עיריית ת"א עסוקה בתדמית, ומזניחה את ההיערכות לשינוי האקלים

ועידת האקלים בקטוביץ בדצמבר 2018 היתה נקודת תפנית משמעותית בתפישה של שינוי האקלים בעולם. בוועידה הוצג דו"ח של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים (IPCC), שאמר את מה שגם כך התחלנו להבין: שינוי האקלים כבר כאן, וגורם להישנות של אירועי אקלים קיצוניים בכל העולם.

בין האירועים הקיצוניים נמצאים גלי חום שמתגברים ונהיים תכופים, ארוכים וחמים יותר באסיה, אפריקה, אירופה, אוסטרליה ואמריקה; אירועי גשם חזקים יותר וסופות שמתגברות עם עליית פני הים (מאז שנות ה-90, הים בכל העולם עלה ב-10 ס"מ בממוצע) ומכות בערי חוף; והצפות, כמעט בכל העולם – מניו יורק ויוסטון ועד מוזמביק.

מעכשיו, קבע הדו"ח, צריך לזכור שבמקביל למשימה הקשה של הפחתת פליטות הפחמן לאפס עד 2050, צריך גם להשקיע זמן, מרץ ובעיקר כסף בהסתגלות לחיים בכדור ארץ חם יותר ואקלים אלים יותר.

רצה הגורל שבחודש הראשון של 2020, העיר תל אביב-יפו סיפקה שתי כותרות אקלים גדולות. הראשונה היתה הכרזה של עיריית תל אביב-יפו על תוכנית שאפתנית למאבק במשבר האקלים, שכוללת עידוד להצבת פאנלים סולאריים על גגות בניינים; נטיעת עשרות אלפי עצים; והפחתת העברת פסולת להטמנה (כנראה באמצעות הקמת מתקן לשריפת פסולת סמוך לשכונות דרום מזרח העיר).

הכותרת השנייה הגיעה יומיים לאחר מכן, במהלך השבת, כששבר ענן מעל העיר הוריד כ-20% מכמות המשקעים השנתית בתוך שעתיים. אירועים אלה של שבר ענן "חריג" המוריד יותר מ-50 מ"מ מים בשעות ספורות וגורם להצפות נרחבות אינם חריגים, ולמעשה קרו בתל אביב-יפו בכל שנה בעשור האחרון, פרט ל-2016. יש להניח שגם האירוע הזה לא היה נרשם בזיכרון העירוני באופן מיוחד אלמלא היה גורם למותם הטרגי של שני צעירים בשכונת התקווה.

תוכנית האקלים שפירסמה העירייה היא שאפתנית, לפחות במדדיה הכמותיים: הפחתת פליטות הפחמן העירוני ב-30%, שתילה של 100 אלף עצים חדשים, ובניית כל המבנים הציבוריים כמאופסי אנרגיה כבר בעשור הקרוב.

אבל מה שבולט בהיעדרו בתוכנית התל אביבית הוא כל הנושא החשוב והמשמעותי של ההסתגלות לשינוי האקלים – בייחוד על רקע ההצפות, אבל גם על רקע חברותה של תל אביב בארגון הערים הסביבתי העולמי C40, שאימץ את הדו"ח שהוצג בקטוביץ והודיע שהמדיניות העירונית הרצויה היא להקציב להסתגלות עירונית כמחצית מהמשאבים העירוניים המופנים לאקלים, ואת המחצית השנייה למניעת החרפה של משבר האקלים הגלובלי.

התוכנית אמנם מכילה בשוליה נושאים כמו "התמודדות עם אי החום העירוני" (לשם כך, נמסר בהודעה לעיתונות, מגיעה בקרוב משלחת מומחים מיוחדת מאוניברסיטת קולומביה), אבל כאן מסתיימות שאיפותיה.

