יזבק בבג"ץ: החברה הפלסטינית על ספסל הנאשמים

אף שהדיון שהתקיים היום (רביעי) בבג"ץ בעניין אישור או ביטול פסילתה של ח"כ היבא יזבק על ידי ועדת הבחירות נמשך יותר משלוש שעות וחצי, נאמר בו מעט מאוד חדש.

שוב עורכי הדין של חברי הכנסת עודד פורר מישראל ביתנו ואופיר כץ מהליכוד, והכוכב הבלתי נמנע של הדיונים האלה, איתמר בן גביר, חזרו על אותם טיעונים – מופרכים, מוגזמים, שקריים בחלקם הגדול, דרמטיים תמיד. ושוב עמד עו"ד חסן ג'בארין והשיב – באריכות, ברצינות, אחת לאחת על כל טענה הזויה. כשפלסטיני עומד מול בית משפט יהודי, הוא לא יכול לקחת סיכונים.

אבל כדרכם של דיונים מעין אלה, המטא-דיון מעניין, חשוב ומטריד בהרבה. נניח עכשיו לאנקדוטות מטורללות, כמו למשל הכהניסט בן גביר שמטיף פמיניזם ליזבק ומאשים אותה ב"הכתמת מאבק חשוב!" גם אם כמויות דברי ההבל, הרוע והנבזיות היו יכולות להספיק לשתי עבודות דוקטורט בחקר הפשיזם. אבל האמת המרה באמת שכנה בדו-שיח שהתקיים בין ג'בארין לבין בית המשפט עצמו – במפורש ובמשתמע.

ג'בארין הוא זה שהבהיר עד כמה משמעות המעמד הזה עמוקה מפסילתה של חברת כנסת פלסטינית, על כל החומרה שבדבר. הוא הדגים כיצד בכל פעם שערבי כלשהו עומד מול בית המשפט – כמאשים או כמתגונן או כמבקש סעד – לא רק הוא עצמו עומד שם, אלא כל החברה הפלסטינית עומדת בפועל למשפט, בחזקת חשודים נצחיים.

ומילא היה זה משפט שבו שני הצדדים דוברים את אותה השפה, אבל לא. בעוד ג'בארין, כמו יזבק ויתר חברי הכנסת של הרשימה המשותפת ומרבית החברה הערבית בישראל, לא רק דובר על בוריין את שתי השפות הקונקרטיות, קרי העברית והערבית, הוא מכיר לעומק גם את שתי החברות. השופטים, מנגד, בורים לחלוטין בשני הסעיפים ביחס לצד השני.

בהרכב היום לא היה אף שופט ערבי אחד. השופט עמית, כך אני מבינה, דוקא שולט היטב בשפה הערבית, אבל קשה להאמין שהוא מבין את הרבדים החברתיים, הלאומיים, הפוליטיים שלה בהקשרם הנכון. אם כן, זה ודאי לא בא לידי ביטוי בדיון.

אלוהים לבדו יודע כמה פעמים עוד יצטרכו עורכי דין פלסטינים לעמוד מול בית המשפט הציוני ולהסביר את המשמעות של מילים כמו שהיד או מקאוומה. זאת אינה שאלה מילונאית, כמובן. זאת שאלה של נכונות ומסוגלות להבין הקשרים. אבל האוזן הציונית, שהיא ככל הנראה הבריאה הרגישה ביותר בטבע ופגיעה יותר מפרח נדיר שפורח רק פעם בשנה על פסגות האלפים, לא רוצה וגם לא יכולה להבין.

היא לא יכולה להבין, כי היא מתכחשת לעצם קיומו של ההקשר. וההקשר הוא קיומו של נרטיב לאומי פלסטיני, שגם אחרי עשרות רבות של שנות דיכוי מסרב להתאיין ומתעקש על קיומו. ויש לו את המאבקים שלו והגיבורים שלו והטרמינולוגיה שלו וההיסטוריה שלו, שמעולם לא ניסינו לא רק לשמוע או להבין אלא להודות בכלל בקיומם.

ולכן כאשר חברי כנסת הולכים לבקר אסירים משוחררים (אסירים פוליטיים בכלא כבר ממילא אי אפשר לבקר), גם אם אין בכך דבר שמנוגד לחוק, זה הופך לסעיף אישום נגדם. ואם הם תומכים בשביתת הרעב של האסירים האלה במחאה על התת-תנאים שלהם, זה הופך להזדהות עם מעשיהם.

למעשה, עצם העובדה שהם מתעקשים להכיר בהם כאסירים פוליטיים ולא "אסירים ביטחוניים" היא כבר סעיף אישום שנשיאת בג"ץ בעצמה מבקשת עליו דין וחשבון. "אם הם אסירים פוליטיים משתמע שהם לא צריכים בכלל מבחינתכם להיות בכלא", היא עוברת לפסים שבכלל לא נמצאים בסעיפי הפסילה שלשמה התכנס בית המשפט. נכון, כבוד השופטת. הם לא צריכים להיות בכלא כי הדיכוי שנגדו פעלו, גם אם באופן המחריד ביותר, הוא דיכוי פוליטי – והוא זה שלא צריך היה להתקיים.

וכשזה הבסיס שממנו מתחיל הכל, לא פלא שהדיון עובר מהר מאוד מהפוסטים ששיתפה יזבק בפייסבוק לעצם קבלתה או אי קבלתה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הרי זה הסיפור כולו, ואת זאת ידע עד אחרון הנוכחים באולם היום, משני צדי המתרס.

ושוב מס השפתיים הזה ללאומנות היהודית, "אם בל"ד היתה מתמודדת לבד אפשר היה לשקול את פסילתה אבל עכשיו הם מקבלים עליהם את המצע של הרשימה המשותפת", כאילו יש ח"כ אחד במשותפת שמקובלת עליו העליונות היהודית כבסיס משטר הגזע שמתקיים פה.

אבל לפסול את כל הייצוג הערבי בכנסת הרי אי אפשר – הם בכל זאת עלה התאנה האחרון לפסאודו-דמוקרטיה היהודית. אז כל אחד מטיל את חופן הרפש שלו במפלגה עם המצע הדמוקרטי ביותר בקשת הפוליטית בישראל, ומאפשרים לה להתמודד. תמיד כחסד של אדונים, תמיד לפנים משורת הדין, לנצח על ספסל הנאשמים.