העיוורון של "השוק החופשי" לנזקים הסביבתיים עולה לנו ביוקר
אפשר לקרוא לזה "כשל שוק", או תוצר של אינטרסים כלכליים של בעלי ההון. אך הניסיונות לפתור את נזקי הסביבה של השוק החופשי מבלי לצמצם את כוחו של השוק מבזבזים לאנושות זמן יקר במאבק באסון האקלים
בנעוריי, בעוונותיי, החזקתי באמונה טפלה – האמנתי ב"יד הנעלמה". הוקסמתי מהסיפורים על "שוק חופשי" ויכולותיו המדהימות לתעל משאבים למקום שבו הם נדרשים בלי שום צורך בהתערבות מכוונת, כפועל יוצא של פעילותם הבלתי-מתואמת ואפילו האגואיסטית של המוני בני אדם.
אמנם למדתי והחכמתי מאז, אבל האמת היא שלא סתם הוקסמתי מהנרטיב הזה על המערכת הכלכלית, ולא לחינם היא שובה את דמיונם של רבים וטובים ממני. יש גרעין של אמת בסיפורים האלה: מערכות כלכליות מבוססות-שוק באמת יכולות, כמו איזו אינטליגנציה מלאכותית (או יד אלוהית), לקחת בחשבון המוני שיקולים סותרים – רצונות וצרכים של אנשים וגופים שונים, זמינות של אינספור חומרים שונים, ועוד ועוד – ולהביא לייצור עצום ושינוע בלתי-פוסק של סחורות מכל סוג למקומות שבהם יש להם ביקוש.
כיצד הבננות מגיעות לאירופה הקרה? (נתי שחוט / פלאש 90)
אך גם תומכי השוק החופשי מכירים בכך שלמערכת הכלכלית הזאת יש מגבלות וחסרונות – ומשמעותן עלולה להיות גדולה יותר מכפי שהם ירצו להודות בו.
יש מושג בכלכלה שמתאר סוג של מגבלה כזאת: "כשל שוק". באופן גס, ניתן להגדיר כשל שוק כמצב שבו מנגנוני השוק אינם מייצרים את ההקצאה היעילה ביותר של משאבים ושירותים. לא מדובר במונח מהכלכלה המרקסיסטית הביקורתית, אלא להיפך – המונח משמש בעיקר כלכלנים התומכים ב"שוק חופשי". המושג של כשל שוק משמש בידיהם בעיקר כדי להגדיר את המקרים שבהם הם ישקלו לתמוך בהתערבות מכוונת בכלכלה.
ההקצאה היעילה שלה מצפים משמעה שכולם מרוויחים: הצרכנים משלמים מעט ככל שניתן ומקבלים הרבה ככל שניתן; היצרנים והמשווקים משקיעים מעט ככל שניתן ומרוויחים הרבה ככל שניתן; ולאורך הדרך נגרם מינימום אפשרי של נזק לכל הנוגעים בדבר.
היכן מגדלים בננות ולמה
סיפרו לי פעם, למשל, שלמעשה כלכלת השוק מגינה על הסביבה. אם נבדוק, אמרו לי, כיצד בננות מגיעות לאירופה הקרה, נראה שבזכות התחרות בשוק מגדלים אותן במקומות שבהם גידולן עולה ליצרן פחות כסף מבכל מקום אחר. לכאורה, אלה יהיו המקומות שבהם שורר אקלים טבעי שמתאים למטעי בננות. כך נחסכת לבעלי המטעים השקעה בהקמתם ותחזוקתם של בתי גידול מלאכותיים, ולסביבה נחסך הזיהום המיותר.
מכיוון ששינוע למרחקים גדולים עולה יותר כסף מאשר שינוע למרחקים קצרים, התחרות סביב מחירי הבננות, כך לפי הסיפור, תעודד משקיעים להקים מטעים במקומות קרובים ככל האפשר אל השוק שבו הבננות יימכרו – וכך החיסכון בכסף הופך לחיסכון בזיהום.
