עסקת המאה היא תוכנית של שנאה, לא של שלום

מאז אמצע שנות ה-90 ועד ראשית שנות ה-2000, רוב החיים המקצועיים שלי התרכזו במאמץ מאוד ממוקד, שצף ועלה אצלי עם פרסום "חזון השלום" של טראמפ.

ניסוח הסכמי שלום ישראליים-פלסטיניים הפך למומחיות שלי – לפעמים במדים כששירתי בצה"ל, לפעמים כאזרח מודאג בשיחות לא-רשמיות ואפילו חתרניות, ולפעמים כיועץ במשרדי לשכת ראש הממשלה ואחר כך במשרד המשפטים בזמן משאים ומתנים רשמיים.

שימשתי כנושא ונותן בהסכמי אוסלו 2 תחת יצחק רבין; הגשתי ניירות, מרחוק, לפסגה שכינס נשיא ארה"ב ביל קלינטון בקמפ דיוויד עם יאסר ערפאת ואהוד ברק; ואחר כך הצטרפתי לשיחות ההמשך בין ישראלים ופלסטינים בטאבה בינואר 2001.

השתתפתי בשיחות "ערוץ אחורי" רבות בין ישראלים ופלסטינים לפני שהפכתי לאחד המנסחים הראשיים של הסכם ז'נבה הלא-רשמי בדצמבר 2003. הצילום של חתימת ההסכם בידי ישראלים ופלסטינים המחפשים דרך חדשה קדימה עדיין תלוי בחדר העבודה שלי.

כמה מהמסמכים האלה ראו אור יום וחלקם אפילו נחתמו ברוב הדר וטקס בנוכחות של מנהיגים בינלאומיים. אף אחד מהם, כמובן, לא הוביל למשהו שמתקרב לשלום.

בשנים העגומות שחלפו, שנים של סכסוך וכיבוש הממאנים לחלוף, הטלתי מדי פעם ספק בתבונה של מה שניסיתי לעשות. הזיכרונות וההיסוסים האלה היכו בי כמו אגרוף בבטן כשקראתי את המסמך הארוך שפרסם הבית הלבן תחת הכותרת: "שלום לשגשוג: חזון לשפר את חייהם של העם הפלסטיני והישראלי".

האם השיחות האלה היו בסופו של דבר תרגיל בריכוך הפלסטינים? האם הן סחטו מהפלסטינים בטרם עת ויתורים המבוססים על ההנחה שפרטנר ישראלי יצוץ בסופו של דבר? במבט מבחוץ, לתוכנית של טרמאפ היו פנים מוכרות, כמו לחזור למחוז ילדות.

אך ברגע שעיכלתי את המלים, הנוסטלגיה פינתה מקום לתחושה שנכנסתי לעולם הפוך של עליזה בארץ הפלאות. השפה של השלום נקצצה ועורבבה, הועברה דרך מעבד מזון, והפכה למכשיר אלים הנוטף תחביר גס של גזענות. תוכנית של שנאה, לא תוכנית שלום.     .

להלן עשר דרכים שבאמצעותן המסמך שפירסם הבית הלבן מהווה מתקפה נטולת רסן על עצם הרעיון של שלום ישראלי-פלסטיני:

1. טובים ורעים

תנאי כניעה ותוכניות שלום אינם אותו הדבר.  אבל אפילו לתנאי כניעה יש סיכוי להאריך ימים, אם הם מנוסחים באופן שישמור על מראית עין של כבוד לצד המובס. תוכנית שלום אמורה להיות מבוססת על כך ששני הצדדים ישמרו על כבודם ושכל אחד מהם יוכל להכריז על ניצחון כלשהו.

לעומת זאת, התוכנית שהוכרזה היא מכתב שנאה בן 180 עמודים מהאמריקאים (ובהרחבה גם מהישראלים) אל הפלסטינים. עד שלא קוראים את המסמך כולו (ואלא אם מכירים את ההיסטוריה של הסכסוך), קשה לשקף את עומק הבוז והלעג שהמסמך מגלה כלפי הפלסטינים. הוא נוטף עליונות קולוניאלית.

