newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נגד טורבינות הרוח: הסורים-הדרוזים בגולן נאבקים על אדמתם וזהותם

המאבק נגד הקמת חוות רוח ברמת הגולן מאחד את הקהילה הדרוזית-סורית, שבשנים האחרונות מרגישה יותר ויותר מבודדת, במיוחד אחרי ההכרה האמריקאית בסיפוח הישראלי. "זה עוזר לנו לזקק את ההגדרה העצמית שלנו", אומרים שם

מאת:

ביום חמישי לפני כשבועיים, נכנסה לתוקף החלטת הממשלה שמאשרת תוכנית להקמת חוות רוח מסחרית, הכוללת לפחות 25 טורבינות, ברמת הגולן. ההחלטה נכנסה לתוקף פחות משבוע אחרי שאלפי תושבי רמת הגולן הפגינו נגד הפרויקט במג'דל שמס.

בתגובה, ועדה עממית שמייצגת את מג'דל שמס, מַסְעַדֶה, עין קנייא ובוקעאתא – ארבעת הקהילות הדרוזיות-סוריות ברמת הגולן – הודיעה כי תפעל "בכל האמצעים העומדים לרשותה" כדי להתנגד לפרויקט, בין השאר באמצעות שביתה כללית ביום ראשון, ה-2 בפברואר.

מנהיגים דתים הטילו חרם על בעלי אדמות שהשכירו אותן להקמת טורבינות הרוח. דרוזים מוחים נגד ההכרה של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בריבונות הישראלית ברמת הגולן, ב-30 במרץ 2019 (צילום: באסל עווידאת / פלאש90)

מנהיגים דתים דרוזים הטילו חרם על בעלי אדמות שהשכירו אותן להקמת טורבינות הרוח. הפגנה נגד ההכרה האמריקאית בסיפוח הגולן (צילום: באסל עווידאת / פלאש90)

הדרוזים אינם מוחים נגד אנרגיות מתחדשות, ותושבים באזור אמרו למגזין 972+ כי הם תומכים באנרגיה נקייה באופן מלא. ההתנגדות שלהם נובעת מהיסטוריה ארוכה של מחלוקות בנוגע למדיניות הישראלית ברמת הגולן, ומתוך התנגדות מקומית ממושכת ל"ישראליזציה".

יזמית הפרויקט, חברת האנרגיה הירוקה הישראלית אנרג'יקס, קידמה בברכה את האישור הממשלתי ומסרה כי היא פועלת לעמוד בדרישות אחרונות לבניית חוות הרוח ליד מג'דל שמס. באתר החברה מתארת אנרג'יקס את הפרויקטים שלה ככאלה ש"מוקמים בשיתוף פעולה עם הקהילות המקומיות ומעצימים בני מיעוטים", ואף מוזכרת "קהילת הדרוזים" ב"צפון המדינה".

באתר לא מפורט כיצד אנרג'יקס, דרך פרויקט אר"ן (אנרגיית רוח נקייה), חתמה על הסכמי שכירות עם כ-40 בעלי קרקעות פרטיות, שהסכימו שהטורבינות יוצבו באדמתם תמורת כמה אלפי שקלים בחודש.

מאנרג'יקס לא נמסרה תגובה לידיעה.

תושבים שלא חתמו על חוזים כאלה – כמעט כולם – הביעו חשש שטורבינות בגובה של 200 מטר שיוצבו לצד מטעי התפוחים, הדובדבנים והשקדים יפגעו בכל מי שמחזיק בקרקע באזור.

לדברי תושבים, הקרקע החקלאית שלהם היא יותר ממקור הכנסה עבורם. חסן ספאדי, וטרינר ממג'דל שמס, אמר כי "בחר לגדל את ילדיו ברמת הגולן ולא באוהיו או סן פרנסיסקו", מכיוון שרצה שיגדלו "כשהם מוקפים באדמות שהבטיחו את הישרדותם של אבותיהם, וכשהם מכירים בכוחה של הקהילה הזאת".

לדברי ספאדי, "רבים ניסו לפלוש לכאן ולהשתלט על האדמות שלנו, ואנשים רבים הקריבו את חייהם כדי שאוכל להיות איפה שאני נמצא עכשיו. זה התפקיד שלי לשמור על המקום הזה ככל שביכולתי, עבור ילדי".