מעניין שאפילו פעולה שניתן לראות בה פתרון לבעיה סביבתית מקומית חמורה מאוד בעיר, זיהום האוויר – שכנגדו מציבה העירייה יעד שאפתני מאוד לצמצום תנועת כלי הרכב הפרטיים ב-40% – מוצגת בהקשר של המשבר האקלימי הגלובלי, ולא כשיפור באיכות חייהם של התושבים, בעיקר אלה שסובלים מכך במיוחד באזור התחנה המרכזית או בסמוך לנתיבי איילון.

מאבק בין שתי גישות בפריז

בערים אחרות בעולם נמצאים הרחק קדימה מתל אביב מבחינת ההיערכות למשבר האקלים. פריז, למשל, סובלת מגלי חום כבדים ולעתים קטלניים בקיץ, כמו שאר ערי צפון אירופה. אלה פוגעים בעיקר בשכונות העניות, שבהן אין מיזוג אוויר בבתים ושתושביהן נסמכים כמעט אך ורק על תחבורה ציבורית.

עיריית פריז ממקדת בשנים האחרונות פעילות מונעת בשכונות אלה. העירייה אספה נתונים על כלל האוכלוסיות הפגיעות בעיר – בעיקר מבוגרים, עריריים וחסרי אמצעים – והיא מבררת לשלומם בזמן ימי השרב. בנוסף, העירייה התחילה לספק במרבית השכונות הללו מקלט ציבורי ממוזג.

פרט לכך, בפריז, תחת ראש העיר אן הידלגו מהמפלגה הסוציאליסטית, נוקטים גם במדיניות אקלים הוליסטית. בשנה שעברה, הכריזה פריז על תוכנית חלוצית בעולם לטיפול בשרשרת האספקה של מזון לעיר, שתפחית את נפח הסחורות הזורמות אליה, תפנה כבישים ותוריד את הזיהום, וגם תספק לתושבים מזון בריא, טרי ובמחיר הוגן. בדרך זו נאבקים בעירייה גם באפקט החום וגם בזיהום האוויר, וגם מצמצמים את פליטות הפחמן של העיר.

במסגרת החזון של עיר ירוקה ויצרנית, הוצגה תוכנית להוצאת המכוניות ממרכז העיר (סביב מגדל אייפל) ופתיחת פארק חדש, וכן להפיכת שליש משטחי הפארקים הקיימים ל"חוות עירוניות". כמו כן הוצגה תוכנית לעידוד חוות לגידול מזון בתוך מבנים ועל גגות. חוות הגג העירונית הגדולה בעולם וחוות הפטריות התת קרקעית הגדולה בעולם (בחניון נטוש) הוקמו שתיהן בפריז בשנה שעברה.

ראש העיר הידלגו סופגת לא מעט ביקורת על הפעולות הללו שהיא מובילה בפריז, בעיקר עקב מאמציה לצמצם את מספר המכוניות בכבישי הבירה הסואנת על ידי ביטול כבישים קיימים על גדות נהר הסיין והפיכתם לפארקים, וביטול נתיבי כלי רכב פרטיים בקצב סיטוני בעיר לטובת שבילי אופניים. במקרה האחרון, הלחצים הובילו אותה לסגת מתוכניתה המקורית ולהסתפק בבניית 300 ק"מ בלבד של שבילי אופניים חדשים ואיכותיים. הידלגו תעמוד למבחן קשה בעוד חודשיים בבחירות לעירייה לאחר קדנציה ראשונה, אך לפי הסקרים היא צפויה לנצח בהן.

מעניין לבחון את מדיניות האקלים של הידלגו לאור תופעה נוספת. בתקופה האחרונה, פריז גם מהווה את מוקד המחאה הראשי של תנועת "האפודים הצהובים" -, תנועה אזרחית עממית שהוצתה סביב מדיניות "מס הפחמן" הממשלתית שקידם הנשיא עמנואל מקרון.

מס פחמן הוא רעיון שמתגלגל במרבית מדינות המערב ככלי שוק אפקטיבי להורדת פליטות הפחמן, תחת ההיגיון שמי שמזהם יותר גם ישלם יותר. אבל העלייה החדה שהמס החדש גרם במחירי הדלק הוציאה לרחובות במהרה אוכלוסיות, בעיקר כפריות או מפרברים סמי-עירוניים, שתלויות במכונית הפרטית ואין להן אלטרנטיבה אמיתית של תחבורה ציבורית.

