פסילת יזבק: אחרי עזיבת זועבי, מייצרים את בובת הוודו החדשה

בישראל יש מעט מאוד דברים קלים כיום מאשר להפוך פוליטיקאית פלסטינית לאויבת ציבור. ויש עוד פחות דברים שמניבים הון פוליטי זמין מזה. הנה, זה קורה לנגד עינינו בימים אלה ממש. על המוקד: היבא יזבק מבל"ד, חברת כנסת מטעם הרשימה המשותפת.

בריטואל הקבוע שלפני כל בחירות, חברי כנסת מהימין משתמשים בפארסה של ועדת הבחירות כדי להגיש בקשות פסילה נגד רשימות ומועמדים פלסטינים, ועל הדרך לגזור עוד קופון מההסתה הכרוכה ב"נימוקי" הדרישות האלה.

בל"ד, כמובן, היא כתובת נצחית לדרישות הפסילה, אלא שהיא מייצרת עבורם סוג של מלכוד: על פניו, הדרישה המתבקשת היתה לפסול את בל"ד – ובעצם את הרשימה המשותפת כולה – על פי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, המעגן את אופייה הדמוקרטיה והיהודי של המדינה. אלא שטיעון זה נופל פעם אחר פעם בבית המשפט העליון, ולכן צריך ללכת על הראש של המועמדים עצמם.

אבל מה עושים כאשר בל"ד מגיעה לבחירות עם שלושה מועמדים חדשים, שעוד לא הספיקו לצבור רקורד של אמירות ציבוריות או פעולות שאפשר לגייס למסע הדה-לגיטימציה? לא מתעצלים, הולכים לנבור בפוסטים שלהם בעמודי הפייסבוק הפרטיים שנים (!) אחורה, עד שמוצאים.

בישראל, ככלל, אם רוצים להפליל, להשחיר, להסית או לעשות דה-לגיטימציה לפלסטיני, תמיד תמצא אמתלה. במקרה של יזבק, המונע ללא ספק גם ממניעים מיזוגניים, היא נמצאה בדמות פוסט ששיתפה לפני כחמש שנים, אחרי ההתנקשות בחייו של סמיר קונטאר, שבו הוא כונה "שהיד".

השיח הישראל השטחי עד כדי דיכאון סביב הסכסוך, על כל נגזרותיו, מקשה מאוד להסביר את משמעות המושג "שהיד" בקונטקסט של שנות דיכוי שגבו גם קורבנות יהודיים, אבל לאין ערוך יותר קורבנות פלסטיניים. בקונטקסט הזה, גם אדם שרצח חפים מפשע ונקטל על ידי ישראל הוא קורבן של הסכסוך ושל האלימות הנגזרת ממנו, גם אם אינו פלסטיני בעצמו, כמו במקרה של קונטאר.

משמעות הדבר אינה תמיכה במעשיו של האיש עצמו, ויזבק – כמו גם כל יתר חברי הרשימה המשותפת – מביעה שוב ושוב עמדה נחרצת נגד כל פגיעה בחפים מפשע, למשל בראיון הזה שלה במאקו. אבל ברגע שישראל מתנקשת בחייו, מרחב התמרון האפסי שהשיח הזה מותיר מקשה מאוד להביע עמדה מורכבת יותר ביחס לאותו אדם, בטח לא כאשר הדרישה לגינוי מעשיו מגיעה מהרוב היהודי – שסוגד לאנשי הצבא ולמנהיגים הקטלניים שלו עצמו.

נכון, זה מעורר בנו, היהודים הישראלים, אי נוחות. אך ודאי שלא גדולה יותר מחוסר הנוחות שחש כל פלסטיני שנאלץ לנסוע על כבישים או לבקר במוסדות הקרויים על שמם של רחבעם זאבי, אריאל שרון או אפילו יצחק רבין – לכולם הרבה יותר דם על הידיים מאשר לסמיר קונטאר. רק שאנחנו לא ערים בכלל לחוסר הנוחות הזה. הוא שקוף בעינינו, כמו כל מצוקה של פלסטיני במרחב.