היופי בסיפור הזה הוא שהדברים החשובים קורים מעצמם: אף אחד לא צריך לצאת מגדרו למנוע זיהום, כי החלטות שחוסכות כסף חוסכות גם זיהום. השוק מתגמל את מי שמזהם פחות ומעניש את מי שמזהם יותר. איזה מזל!
כדי שהסיפור הזה יהיה נכון, העלויות הכספיות המעורבות בהקמת ותחזוקת בתי גידול מלאכותיים או בשינוע למרחקים ארוכים צריכות להיות משמעותיות יותר מגורמים אחרים שיכולים להשתנות משמעותית ממדינה למדינה. גורמים אלה עשויים להיות חוקים או שלטונות ידידותיים לתאגידי פרי, למשל מבחינת יכולת המדינה לספק אבטחה למטעים דרך המשטרה והצבא, או מבחינת מיסוי המטעים. אלה יכולים כמובן גם להיות גורמים הקשורים לרכיב ההוצאות שהוא בין הגבוהים ביותר בכל עסק שהוא: עלות שכר.
במקרים רבים, עלות השכר או שילובה עם מדיניות מס מיטיבה היא גורם כל כך משמעותי בתחשיב העלות-תועלת של יצרנים, במיוחד יצרנים גדולים, שהם יעשו את מה שמכונה "מיקור חוץ": יעבירו מפעלי ענק לצד השני של העולם, לארץ פחות מפותחת, שבה זול יותר להעסיק אנשים ולהפעיל מפעלים. מדובר בתופעה נרחבת ביותר, אף שמשמעות המעבר עשויה להיות שהיצרן יצטרך לקנות או לשכור מבנים עצומים ולפעמים גם תשתיות כמו כבישים, חשמל, מים וביוב, או אפילו להקים את כל אלה מאפס על חשבונו.
עבור בעל עסק שזקוק למאות, אלפי, או רבבות עובדים בשביל מפעליו, החיסכון בעלויות שכר במעבר למדינה עם שכר נמוך יכול להיות כה גדול, שכל העלויות האחרות, גדולות ככל שיהיו, ייהפכו שוליות בהשוואה. סביר להניח שתחשיבים שכאלו משחקים תפקיד לא קטן גם בתעשיית הבננות, כך ששיקולי עלות שאינם תורמים להגנת הסביבה יקבלו עדיפות על כאלה שכן.
אם כך, ייתכן שמדובר בכשל שוק. אפשר להגיד שאמנם הצרכן, המשווק והיצרן קיבלו את התוצאה המיטבית מהעסקאות שלהם, אבל גורם נוסף לא זכה לתוצאה מיטבית: הסביבה, ודרכה דורות העתיד בכל העולם. במלים אחרות, גורמים פרטיים הרוויחו – אבל הציבור שילם, מבלי שאפילו נדרש להסכים לעסקה.
שכר נמוך, זיהום גבוה. פועלים באזור תעשיה בסין (חן לאופולד / פלאש 90)
הבעיה שמחוץ למשוואה
זוהי דוגמה היפותטית ומופשטת לסוג מסויים של כשל שוק, המכונה "החצנה". כלומר, מעורבת בהחלטות על מיקום המטעים כרוכים בעלות נוספת, סביבתית, אבל היא בעצם נדחקה החוצה ממשוואות העלות-תועלת של כל המעורבים, והציבור נותר עומד בצד עם החשבון.
כשלי שוק מוצגים בידי חסידי השוק בתור יוצאי דופן, חריגים, בעיות נקודתיות שאינן מעידות על הכלל. אך בנוגע להחצנת עלויות סביבתיות, כלומר מפגעים סביבתיים רווחיים, ניתן באותה המידה לראות בהחצנה בעיה מערכתית ושיטתית – והעלות המצטברת של המפגעים האלו היא אסון האקלים המתפתח כעת.
