העשור של עזה: מחיר ניצחון הפירוס של חמאס

לפני 13 שנה, ב-2006, הפלסטינים תושבי רצועת עזה קיוו שהבחירות לרשויות המקומיות ולפרלמנט יפיחו תקווה לשינוי, ולכן נהרו בהמוניהם לקלפיות והצביעו. הם קיוו לראות דם חדש זורם בעורקי מוסדות הרשות הפלסטינית, שישפר את חייהם ויביא להם ביטחון ויציבות.

מדינות העולם, בעיקר בעלות הברית של ישראל במערב, שמחו על מעורבותה בבחירות של קבוצת ההתנגדות הפלסטינית העיקרית, חמאס. הם האמינו לטענות של ישראל כי הקבוצה הזאת היא כאב הראש העיקרי של החברה הישראלית. לתפישתם, אם חמאס מעורבים בפוליטיקה, הם יבוייתו – וניתן יהיה לשלוט על הנשק ועל ההתנגדות שלהם ולכוון אותם לכיוונים שמתאימים לישראל. כמו שקרה בעבר עם הפלגים השונים של אש"ף.

ישראל והמערב קיוו שאם חמאס יהיו מעורבים בפוליטיקה, הם יבוייתו. עצרת לחגיגות 32 שנים לייסוד חמאס, דרום רצועת עזה, 16 בדצמבר 2019 (פאדי פהד / פלאש 90)

הניצחון והחרם

למרבה ההפתעה, חמאס השיגו רוב גורף בבחירות לרשויות המקומיות בגדה המערבית הכבושה וברצועת עזה, וכן ניצחו ניצחון מהדהד בבחירות לפרלמנט.

גם בחמאס עצמו לא ציפו לניצחונות האלה. כשכיסיתי את קמפיין הבחירות של התנועה האסלאמית בעיר מרכזית בעזה, כאשר מנהיג החמאס המוביל ברצועה, מחמוד אל זהאר, נשאל "איך חמאס מתכוון לסייע במיגור השחיתות ברשות הפלסטינית אחרי הבחירות?" הוא השיב: "כשיהיה לנו שר או שניים בממשלה, הגנבים לא יצליחו לבצע את זממם".

תוצאות הבחירות זיעזעו את הפלסטינים – לא בגלל ניצחון החמאס, אלא בגלל שהתוצאות איפשרו לחמאס להרכיב את הממשלה לבדם. זה היה שורש המשבר, שמעמיק והולך עד היום.

מכיוון שפת"ח ואש"ף הרחיקו את עצמם מהממשלה, העולם החרים אותה. במצב שנוצר, לא רק שהממשלה הזאת לא היתה מסוגלת לשרת את הציבור, היא גם לא יכלה לעזור לעצמה. הממשלה לא יכלה לשלם את המשכורות של עובדי המדינה וגם לא את הקצבאות לעניים ברשימות של משרד הרווחה. היא לא הצליחה להשתלט על המצב הביטחוני, כשנאמניהם של נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ומי שהיה אז האיש החזק בפת"ח, מוחמד דחלאן, התחילו לזרוע כאוס ברחובות.

חמאס היה נתון ללחצים כבדים, גם מבפנים וגם מבחוץ, לעמוד בתנאים שלטענת ישראל והמערב היו מאפשרים לו לשגשג. התנאים שהציב הקוורטט לענייני המזרח התיכון – שכלל את ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה – היו להכיר במדינת ישראל ובכל ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף. רבים מאמינים שקבלת התנאים האלה היתה מסייעת לחמאס לשפר את חייהם של הפלסטינים, אך אני חולק על כך. אם זה נכון, הרשות הפלסטינית – שכבר ויתרה ויתורים כבדים לישראל ושמרה על שיתוף הפעולה הביטחוני ה"קדוש" – היתה כבר עושה את זה.

המצב הידרדר כשחמאס סילק את הרשות הפלסטינית ואת הפת"ח מעזה באמצע 2007, והשתלט על כל מוסדות הרשות הפלסטינית ברצועה, כולל שירותי הביטחון, בתי הספר ובתי החולים. המצב הידרדר עוד יותר כשעבאס הורה לעובדי הרשות הפלסטינית בעזה לבצע פעולות של אי ציות אזרחי כדי לשתק את המובלעת החופית. הידרדרות נוספת חלה כשישראל ומצרים הטילו מצור אווירי, קרקעי וימי על הרצועה, כך שאפילו נמלה לא יכולה להיכנס ולצאת ממנה.

בנוסף למצב המידרדר והולך, שפגע בכל המגזרים והתחומים, חמאס המשיך בהתנגדות לישראל, בין השאר באמצעות חטיפת החייל גלעד שליט מהטנק שלו דרומית לרצועת עזה. זה הוציא את ישראל מדעתה. אחרי יותר משנה של חיפושים והטלת מגבלות חמורות ביותר על העזתים, ישראל החליטה לפלוש לעזה, בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית וכמה מדינות ערביות.