יותר מסוכנת מאיילת שקד?

אבל השאלה שעומדת כעת לדיון אינה אם הפוסט ששיתפה היבא יזבק לפני חמש שנים, הרבה לפני שהפכה לדמות ציבורית, בפייסבוק הפרטי שלה, היה ראוי או לא – אלא אם הוא הופך אותה לבלתי כשירה להיות נבחרת ציבור היום, אף שנבחרה ברשימה שהצביעו עבורה מאות אלפי אזרחים.

האם עמיר פרץ, שהצטרף באופן פופוליסטי ומביש לרדיפה הזאת כמו אנשי כחול-לבן, באמת חושב שיזבק מסוכנת עד כדי כך שצריך להרחיק אותה ממסדרונות הכנסת? האם דבריה באמת חמורים יותר או מסוכנים יותר מהפוסט שפירסמה ביולי 2014 איילת שקד, שבו היא ציטטה את אורי אליצור שקבע כי העם הפלסטיני כולו הוא אויב, וכי "במלחמות בדרך כלל האויב הוא עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו"? כזכור, שקד לא רק שלא נפסלה – או אפילו עלתה בקשה לפסול אותה – בעקבות דברי הבלע האלה, אלא היא אף מונתה לשרת המשפטים זמן לא רב לאחר מכן.

אין לי ספק שהתשובה לשאלה הזאת היא שלילית. פרץ, אני מאמינה בלב שלם, יודע היטב שמדובר ברדיפה פוליטית חסרת בסיס. אבל כאשר שקופית הסקר שמוקרנת על המסך בעודו מדבר מראה שיותר מ-82% מהנשאלים תומכים בפסילתה של יזבק, גם איש מצפון כמוהו מתקשה לעמוד בעוצמת כיוון הרוח.

וכאשר השאלה בסקר עצמו כבר קובעת שדבריה של יזבק הם תמיכה בטרור, גם פרץ לא יטריח את עצמו להבחין בין התנגדות למדיניות "החיסולים", קרי ההתנקשויות, של ישראל, לבין תמיכה בטרור – אישום מופרך שיזבק הכחישה ודחתה מכל וכל, שוב ושוב.

אני נדרשת כאן לגילוי נאות, שבהקשר הנוכחי עלול להישמע כסוג של אפולוגטיקה. הדבר האחרון שאני מתכוונת לעשות הוא להתנצל בשמה של יזבק, אבל כיוון שסיכוייה לקבל יחס הוגן בשיח הציבורי כרגע שואפים לאפס, חשוב שהם ייאמרו. בהיותי מועמדת במקום השישי ברשימת בל"ד, יצא לי בשתי מערכות הבחירות האחרונות לדבר עם יזבק בכמה אירועי בחירות, מול קהלים ערביים ויהודיים כאחד. מי שטרח להקשיב לה – גם בעברית וגם בערבית – שמע אשת ציבור מחויבת לערכים של שוויון וצדק, בעלת רגישות פמיניסטית וחברתית בלתי רגילה.

מבהיל לראות כיצד חברת הכנסת הערכית הזאת עוברת עכשיו את מסע הדמוניזציה שעברה קודמתה למשבצת "העוכרת", חנין זועבי – אחת הנשים המרשימות שכיהנו בפרלמנט הישראלי. כמו אז, גם עכשיו איש לא יתעניין במשנתה הפוליטית, החברתית או הפמיניסטית של יזבק.

בהיעדרה של זועבי, האינרציה היהודית שלא משאירה חלל ריק פועלת במרץ לייצר את הזועבי הבאה, שחלילה לא נישאר בלי נציגת ציבור פלסטינית שבדמותה יגולם סך כל הפחדים, השנאות והמאוויים האפלים ביותר שלנו, בובת הוודו האולטימטיבית.

אם יזבק תצלח את מכשול ועדת הבחירות והבג"ץ, צפויות לה שנים של איומים, השתלחויות, דמוניזציה ורדיפה ציבורית. אם תפסיד ותיפסל מלהתמודד, זה רק עניין של זמן עד שתימצא חנין זועבי הבאה בתור.