הטקסט שואב מתוך הניסוחים הכי לא-מתוחכמים ומתנשאים של יחסי הציבור של ישראל נרטיב חד-צדדי מראשיתו ועד סופו. על פי התוכנית האמריקאית, רק הצד הישראלי נמצא ראוי לאהדה, ורק לו יש צידוקים ותביעות היסטוריות לאדמה ולעצמאות מדינית גם יחד. לפי התוכנית, הפלסטינים קיימים כדי לסטור על פניהם ולהזיז אותם הצדה. הם בני שיח, רק אם הם מסוגלים להציע חרטה וכפרה.

על פי הטקסט, הפעולות הצבאיות של ישראל הן תמיד הגנתיות. נטישה שלה של שטח כבוש כלשהו היא ויתור נדיב, שכן "על הטריטוריה הזאת יש לישראל תביעות חוקיות והיסטוריות תקפות והיא חלק מהמולדת ההיסטורית של העם היהודי". ישראל מתוארת כמי שמשרתת למופת את ירושלים המאוחדת, והאוכלוסייה שלה מצטופפת ברצועת החוף הצרה. אולי כדאי שמישהו יאמר לבית הלבן שישראל היא המעצמה הצבאית הכי חזקה באזור, כולל יכולת של נשק גרעיני.

הפלסטינים מצד שני הם כנופייה של פורעי חוק, מסיתים, כפויי טובה ומושחתים. קשה שלא לקרוא בתוך הטקסט הזה דפוס חשיבה של עליונות לבנה.

הגזענות עולה לקדמת הבמה כאשר התוכנית מאמצת את הרעיון של טרנספר לזכויות הפוליטיות של תושבי המשולש במרכז ישראל, שם חיות קהילות של פלסטינים אזרחי ישראל. בהתאם לתוכנית חילופי השטחים, המשולש יוכל לעבור למדינה הפלסטינית. זוהי חתירה מתחת למעמד האזרחות של כל הקהילה הפלסטינית בישראל. התוכנית מאמצת את ההיגיון של מתן עדיפות לאתנוקרטיה על פני דמוקרטיה, ברוח חוק הלאום שאומץ לאחרונה.

2. הסדר בנטוסטנים

האיורים של המפה המוצעת מסגירים מיד: טלאי על טלאי של איים פלסטיניים, שהדרך הטובה ביותר לבחון אותם היא לאור המפה של הבנטוסטנים בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה. מדינה פלסטינית נמצאת לכאורה על השולחן, אבל המושג מרוקן מכל משמעות אפשרית.

המסמך אפילו מתפתל פילוסופית ואומר לנו כי "ריבונות היא מושג אמורפי שהתפתח עם השנים". אבל לפיו, ישראל תשלוט על הביטחון, המים הטריטוריאליים, המרחב האווירי והמעברים הבינלאומיים של האין-מדינה הזאת, ותוכל אפילו להטיל עליה מצור ימי קבוע.

חוסר הרצף של האין-מדינה הזאת אינו צריך להדאיג, שכן התוכנית "מביאה לשיא את היכולת לנסוע ברחבי המדינה הפלסטינית באמצעות פתרונות תשתית משוכללים, המורכבים מגשרים, דרכים ומנהרות". לפלסטינים תהיה אפילו גישה לכבישים שדרכם יוכלו לחצות את בקעת הירדן "בכפוף לצורכי הביטחון הישראליים".

גם למובלעות של פלסטינים בתוך השטחים הישראליים תהיה, למרבה הצער, גישה לשאר חלקי "פלסטין" בכפוף ל"אחריות ביטחונית ישראלית", ובאזורים מסוימים ישראל תוכל אפילו לאשר תוכנית מתאר ולהעניק לפלסטינים רישיונות בנייה. הפלסטינים מכירים טוב מדי מה משמעותו של מטריקס השליטה הזה בפועל.

ובסופו של דבר, האין-מדינה הפלסטינית המפוארת תקום רק אם שורה של "תנאים מוקדמים ימולאו", ש"מדינת ישראל היא שתקבע אם אכן קרו".