שלא במפתיע, שרת החוץ הישראלית דאז, ציפי לבני, הודיעה על תחילת המבצע הישראלי ברצועה ב-2008-2009 מקהיר, וכמה שרים מהרשות הפלסטינית המתינו כמה ימים במעבר רפיח כדי להיכנס לרצועת עזה ולהשתלט עליה אם תנוקה מאנשי החמאס. ראש הבלוק של הפת"ח בפרלמנט, עזאם אל-אחמד, הבהיר שהרשות הפלסטינית חוזרת לעזה "על גבי הטנקים הישראליים".

התרמית הישראלית

בכל מקרה, המתקפה הישראלית, שנמשכה 22 יום, נכשלה – ושליט נותר בשבי החמאס בעזה. אך המחיר ששילמו העזתים היה כבד מאוד: יותר מ-1,400 שהידים, אלפי פצועים, הרס נרחב של בתים, בתי ספר, מסגדים ובתי חולים ופגיעה חמורה בתשתיות תקשורת, מים, חשמל וביוב.

שלוש שנים בלבד לאחר מכן, ישראל רימתה את חמאס, שהיה בעיצומו של מו"מ על הפסקת אש, והתנקשה במנהיג הבכיר בזרוע הצבאית אחמד אל ג'עברי – שרק שנה קודם לכן העביר את שליט לישראל בעסקת חילופי שבויים שבמהלכה שוחררו יותר מ-1,000 אסירים פלסטינים. ההתנקשות הובילה לתגובה מצד חמאס וקבוצות התנגדות אחרות, וזו בתורה הובילה למתקפה ישראלית נוספת על הרצועה, שנמשכה שמונה ימים. אך גם המתקפה הזאת כשלה בחיסול החמאס. כ-150 פלסטינים נהרגו, כמה מאות נפצעו והרס נוסף נגרם, אך במידה פחותה ממה שקרה שלוש שנים לפני כן.

פלסטינים בעזה ממלאים ג'ריקנים במים שמספקת סוכנות אונר"א, בינואר 2018 (צילום: עבד ראחים חאטיב / פלאש90)

אחרי המתקפה הישראלית הזאת, פירסם האו"ם דו"ח על עזה, שהעריך את המצב ברצועה בתחומי החיים השונים. הדו"ח הגיע למסקנה שישראל חייבת להסיר את המצור, אחרת עזה תיהפך "בלתי ראויה למחיה" עד 2020. צוות האו"ם העריך את מצבם של בתי החולים, בתי הספר ותשתיות אחרות. הוא חזה גם כי אוכלוסיית עזה, שמנתה אז 1.6 מיליון נפש, תהיה 2 מיליון נפש ב-2020.

רק שנתיים לאחר מכן, ישראל פתחה במתקפה הרסנית על עזה, שנמשכה 51 יום, במהלכה נהרגו יותר מ-2,260 פלסטינים ונפצעו יותר מ-11 אלף איש. הנזק שנגרם לתשתיות אינו ניתן להערכה. במהלך המתקפה, יותר ממחצית התושבים בעזה נעקרו מביתם, וכ-200 אלף איש נותרו ללא בית גם אחרי סיומה. חלקם עדיין עקורים עד היום, מכיוון שביתם טרם נבנה מחדש.

אחרי 2014 עזה חוותה תקופה קצרה של פריחה כלכלית, שבמהלכה רוב הבתים והתשתיות ההרוסים נבנו מחדש. מאז 2017, ישראל הקלה קצת על תנועת הסחר במעברים עם עזה, ואחרי תחילת צעדות השיבה הגדולות ושבירת המצור ב-30 במארס 2018, מצרים פתחה חלקית את מעבר רפיח לתנועת אנשים וסחורות. קטאר התחילה להזרים 30 מיליון דולר בחודש לעזה דרך תשלומי קצבאות לעניים. המצב השתפר, אך הוא עדיין קשה מאוד.

שיעור האבטלה ברצועה הוא כ-50%. אלפי מפעלים נסגרו והמכונות שבהם החלידו. מאות סוחרים ומשקיעים פשטו רגל. לבתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות אין מספיק כסף לתפעול שוטף. אלפי עזתים מוכשרים, ובהם אומנים, רופאים ומהנדסים, כבר היגרו מהרצועה.

בכל הנוגע לפיוס, העזתים אינם מאמינים שהוא אמיתי. וחלק מתחזיות האו"ם כבר התממשו לפני 2020. אוכלוסיית עזה מנתה 2 מיליון נפש כבר ב-2017. והמחסור במורים, רופאים, מיטות בבתי החולים, ציוד רפואי, שיפור כלכלי וכדומה עדיין נמשך.

העזתים מסכימים עם ההתנגדות הפלסטינית והתפתחותה, מכיוון שזו הפכה לאתגר אמיתי לישראל. אבל הם זקוקים מאוד למנוף כלכלי שיאפשר להם להמשיך בחייהם. אפילו חמאס, שמחזיק בשליטה ברצועה מאז אמצע 2007, הבהיר שהפסקת סבלם של העזתים נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו.

מעתסם דאלול הוא עיתונאי מעזה, מומחה לענייני המזרח התיכון. בעל תואר שני בעיתונות בינלאומית מאוניברסיטת ווסטמינסטר בלונדון.