הבעיה, על אופיה השיטתי, נובעת מן העובדה הפשוטה שלא צריך לשלם לאף אחד כדי לזהם את האוויר, המים והאדמה. אם יש שתי דרכים לעשות משהו, ודרך אחת זולה יותר אך גם מזהמת יותר, רוב היצרנים יבחרו בדרך הזולה והמזהמת – וגרוע מכך, אלו שיתחשבו בנזק הסביבתי יחשפו את עצמם לסכנה, כיוון שמתחריהם יחסכו עלויות על חשבון הסביבה וכך ישיגו יתרון תחרותי. הייתרון הזה יכול לגרום לעסק הסביבתי יותר לקרוס, או לאפשר ליריב לקנות אותו ולשים סוף לתחרות.
השוק ברוב תבונתו לוקח בחשבון גם צרכנים שרוצים דווקא מוצרים שמיוצרים תוך התחשבות בסביבה – אבל רק במסגרת נישה מצומצמת של צרכנות ירוקה, המשווקת כיוקרתית יותר מן האלטרנטיבה ורצופה בעיות משלה.
חשמל על חשבון הדורות הבאים
תחום האנרגיה מציג דוגמה קלאסית לכשל של החצנת עלויות סביבתיות: משתלם לשרוף דלקים מזהמים כדי להפיק חשמל. לא צריך לשלם לאף אחד כדי לשפוך עשן לתוך האטמוספירה, והעלות הסביבתית מגיעה באיחור ומתפזרת על כל העולם, כך שאינה נלקחת בחשבון.
שינוי האקלים אותו אנו חווים הוא במידה רבה תוצאה צפויה של הכשל הזה. העלות לציבור, לעולם הטבע, ולדורות הבאים, הנגרמת משריפת פחם, נפט וגז, החלה להתגלות למדע בסוף המאה ה-19, וידועה לציבור ולראשי תעשיית האנרגיה לפחות מאז שנות ה-70 של המאה ה-20.
אך העלות הסביבתית של מקורות האנרגיה האלו נותרה חיצונית למשוואה ברובה, והמשך השריפה והפליטה נותר משתלם להחריד, גם בשעה ששלל טכנולוגיות בלתי-מזהמות להפקת אנרגיה הלכו והבשילו. רק בשנתיים האחרונות החלה משוואת העלות להשתנות, ועלותה של אנרגיה נקייה ירדה, השתוותה ואף ירדה מתחת לזו של אנרגיה מזהמת. אך הבערת הדלקים נמשכת, בין אם מכוחו של הרגל או מסיבות אחרות.
להצמיד תג מחיר למה שתמיד היה בחינם
גם תומכי כלכלת השוק וקברניטיה מזהים את הבעיה, ולכן הושקעו מירב המאמצים בפסגות האקלים הבינלאומיות מאז תחילת שנות התשעים בנסיונות להכניס את המחירים המוחצנים אל תוך השוק, כלומר להצמיד מחיר כספי לפעילות שמזיקה לסביבה (במיוחד פליטת גזי חממה לאוויר), כך שהזיהום כבר לא ישתלם והשוק יוכל לנתב את העסקים לדרכי פעולה מזיקות פחות.
בפרט אמורה המטרה להיות מעבר הדרגתי משימוש בדלקים מאובנים למקורות אנרגיה נקיים – השימוש בדלקים המזהמים אמור להפוך יקר כל כך, שמשקיעים ירצו יותר מכל למצוא להם תחליף.
הדרך המרכזית בה קודמה גישה זו היא הקמת שווקים למסחר בפליטות: חברות שפעילותן פולטת גזי חממה יצטרכו לרכוש היתרי פליטה (בין אם בתשלום ישיר או בתמורה להשקעה בצמצום או ספיגת פליטות) ויהיו רשאיות לסחור בהיתרים האלו, כך שמוצמד תג מחיר לפליטות. אך אחרי כשלושים שנים של פסגות, אמנות, יוזמות, נסיונות, ואף שורה של שווקים פעילים, ניתן לקבוע בבטחה שכל אלו לא הותירו חותם משמעותי על הפליטות, שצמחו יותר מתמיד, בפער גדול, באותה התקופה ממש.