3. ניצחון למקסימליזם הישראלי

חרף כמה ניסיונות טקטיים בישראל, גם משמאל וגם מימין, לתאר את המסמך האמריקאי ככזה שדורש מישראל ויתורים לא רצויים, מדובר בניצחון מוחץ למקסימליזם הישראלי. אם ישראל תשנה את דעתה ואם תחשוב שזה לא מספיק, יש מוצא: ישראל יכולה לעצור כל יישום על ידי וטו חד צדדי המוענק לה לפי התוכנית.

הגבול של ירושלים ייקבע על פי הגדר שישראל כבר בנתה. אין שום סוף להרחבת התנחלויות. ישראל הגדירה את כל השטח שהיא רוצה. היא גם יכולה להמשיך לבנות שם ללא הפרעה ולהרחיב את הריבונות הישראלית בכל האזורים האלה בתמיכה אמריקאית.

אחרי הפסקה שאמורה להקפיא את הרס הבתים והמבנים הפלסטיניים באה פסקה המבטלת אותה: "ההקפאה הזאת לא תחול על כל מבנה המהווה סכנה ביטחונית, כפי שתקבע מדינת ישראל, או על הריסות עונשין בעקבות מעשי טרור".

לישראל ניתנה אפילו אפשרות לבטל החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם. המפה הקונספטואלית האמריקאית משורטטת "ברוח החלטת מועצת הביטחון 242" – המתווה הסופי לרעיון שתי המדינות שהתקבל פה אחד אחרי מלחמת 1967 – "ובאופן שיעמוד בדרישות הביטחוניות של מדינת ישראל… ויביא בחשבון את התביעות המשפטיות וההיסטוריות התקפות של ישראל".

4. נבזיות מיוחדת בעניין הפליטים והאסירים

כל מי שמכיר את החוויה הפלסטינית יודע עד כמה מרכזית חוויית הפליטים אצל הפלסטינים, ומכיר את הצל הענק שמטילה על היומיום הפלסטיני העובדה שפלסטינים רבים כל כך ישבו בבתי הכלא הישראליים. העניין הזה הוא תוצאה של הכיבוש המשפיל שבהכרח יוצר התנגדות, גם אלימה וגם לא אלימה, ושבמהלך השנים הפכה לפלילית כל מהלך של מאבק פוליטי פלסטיני.

התוכנית היא נבזית במיוחד בטיפולה בפליטים הפלסטינים. הם אפילו לא זוכים לסוג האהדה הרטורית הנשפכת על ישראל בכמויות אין סופיות. העמדה הנוקשה של ישראל בעניין שיבת הפליטים רשומה בספרי ההיסטוריה, אבל בשיחות שלום נעשה לכל הפחות מאמץ לרכך את המכה. לא כך כאן.

הטקטס קובע כי "לא תהיה כל שיבה או קליטה של אף אחד מהפליטים למדינת ישראל". לא רק זאת: ישראל תוכל להחליט כמה ואילו פליטים פלסטינים יוכלו להתיישב באין-מדינה הפלסטינית. "זכויותיהם של הפליטים הפלסטינים להגר למדינת פלסטין יוגבלו על פי הסכמי ביטחון מוסכמים… ויתנהלו על פי מרכיבים שונים, כולל הסכנות הביטחוניות למדינת ישראל".

העלבון הסופי נשמר לעניין הפיצויים. פיצויים מרמזים על סבל. הם מרמזים על אנושיות. כדי לסלק כל רושם כזה, נאמר לנו שהשימוש הטוב יותר בקרנות הפיצוי הוא "לטובת יישום התוכנית הכלכלית של טראמפ". כל מה שחסר הוא שייכלל בהן גם מלון טראמפ חדש ונוצץ!

כאשר אנחנו מגיעים לעניין האסירים, הכלל המקובל במעבר משלום למלחמה הוא שכל מי שנשלחו לכלא במהלך מאבק שיחרור – יוצאים מהכלא, לעתים בכפוף להליכים של אמת ופיוס. לא בתוכנית השנאה הזאת. אסירים שהיו מעורבים ברצח, ניסיון לרצח או בקשירת קשר לרצח מוצאים מהכלל, וכך כל פסקה בעניין האסירים הופכת לתרגיל בהשפלה ולא בפיוס.