המחאות הללו, שנהיו גם אלימות, שימשו כלי תעמולה בידי מי שמתנגדים לכל פעולה ממשלתית שמטרתה להיאבק במשבר האקלים, ובהם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שמיהר לומר שהאפודים הצהובים הם הוכחה לכך שכל פעולה למען האקלים חייבת לפגוע באיכות חיי האוכלוסייה, וכך הגן על מדיניות הפנים שלו בארה"ב בנוגע לאקלים.

הגישה ההוליסטית והסוציאליסטית שמובילה הידלגו בפריז מתייחסת למשבר האקלים כהזדמנות לתיקון האי-שוויון העירוני והצבת מתווה של חזון בר קיימא. לעומתה, המדיניות הממשלתית של מקרון מניחה שאפשר לטפל במשבר האקלים בעזרת כוחות השוק בלבד, ושמה את הטיפול במשבר הגלובלי לפני האוכלוסיות המקומיות הפגיעות. בשלב זה נראה שהאחרונה נכשלה והפכה לטרף בידי מכחישי ומרוויחי משבר האקלים, ואילו הראשונה משיגה תוצאות מוצלחות למדי.

את התוכנית החדשה של עיריית תל אביב נצטרך, לצערנו הרב, למקם קרוב יותר לתוכניתו הכושלת של מקרון.

העניים מזהמים פחות

דניאל אלדנה כהן, חוקר מדיניות אקלים עירונית ואחד ממחברי ה"גרין ניו דיל" האמריקאי, הוא דובר בולט בנושא מדיניות אקלים עירונית בשנים האחרונות. במאמר על ניו יורק מהשנה שעברה, הוא מציג מפה של העיר לפי כמות פליטת הפחמן לנפש בכל שכונה. המפה מראה שהאוכלוסייה באזורים העשירים במרכז מנהטן אחראית לפי 3-4 פליטות פחמן מאשר האוכלוסייה בשכונות העניות הארלם או ברונקס.

המחקר מנסה להפריך את תפישת "מנהטן הירוקה", הטוענת שמרכז מנהטן הוא אוטופיה סביבתית של צפיפות שמקטינה את החתימה הסביבתית לצד קיום של עירוניות תוססת. תפישה זו מזוהה יותר מכל עם ראש העיר הקודם מייקל בלומברג, מיליארדר שמתמודד היום גם על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב.

לפי כהן, תושביה הפגיעים ביותר של העיר – שסובלים מבתים רעועים, תשתיות ישנות, פינויים בגלל מעמד לא מוסדר בקרקע ופשע ברחובות, אלה שקולטים פליטים לשכונתיהם המתפקעות ממילא – הם גם אלה שאורח חייהם הוא הכי פחות מזהם. בשל כך, מידת הצדק היא שכל מדיניות אקלים שתיושם בעיר תתעדף אותם.

ולא מדובר רק בצדק והוגנות, אלא גם באפקטיביות. לפני חודשיים הציגו חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז והמתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב ברני סנדרס את התוכנית שלהם ל"גרין ניו דיל" בדיור הציבורי – שכוללת השקעה של 180 מיליארד דולר לאורך עשור בדיור הציבורי בערי ארה"ב, שבו מתגוררים היום יותר מ-2 מיליון אזרחים.

סנדרס ואוקסיו קורטז מציעים להפוך את הדיור הציבורי ל"מאופס פחמן", כך שהוא גם יספק מגורים איכותיים וגם יחסוך בחשבונות החשמל, המים והגז של הדיירים. הם מראים שכמות הפחמן שתיחסך בדרך זו שווה להורדת מיליון מכוניות מהכבישים, ולמעשה נותנת את הערך הגבוה ביותר של הורדת פחמן לדולר של השקעה ממשלתית.

