחרות הנושא שלנו בקבוצה הזו ב-ון ליר הוא עיסוק ברעיון שישראל היא מדינה מזרח תיכונית, לא רק מדינה במזרח התיכון. כלומר היא לא רק נמצאת גיאוגרפית במזרח התיכון, היא מדינה מזרח תיכונית במובן תרבותי, דתי, מבחינת יחסי רוב ומיעוט, מבחינת יחסי הצבא והחברה האזרחית, ועוצמת הצבא ושרותי הבטחון בישראל ובעולם הערבי.

כמובן שיש הבדלים רבים, אבל המסגרת הכללית דומה מאוד. אנחנו רואים שהדת והמדינה באזור, כולל ישראל, מתחרות ביניהם על שליטה וקביעת החיים הציבוריים. החברה הישראלית, על שלל עדותיה וקבוצותיה, נחשבת לחברה קולקטיבית יותר מאשר אינדיבידואלית, ובכך היא קרובה יותר לחברות המקיפות אותה מאשר לחברות המערביות הליברליות הדמוקרטיות.

כשהערבי קם בבוקר, הוא לא חושב על היהודי, על האיום היהודי, או על הקיום היהודי. הוא חושב על עצמו ועל חייו ועל משפחתו ועל מקור הפרנסה שלו. ולכן אנחנו מנסים לשקף ליהודים ולדעת הקהל בישראל ש-99% מהערבים במזרח התיכון מתעסקים באותם דברים בהם מתעסקים היהודים בישראל – שחיתות, פוליטיקה, יחסים חברתיים, זוגיות, וכולי.

בית ההוצאה "מכתוב" הוא פרויקט תרגום של סיפורים ורומנים ערביים מערבית לעברית מרחבי מדינות המזרח התיכון – אלג'יריה, תוניסיה, לבנון, פלסטין, ירדן. יש צימאון גדול בקרב המגזר הספרותי היהודי והישראלי לסיפורים ורומנים בערבית, כי יותר ויותר אנשים מבינים שישראל היא חלק מהמזרח התיכון ומהמרחב הערבי ומבינים שיש צורך להנכיח ולהבין את הציוויליזציה הערבית שסביבנו.

החלום שלי לעתיד הוא שיחסי יהודים-ערבים בישראל ובסביבתה יהיו נורמליים כמו היחסים ביניהם במדינות המערב. יש שם מהגרים יהודים וילידים יהודים, מהגרים ערבים וילידים ערבים, ויש עלייה באיסלאמופוביה במדינות המערב, אבל יש סוג של יחסים נורמליים בין יהודים וערבים.

יחסים נורמלים אין פירושם יחסים טובים בכל מצב ובכל זמן. למרבה הצער קיימת שנאה בין קבוצות אנושיות בעולם ויש לה סיבות ידועות, אבל גם שנאה היא סוג של יחסים נורמליים. שנאה ותסכול והצורך לשפר את היחסים האלה קיים בכל החברות האנושיות.

אבל רעיון הבידוד, והגזענות, והדמוניזציה שקיימים בין יהודים וערבים בתוך ישראל ועם השטחים הכבושים ובין ישראל שבין הירדן לים והסביבה המזרח תיכונית שלה, רעיון הבידוד הזה, והדמוניזציה, ואי-קבלת האחר – הדבר הזה צריך להימחות מהעולם, להיעלם

צילום, בימוי ותרגום: אלחנן מילר, מתוך פרויקט "אנשי הספר"