5. רק ישראלים ראויים לביטחון

זה סעיף קל, כי רק הישראלים ראויים לביטחון, כך שרק ישראל זקוקה ליכולות של ביטחון ושליטה. המסמך מאמץ את הניסוח הכי גורף של צורכי הביטחון של ישראל, ואז נותן לו להשתולל, תוך שהוא חובט בפלסטינים בכל הזדמנות אפשרית. לכל הפחות אין כאן ניסיון לעמעם.

"החלק הביטחוני בחזון הזה התפתח על יסוד ההבנה שלנו את הצרכים הביטחוניים של ישראל", המוגדרים גם כך: "צריך להבין בחשבון את כל הפעולות של איראן כדי לקבוע מהם הצרכים הביטחוניים של ישראל". בקצרה, הצבא הישראלי יכול להמשיך לפעול בכל מקום ללא מגבלה, והאין-מדינה הפלסטינית תהיה לא רק מפורזת, אלא תשמש כקבלן משנה ניצחי לצבא הישראלי.

כאשר ישראל שולטת ביבשה, בים ובאוויר ובמעברי הגבול, אין צורך ביותר מזה. אבל למקרה שהאח הגדול יחמיץ משהו, הטקסט קובע ש"מדינת ישראל תסתמך על מטוסי ריגול, רחפנים וכל ציוד אווירי אחר למטרות ביטחון, רק באופן שבו מדינת ישראל תקבע". כיבוש צבאי, בכל מקום, לתמיד.

המסמך אפילו טורח לומר לנו שהפלסטינים צריכים להיות אסירי תודה, מכיוון ש"מדינת פלסטין תהיה פטורה מההוצאות (הביטחוניות) האלה, שכן מדינת ישראל תעמוד מאחוריה". הנדיבות האמריקאית כנראה אינה יודעת גבולות, שכן התוכנית הביטחונית המוצעת "תביא לחיסכון של מיליארדי דולארים לתורמים הבינלאומיים במקום ליצור כוח ביטחוני בינלאומי חדש". תודה לך, אמריקה.

6. עזה: הכל באשמת הפלסטינים

עזה היא אחד המקומות הצפופים בעולם, ורוב התושבים בה גורשו מבתיהם המקוריים במהלך הנכבה. לפני כמה שנים, דו"ח של האו"ם הניח שעד שנת 2020, עזה תהפוך לא ראויה למגורים בתחומים שונים של חיי אנוש.

כאשר ישראל נסוגה מעזה ב-2005, היא כפתה עליה סגר קבוע והצהירה שהנסיגה תנוהל על פי תנאים של ענישה. מאז, בסבבים שונים של עימותים עם ישראל, נהרגו לכל הפחות 5,514 פלסטינים, מתוכם 2,667 אזרחים, על פי נתוני ארגון בצלם. בשנתיים האחרונות, צעדות השיבה נהדפו על ידי ישראל ויותר מ-250 אזרחים פלסטינים נהרגו, בכללם ילדים רבים, ויותר מ-30 אלף איש נפצעו. היה ניתן לחשוב שאפילו ממשל טראמפ יכול לגלות אהדה כלשהי לעזה. אבל לא כך הדבר.

לפי המסמך, הכל באשמת הפלסטינים. תושבי עזה וההנהגה שלהם נושאים – כך נאמר לנו – באחריות היחידה והבלעדית למצבם. ישראל היא תמה, נקייה מאשמה. שום סכסוך בעולם לא עובד ככה, ושום ניסיון לפתור סכסוך לא יכול לומר אמירה כזאת.

המסמך האמריקאי גם קובע ש"שיפור משמעותי לתושבי עזה לא יקרה עד לפירוז המוחלט של עזה". זה לא יקרה ואפילו לא צריך לקרות. ההצעה היא עוד סבל לעזה.

7. הפלסטיני הוא "הומו אקונומיקוס" ותו לא

באופן ברור, יותר ממחצית המסמך שהוצג, 124 עמודים מתוך 181, מוקדשים למה שמכונה "מסגרת כלכלית", מלאה בטבלאות על "שחרור הפוטנציאל הכלכלי" ו"חיזוק המשילות הפלסטינית". ביסודו של דבר, זהו פרסום מחדש של המסמך  הנשכח "שלום לשגשוג" שהוצג בוועידה במאנמה בבחריין.