למעשה, אין פלא שקשה ליישם מנגנון שמצמיד לזיהום תג מחיר, כיוון שכל ניסיון שכזה מתנגש חזיתית לא רק עם ההגיון הפנימי של השיטה הכלכלית אלא גם עם האינטרסים הכלכליים של המרוויחים הגדולים ביותר. אף אחד לא רוצה להתחיל לשלם על מה שהיה תמיד בחינם, וכמובן שהמתעשרים מהבערת דלקים מזהמים לא מעוניינים להתחיל לשלם על זה כל כך הרבה עד שיצטרכו לעבור בהדרגה לעסק אחר.
המרוויחים מתעשיות אלו מחזיקים בכוח כלכלי עצום, ולא מהססים להפעיל אותו כדי להשפיע על המדיניות ולמזער את הפגיעה ברווחים – ועל הדרך לסרס כל נסיון לצמצם באופן משמעותי את הזיהום.
כלכלת השוק התחרותית גם הופכת כל פתרון שאינו עולמי לבעייתי מאוד. הטלת מחיר על זיהום בחלק אחד של העולם פוגעת ביכולת של עסקים שם להתחרות מול מקבילותיהן באיזורים בהם זול יותר לזהם. התוצאה עלולה להיות שהשוק ינתב את הייצור דווקא למקומות שניתן לזהם בהם בקלות, כיוון שזה הכי משתלם. ומצד שני, בארצות העניות יותר נדרש סיוע מהארצות העשירות כדי שיהיה אפשר בכלל לבחור באופציה הזולה פחות והנקייה יותר מלכתחילה – אך בעלי העסקים בארצות העשירות לא מעוניינים לשלם כדי לחזק את התחרות מולם.
כשל רגולטורי
קשה להעריך אם מדובר בהשפעה של בעלי עניין או טעות תמימה, אבל ההסכמים הבינלאומיים שנטוו בחסות האו"ם מאז תחילת שנות התשעים מכילים נוסף על הכל חורים שרק מחריפים את חוסר היכולת של השוק להפנים עלויות סביבתיות.
ההסכמים הללו, בפרט פרוטוקול קיוטו המחייב משנת 1997 והמשכיו, מתבססים על מעקב אחר פליטות גזי החממה של כל המדינות, על בסיסו המדינות מתחייבות לצמצם את פליטותיהן. פליטות נספרות בארץ בה מתרחש הייצור ולא בארץ בה המוצר נצרך, כך שחברה אמריקאית שמעבירה את הייצור שלה לסין וממשיכה למכור בעיקר לאמריקאים למעשה מורידה מהפליטות להן אחראית ארה"ב ומוסיפה פליטות על חשבון סין.
אך גרוע מכך, מיקור חוץ שכזה מייצר בהכרח פליטות חדשות, מסוג שלא נספר כלל במסגרת ההסכמים: פליטות משינוע בינלאומי. לא המדינה המייצאת ולא המדינה המייבאת, לא המדינה אליה שייכת הספינה או המטוס ולא המדינה ממנה הגיע הדלק – הפליטות האלו פשוט לא נספרות.
בספרה "זה משנה את הכל" (This Changes Everything) מתארת נעמי קליין כיצד גובשו הסכמים אלו בדיוק במקביל להסכמים מסוג אחר, הסכמי "סחר חופשי". לאורך שנות התשעים, היא מסבירה, היו נסיונות רציניים לתת מענה בינלאומי לשינוי האקלים – אך בו-זמנית הובהר תמיד שאינו יכול לבוא על חשבון המאמץ המקביל להסיר חסמים על העברת הון וסחורות בין מדינות.