גינות נגד הצפות

אם בעיריית תל אביב תוהים מהן ההחלטות האקלימיות החשובות ביותר שעליהם לקבל, מוטב שיפנו לשאלות ולמצוקות העירוניות הבוערות ביותר. למשל, גורלה של התחנה המרכזית החדשה, שמהווה מקור זיהום קטסטרופלי ומצבה העגום לא מעודד שימוש בתחבורה ציבורית במטרופולין.

שאלה נוספת כזאת מתעוררת עכשיו בשל  תוכנית העירייה לבנות בית ספר על שטח גינת לוינסקי, שהיא שטח ציבורי פתוח בודד בדרום העיר. האם בהחלטה להרוס את הגינה נלקחו גם שיקולים אקלימיים, כמו למשל העובדה ששטחים ציבוריים פתוחים וירוקים תורמים להורדת אי החום העירוני, מצמצמים את זיהום האוויר בסביבתם ומפחיתים את סכנת ההצפות על ידי השהיית מי גשם בשטחם?

גם שאלות בענייני תשתית הן שאלות של מדיניות אקלים. למשל, אם הפרויקט הענק שמיועד לכרות מנהרה מתחת ליפו לניקוז האיילון לים הוא מה שמעכב את פיתוח הרכבת והיכולת של רכבת ישראל להציע שירות איכותי ותדיר לאלה שמבקשים להגיע לתל אביב ברכבת ולא במכונית פרטית. או אם השקעת העתק בקירוי איילון במרכז תל אביב אבל השארתו פתוח ומזהם בחלקו הדרומי היא החלטה סבירה.

התוכנית הסביבתית החדשה של תל אביב מעבירה את התחושה שהעירייה מבקשת תדמית גלובלית לעיר, אך מדברת מעל לראשם של התושבים. תל אביב צריכה תוכנית אקלים שתבטיח השקעה אמיתית בתשתיות ציבוריות, ואומץ פוליטי לעמוד איתן מול יזמי הנדל"ן ובעלי הרכב הפרטי. התוכנית הזאת צריכה להבטיח שמירה על שטחים ירוקים ציבוריים, וחלוקה הוגנת יותר של המרחב הציבורי. היא צריכה להבטיח ששתילת העצים תתבצע בעיקר ברחובות העיר, על אף המורכבויות התכנוניות שזה גורר, וכן להבטיח תכנון ירוק רגיש למים בכל העיר, ובפרט בשכונות הדרום הפגיעות.

התוכנית הזאת צריכה לכלול, כמו בהצעה של סנדרס ואוקסיו קורטז, השקעה בדיור ציבורי והעדפה מתקנת לבניית מגורים בכלל ומגורים בני השגה בפרט על חשבון מגדלי המשרדים זללני האנרגיה מזכוכית.

תל אביב שטופת השמש גם לא צריכה להסתפק בפאנלים סולארים על גגות, ויכולה להתוות דרך ולעודד פיתוח של רשתות אנרגיה מקומיות חכמות במודלים שונים של קואופרטיבים ועמותות, שיספקו גם פתרונות אגירה מקומיים.

ניתן גם לחשוב על מדיניות מיזוג אוויר שתפחית את העומס העצום על רשת החשמל העירונית, ושתבטיח גם מחיר הוגן שיהיה בהישג ידם של כל התושבים בעיר שמתחממת והולכת בכל קיץ.

גם אם המחיר של טיפול עומק בתשתיות, של הרבה מהיוזמות הנדרשות, ושל ויתור על פרויקטי נדל"ן נוצצים, הוא משמעותי לקופה העירונית, הוא קטן לאין שיעור מהנזקים ששינוי האקלים עוד יעולל בעשורים הקרובים אם לא ניערך בהתאם, כפי שמראה למשל דו"ח סטרן המפורסם מבריטניה.

אין לנו זמן יותר להתכחש. הסופות ימשיכו להכות והעשור הבא יהיה רק חם יותר. הזמן לחזון אקלימי עירוני מקיף הוא עכשיו.

עומר רז הוא מהנדס סביבה ומתכנן עירוני