יש רק שתי בעיות פעוטות בעתיד המפואר המובטח לפלסטינים. הראשון הוא שזה לא עומד לקרות: הנקודות האלה הן חלק מתוכנית שאי אפשר ליישם. כבר היינו שם, יותר מפעם אחת. כלכלה פלסטינית שתישאר תחת כיבוש לא תוכל לפרוח, והתוכנית אינה מסוגלת להכיר באמת הפשוטה הזאת. התוכנית מבטיחה כיבוש מתמיד. מתוך כך, היא מתה עוד לפני שנולדה.

הבעיה השנייה היא שהתוכנית גולשת לפנטזיה מוחלטת כשהיא נוהגת בפלסטינים כאילו הם אינם אומה עם שאיפות לאומיות קולקטיביות, אלא הומו אקונומיקוס – קובץ של אינדיבידואלים שבוחרים בחירות כלכליות רציונליות לחלוטין ושהאופק שלהם אינו חורג מההזדמנויות הכלכליות לחיים חומריים טובים יותר.

ניסיונות לשחד ולשרטט עתיד ניאו-ליברלי מזהיר לפלסטינים הם מקוריים בערך כמו המאמצים לייצר צמיחה כלכלית תחת כיבוש. לאף אחד מהם אין היסטוריה מפוארת, אם נהיה זהירים בלשוננו.

8. השפלה בכל מקום

הטקסט הנבזי הזה לא מחמיץ אף הזדמנות להמעיט בערכם של הפלסטינים. קשה שלא להגיע למסקנה שזה מכוון. לשם דוגמה, האזכור היחיד במסמך לכיבוד זכויות אדם הוא כאחד מהתנאים המוקדמים שהפלסטינים צריכים לעמוד בהם כדי לזכות באין-מדינה שלהם.

במקומות שונים, התוכנית מכריזה על נדיבותה כלפי הפלסטינים בכך שהיא מאפשרת להם הסדרים מיוחדים וגישה מיוחדת לאזורים שהם כבר היום חלק מהשטחים הפלסטיניים הכבושים. כך לדוגמה, בעוד שבקעת הירדן תהיה תחת ריבונות ישראלית, "חרף הריבונות הזאת, ישראל תעבוד יחד עם הממשלה הפלסטינית כדי לשאת ולתת על הסכם שבמסגרתו המיזמים החקלאיים הקיימים, הנמצאים בבעלות של פלסטינים או מנוהלים על ידם, ימשיכו לפעול ללא הפסקה או אפליה, בכפוף לרישיונות או חוזי חכירה שתעניק מדינת ישראל". כמה עלוב.

הסדרים דומים מוצעים לגבי אזור ים המלח בפלסטין, שכמובן יהיה בידי ישראל, אבל לפלסטינים יורשה "לפתח אתר נופש בצפון ים המלח, ללא ערעור על ריבונותה של ישראל במקום הזה". באופן דומה, אזור תיירות מיוחדת מתוכנן בשכונת עטרות בצפון ירושלים.

על הפלסטינים ייאסר לפנות לארגונים בינלאומיים או לבית הדין הפלילי הבינלאומי. ורק הם נדרשים להפסיק את ההסתה שלהם כלפי שכניהם. אין סעיף כזה לגבי ישראלים. ורשימת ההשפלות רק מתארכת.

9. מנגנון חד-צדדי

מאמצים רציניים לפתור סכסוכים רבי שנים דורשים בנייה של מנגנונים שיהיו עמידים בפני חוסר-אמון הדדי. באופן רגיל, הם אמורים לכלול שילוב של תמריצים שליליים נגד הידרדרות, כמו גם ערבויות של צד שלישי.

במטרה לשמור על הרוח הנושבת בכל המסמך של טראמפ, כל מחשבה כזאת נדחקת הצדה. ישראל היא זו שתחליט הכל, לפעמים יחד עם האמריקאים. כשמדובר על ההתקדמות לקראת האין-מדינה הפלסטינית המוצעת, "מדינת ישראל יחד עם ארה"ב יקבעו, מתוך רצון טוב, ש(התנאים המוקדמים) אכן התממשו, אחרי שיתייעצו עם הרשות הפלסטינית". לישראל תישמר זכות וטו. אם אי-פעם יהיה דבר כלשהו שלא ייערב לחיכה של ישראל בתוכנית הזאת, הוא לא יתממש.