כך נחתמו הסכמים בשנים בהן לא היווה השינוע הבינלאומי נתח משמעותי משינוע הסחורות או מפליטות גזי החממה בעולם בכלל – ובמקביל נחתמו הסכמים אשר דאגו להפוך במהרה את השינוע הבינלאומי לעמוד תווך מרכזי בכלכלת העולם. כעת לא רק שמדינות עשירות יכולות להתגאות בצמצום פליטות כאשר למעשה רק העבירו את הפליטות שלהן לארצות עניות יותר – הפליטות הנוספות שנוצרות בהעברת הסחורות מקצה אחד של העולם אל קצהו השני נותרות הרחק מחוץ למשוואה, אפילו במסגרת המנגנונים הבינלאומיים שכל תכליתם להכניס אליה את הפליטות.
הפגנה למען ה"גרין ניו דיל" בדטרויט, 31 ביולי 2019 (ויקיפדיה CC BY 2.0)
מהפכה ללא מהפכה
בין כשלי השוק לחורים ברגולציה, ובמיוחד כאשר הכלכלה החזקה בעולם בהובלת הנשיא טראמפ מפנה גב לכל נסיון לפתור את הבעיה, לא נראה שכוחות השוק, על אף התחכום והיופי שניתן למצוא בהם, עומדים להציל אותנו מהאסון שהתגבש בניצוחם.
לוח הזמנים המצטייר מהידע המדעי העדכני על המשבר הוא קצר, כה קצר שאף בתור מתנגדים לעליונות השוק עלינו לגלות פתיחות לפתרונות שנמצאים בהישג יד בתוך הכלכלה הנוכחית, ולא להתעקש שלא יהיה סוף למשבר לפני שהעולם יאמץ מערכת כלכלית טובה יותר. אך בו בזמן, חשוב להבין את הכשלון העמוק מאוד של הנסיונות לבלום את המשבר ללא עימות עם המערכת הכלכלית והמרוויחים הגדולים ממנה.
הסתכלות מפוכחת על העשורים האחרונים מראה שהעמדה הדוגמטית של חסידי השוק נגד כל נסיון להגביל את התנועה החופשית של הון וסחורות הקשתה על כל צעד ושעל על הנסיונות להתמודד עם המשבר חסר-התקדים. קשה לדמיין שפתרון כלשהו שאינו מתקיים בתוך השיטה הזו יוכל לבוא לידי ביטוי בעשור הקריטי שהחל זה עתה – אבל צריך להיות ברור שכניעה גורפת לתכתיבי השוק או לשאיפה לשחררו מהתערבות מכוונת, משמעה כניעה גורפת גם מול משבר האקלים עצמו.
זוהי חשיבותה המרכזית של פרוגרמת ה"גרין ניו דיל" ומקבילותיה בעולם: היא לוקחת ברצינות את הטענה שאין ברירה אלא לקדם פתרונות מידיים בתוך השיטה הנוכחית, אבל גם מכירה בכך שאי אפשר לקדם שום דבר שדומה לפתרון רציני מבלי להתנגש חזיתית עם המרוויחים הגדולים מהשיטה הזו. במקום לנסות להתפשר עימם על חשבון הציבור והעתיד, היא מספקת מענה לחששות הלגיטימיים של כל שאר החברה בנוגע למעבר לכלכלה ירוקה – כגון סגירת מקומות עבודה מזהמים, שתיענה בפתיחת מקומות עבודה ירוקים, או עלייה חדה במחירי הדלק, שתיענה בתחבורה ציבורית זולה או חינמית בפריסה רחבה ואיכות גבוהה.
מדובר בהצעה מהפכנית, לא בגלל שהיא מציעה להחליף את השיטה – היא בפירוש לא עושה דבר שכזה – אלא בגלל שהיא מעזה לנסות לאגד את מרבית ה-99% מול האלפיון העליון וחלומותיו על רווחים אינסופיים ללא דין וחשבון.
להסתפק בפחות מזה כעת משמעותו להיכנע, ולהמשיך לשלם את החשבון עבור העלויות שנותרו מחוץ למשוואה בזמן שהם גילגלו מיליארדים. חיצוניות או לא, העלויות האלו כבר כאן איתנו, והן לא הולכות לשלם על עצמן.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