רוב בעלי הקרקעות ביקשו לבטל את ההסכמים שלהם עם פרויקט אר"ן של אנרג'יקס, בטענה כי לא קיבלו מידע לגבי ההשלכות המלאות של הפרויקט לפני שחתמו על החוזים.

ביוני 2019, שני ארגוני זכויות אדם ישראלים הצטרפו לאל-מרסד – המרכז הערבי לזכויות אדם ברמת הגולן – בהגשת התנגדויות לתוכנית בפני הוועדה לתשתיות לאומיות (הוות"ל).

בנוסף להסתייגויות הפרוצדורליות, עמותת בִּמקוֹם טוענת כי פרויקט חוות הרוח יגרום ל"נזק חסר פרופורציות למרקם החקלאי והחברתי הייחודי באזור, שניתן להגדירו כמורשת תרבותית".

מג'דל שמס בחורף (צילום: מתניה טאוסיג / פלאש90)

מג'דל שמס בחורף (צילום: מתניה טאוסיג / פלאש90)

ההתנגדות כוללות חוות דעת של מומחה על הנזקים הבריאותיים שנגרמים בעקבות הקמה מסיבית של טורבינות רוח, בעיקר בשל הקרינה האינפרה-אדומה ורמות הרעש הגבוהות, שמסכנות את בריאותם של התושבים החיים בסמוך. ההתנגדות של ארגוני זכויות האדם כוללות עצומה שעליה חתמו כ-6,000 תושבי הרשויות הדרוזיות-סוריות המקומיות, ונתמכת על ידי מאות התנגדויות נפרדות שהגישו חקלאים ומנהיגי דת.

תביעה במסגרת חוק החרם

בעלי הקרקעות המעטים שרוצים שהפרויקט ייצא לפועל נתונים ללחצים כבדים מצד הקהילה שלהם, כולל חרם שהכריזו מנהיגים דתיים דרוזים על כל העסקות עם אנרג'יקס והפרויקט שלה.

"חרם דתי הוא עניין גדול כאן, אף שרוב התושבים חילונים", אומר אקטיביסט צעיר ממג'דל שמס. לדבריו, "התנועה הזאת מייצגת את כולנו – דתיים, חילונים, צעירים, קשישים, אזרחי ישראל, נאמנים סורים, חקלאים, אמנים, רופאים, סטודנטים, מורים, כולם".

צעיר אחר אומר שה"חקלאים החמדנים" שתומכים בבניית הטורבינות על אדמתם "רוצים את ההכנסה החודשית הנוספת הזאת אף שהם כבר עשירים".

בינתיים, חוק החרם הישראלי, שהופך את התמיכה בתנועת ה-BDS לעבירה פלילית, השפיע באופן ישיר על המאמצים של אל-מרסד לייצג את ההתנגדות הציבורית לפרויקט. אל-מרסד קיבלו הודעה ביוני אשתקד כי אנרג'יקס הגישה תביעה נגד המרכז, בטענה כי פעילותו מפרה את חוק החרם וכי הטענות שהוא מעלה בנוגע לחוקיות הפרויקט הן הוצאת דיבה.

התביעה הוגשה אחרי שאל-מרסד פירסמו מחקר שבוצע במשך יותר משנה על חוות הרוח המתוכננת של אנרג'יקס, והתבסס על טענות של מומחים, תושבי האזור ונציגי החברה.

לדברי מייסד אל-מרסד, ואיל טרביה, התביעה של אנרג'יקס מקשה מאוד על עבודת המרכז. לדבריו, הארגון היה צריך לשכור עורכי דין שמתמחים בתביעות לשון הרע ולבקש תמיכה כספית כדי לממן את הייצוג הזה. למרות זאת, אל-מרסד ממשיך לפעול בנושא.

"לא שינינו את דרכנו, כי אנחנו מאמינים שאנחנו עושים את הדבר הנכון", אומר טרביה. "האסטרטגיה שלנו היא שאנחנו אומרים את האמת, ואנחנו יכולים להוכיח את זה".

טרביה מגן על זכותה של הקהילה שלו למחות נגד הפרויקט, ואומר: "זה עוזר לנו לזקק את ההגדרה העצמית שלנו, את הדרך שבה אנחנו תופשים את החיים שלנו, וכיצד אנחנו מתכוונים לעשות דברים בעתיד".

לאום "לא מוגדר"

טרביה היה אחד מרבים שאמרו למגזין 972+ כי תושבי מג'דל שמס – היישוב הדרוזי-סורי הגדול ביותר ברמת הגולן – משתתפים לעתים קרובות במחאה לא אלימה, מכיוון שמחאה כזאת נתפשת כאופציה היחידה הקיימת מול כוח כובש חזק בהרבה.