10: המטרה הנרמזת: ירדן

יש להניח שיוצרי התוכנית הזאת חשבו על אחד משני תסריטים, שניהם מבטאים win-win לישראל. על פי תסריט אחד, התוכנית מיושמת בהתאם לפרשנות הישראלית, והיא מצליחה לתת הכרה לארץ ישראל השלמה לצד בנטוסטנים פלסטיניים. זה ככל הנראה מה שטראמפ מצפה: הלחץ המתמיד על הפלסטינים יביא אותם לחתום על עסקה מסוג זה.

בעוד שהתסריט הזה אינו בלתי הגיוני, להנהגה פלסטינית כזאת יהיו בעיות לגיטימציה משמעותית, והיא תיאלץ להיאבק כדי להישאר בשלטון.

התסריט הסביר יותר (אפשר לשער שלפחות כמה מהאדריכלים של התוכנית התכוונו אליו) הוא שהפלסטינים יואשמו בדחיית התוכנית, וישראל, יחד עם ארה"ב, תנוע בכל מקרה לקראת יישום הריבונות והשליטה המתמדת שלה, אולי אפילו מעבר למה שמשורטט במסמך הזה.

אפשרות אחרת, שמזה שנים שימשה כסוס השעשועים של הימין הישראלי, היא לערב את ירדן כדי שהיא תיקח על עצמה את הייצוג הפוליטי של הפלסטינים. זה יותר מנרמז במסמך, כאשר מדובר על כך שירדן "בכוח הקרבה הטריטוריאלית שלה, הדימיון התרבותית וקשרי המשפחה" תשחק "תפקיד משמעותי בסיוע לפלסטינים במגוון של תחומים", שבאופן מעניין למדי כוללים "בניית מוסדות ושירותים מוניציפליים".

זה, בנוסף לאזכור של תפקידה של ירדן בתחום הביטחון, צריכים לשמש כקריאת אזהרה לממלכה ההאשמית לכך שזו עשויה להיות אחת הדרכים שבאמצעותם ישראל תכפה את העיקרון שירדן תשמש כמחסה לתוכנית האפרטהייד המוצעת.

הנחמה היחידה במחזה מעורר הפלצות הזה היתה שהצגת התוכנית אירעה ביום שבו הנשיא האמריקאי נלחם כדי להחזיר למסלול את המאבק שלו נגד הדחתו, בעוד היועץ המשפטי לממשלה הגיש את כתב האישום נגד ראש הממשלה נתניהו בשלושה סעיפים של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אם נשלב בין הדברים, המשמעות היא שייתכן שהתוכנית תרד מהבמה כמו היוצרים שלה.

בחודש הזה לפני 19 שנה, בטאבה, ישבתי לצד שולחן המשא ומתן והרגשתי שאנחנו באמת ובתמים קרובים להסכם. היתה לי הזכות לעבוד לצדו של צוות של פטריוטים ישראלים, שרבים מהם אכן ביקשו להבין את הפלסטינים – גם מתוך תחושה של אנושיות משותפת, אבל גם משום שזה ישרת את האינטרסים של ישראל.

יש עדיין אפשרות לנוע קדימה בדרך מכובדת והדדית, שתועיל יותר לישראלים. אבל התוכנית שהוצגה בבית הלבן ב-28 בינואר לא משרתת אף לא אחד מהאינטרסים האלה. בעקבות פרסומה, פלסטינים וישראלים יצטרכו כנראה לחפש גישה שונה לחלוטין, אם ברצוננו לשרת את האנושיות המשותפת שלנו, את הכבוד ההדדי ואת הצורך בשוויון.

דניאל לוי הוא נשיא USMEP (פרויקט ארה"ב/המזה"ת) שמבוסס בניו יורק ולונדון, וחבר בצוותי משא ומתן ישראליים לשעבר. המאמר התפרסם במקור באתר The American Prospect. תרגום: מירון רפופורט