מג'דל שמס מפורסמת בגלל "גבעת הצעקות", נקודה בקו הפסקת האש בין סוריה לישראל שבה האקוסטיקה איפשרה לקרובי משפחה שהופרדו זה מזה לתקשר אחד עם השני לפני עידן הטלפונים הסלולריים ושיחות הווידיאו. אף שהטכנולוגיה הקלה על התקשורת, המצב בסוריה מדאיג מאוד את מי שנמצאים בצד הישראלי של הגבול.

"אם יש לך חברים או מכרים בסוריה, והפרופיל שלהם פתאום נעלם בלי אזהרה, רובינו מנסים פשוט לא לחשוב על זה", אומרת תושבת מסעדה, שביקשה להישאר בעילום שם כדי לשמור על ביטחונה ועל ביטחון קרוביה בסוריה. "אני יודעת שאני לא יכולה לעשות שום דבר מכאן".

פחות ופחות מתושבי רמת הגולן מקווים יום אחד לחזור לחיות תחת ריבונות סורית, בתרחיש הלא סביר שישראל תחזיר את השטח, או בתרחיש אפילו פחות סביר שמולדתם תשחרר אותם.

חלק מהצעירים לא מרגישים קשר לסוריה ולא יכולים לראות את עצמם חיים שם. עבורם, הכל נוגע לעתיד תחת הסטטוס קוו הנוכחי. אף שיותר ויותר מהם מקבלים אזרחות ישראלית, צעירים רבים בשנות העשרה או ה-20 לחייהם אומרים כי מערכת היחסים שלהם עם ישראל היא מורכבת, בין השאר בשל האהדה שהם חשים כלפי האנשים שחיים תחת הכיבוש הצבאי היותר מוכר של ישראל – בגדה המערבית ובעזה.

"אני לא יכול להיות ישראלי כל זמן שהפלסטינים הם עם כבוש", אמר אחד הפעילים, שהביא עמו דגל פלסטין קטן להפגנה ביום שישי האחרון.

עבור כ-85% מתושבי הגולן הדרוזים-סורים שמסרבים לקבל אזרחות ישראלית, אמצעי הזיהוי העיקרי הוא תעודת מעבר, שבסעיף הלאום שלו נכתב "לא מוגדר". לדברי עלי, תושב מג'דל שמס בן 22 שלומד ארכיטקטורה בתל אביב, "אנחנו עם 'לא מוגדר' בעיני העולם".

בבר-מסעדה Why הפופולרי, אחד מהברים האופנתיים שנפתחו במג'דל שמס בשנים האחרונות, עלי וחבריו מסבירים כיצד הם מגדירים את עצמם. "אנחנו אנשי רמת הגולן", אומר עלי. "בערבית זה ג'אוולאניין. בניב המקומי זה גולניים".

התקשורת הישראלית נוטה לטשטש את המורכבות הזאת. היא מניחה הומוגניות או דיכוטומיה בזהותם של תושבי רמת הגולן הדרוזים-סורים, מה שלא משקף את מציאות חייהם. הנרטיב הישראלי מפריד בין בני האמונה הדרוזית לבין דוברי הערבית האחרים, אף שכל אלה שדיברו אתנו הגדירו את עצמם כערבים סורים, דרוזים סורים, סורים ערבים, ערבים דרוזים, דרוזים, אנשי רמת הגולן ועוד.

טורבינות רוח ברמת הגולן (צילום: חיים אזולאי / פלאש90)

מורה ממג'דל שמס שהשתתף בהפגנות בשבוע שעבר אמר כי "אנחנו נדרשים להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לכיתה. אבל תוכנית הלימודים הישראלית מתעלמת מהמאבק שלנו. הם רוצים שנלמד ילדים ברמת הגולן שהם דרוזים, לא ערבים. אבל אני יכול לומר לך שאף שרוב הילדים שלנו הם דרוזים לפי דתם, הם יאמרו קודם שהם ערבים או סורים".

"יש לנו רק את הקרקע ואחד את השני"

רבים במג'דל שמס, בעיקר אלה שעוד זוכרים את האירועים שהתרחשו אחרי סיפוח השטח על ידי ישראל ב-1981, צריכים להתרגל לתחושה שהם לבד במאבקם.

כמה מהמפגינים שחיו ברמת הגולן לפני הכיבוש הישראלי אמרו כי המחאה של הקהילה שלהם נגד פרויקט חוות הרוח של אנרג'יקס מזכיר להם את ההתקוממות העממית של 1982, כשכמעט כל 10,000 התושבים סירבו לקבל תעודות זהות שהביאו להם מאות חיילים ישראלים. אחרי שישה חודשים של שביתה תחת הסגר צבאי, התושבים ניצחו במאבקם – אך נותרו מבודדים מאז.

הבידוד הזה התעצם אחרי שארה"ב הכירה בריבונות הישראלית ברמת הגולן בשנה שעברה. כיום התושבים חוששים שהעולם שוכח אותם – או גרוע מזה, שלאף אחד כבר לא אכפת מהם.

למרות המציאות הזאת, יש עדיין שביב של תקווה בקרב אנשים שבעבר לא היו מוכנים לעמוד ביחד בגלל הבדלים פוליטיים ואישיים. האחדות הזאת הופכת את ההחלטה של ממשלת ישראל לשוברת לב במיוחד. "רבים מהמבוגרים בכו בהפגנה", אומר תושב מג'דל שמס יאסר חאנגר. "הם אמרו לי שכשהם רואים את האנשים הצעירים כל כך מלאי אנרגיה… עכשיו אנחנו יכולים להרגיש שהשדות האלה לא יילכו לאנרג'יקס".

חאנגר, שבילה שבע שנים בכלא הישראלי אחרי שנעצר ב-1997 בגין עבירות ביטחוניות, הוא משורר ואשורולוג עם מחויבות עמוקה להעצמת צעירים. רוב השלטים שהיו בהפגנה כללו קטעים משיר שהעלה לפייסבוק ערב קודם לכן:

מכיוון שהאדמה היא הגוף שלי, הדשא הוא השיער שלי

מכיוון שהעצים הם הריסים שלי, הנהר דמי

מכיוון שחיילים הרגו את סבא שלי שהגן על השדה

ומכיוון שאני רוצה שבתי תהיה בין עצי התפוח ביום מותי

ב-2011, כשמאות פלסטינים בסוריה ניסו לחצות את הגבול ביום הנכסה (יום השנה למלחמת ששת הימים), חאנגר הואשם בתקיפה חמורה בגין זריקת אבנים על חיילים ישראלים, ונדון לשנת מאסר נוספת.

באופן טבעי, הדיווח על מאורעות אותו היום משתנה בהתאם למי שמספר אותם. צה"ל ורשויות אכיפה אחרות טוענים כי לא היתה אז כל דרך לאשר את ההערכות הסוריות על 23 הרוגים פלסטינים ומאות פצועים מאש החיילים. בזמנו, דובר צה"ל אמר ל"ג'רוזלם פוסט" כי ידוע להם על 12 פציעות שנגרמו מירי ל"פלג הגוף התחתון" של מפגינים שניסו לעבור את הגדר.

מפגינים נאספים ליד גבול סוריה עם ישראל לפני שניסו לחצות את הגדר ולהיכנס לרמת הגולן, ב-5 ביוני 2011 (צילום: פלאש90)

מפגינים נאספים ליד גבול סוריה עם ישראל לפני שניסו לחצות את הגדר ולהיכנס לרמת הגולן, ב-5 ביוני 2011 (צילום: פלאש90)

תהיה האמת אשר תהיה, אנשים רבים במג'דל שמס טוענים שמאות צפו באירועים המתרחשים לנגד עיניהם. עבור חלקם, מדובר בחוויה טראומטית והפעם הראשונה שבה ראו מישהו נהרג.

אחרי האירוע, חאנגר נשאל בראיון מה זה אומר שמשורר זורק אבנים, כשמשוררים בדרך כלל מתנגדים לאלימות. "התשובה שלי היתה שהשיר שלי לא היה אף פעם אמור להיות משהו שונה מהאבן שאני זורק", הוא אומר. "המשמעות היא שהאבן שזרקתי לא הרגה אף אחד, אבל היא שמרה על אחרים בחיים. זה מה שאני רוצה משיר. זו הסיבה שאני משורר".

"כל מה שיש לנו זאת האדמה, וכמובן אחד את השני", אומר חאנגר. "אף אחד לא רוצה להילחם, אבל היו מי שאמרו שהטורבינות יוקמו רק על גופתם המתה".

אלי שטרן היא עיתונאית ואקטיביסטית מיפו. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf