עשור של הריסות הותיר כ-9,000 פלסטינים ללא קורת גג

על פי נתוני האו"ם, בין השנים 2010 ו-2019 הרשויות הישראליות הרסו יותר מ-6,000 מבנים פלסטיניים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. כתוצאה מהריסות אלה, יותר מ-9,000 פלסטינים נעקרו מביתם.

הנתונים, שנאספו על ידי יחידת האו"ם לתיאום סוגיות הומניטריות בשטחים הפלסטינים הכבושים, משקפים את ממדי מדיניות ההריסות הישראלית מעבר לקו הירוק. רוב מוחלט של ההריסות (79%) נעשו בשטחי C בגדה, שנמצאים תחת שליטה צבאית ישראלית מלאה. כ-2% מההריסות נעשו בשטחי A ו-B בגדה, אשר אמורים להיות תחת שליטה מלאה וחלקית של הרשות הפלסטינית, בהתאמה.

כ-19% מההריסות נעשו בירושלים המזרחית. אף שישראל סיפחה את השטח הזה ב-1981, ובכך הפכה אותו להלכה לחלק משטחה של ישראל, בפועל מיושמת שם תכופות מדיניות דומה לזאת המיושמת בגדה, שכן רוב תושביו אינם אזרחים ישראלים. למעשה, רבים מביניהם הם נטולי כל אזרחות.

בין האחד בינואר 2010 ל-24 בדצמבר 2019, נהרסו בסך הכל 6,116 מבנים. כתוצאה מכך, 9,249 איש נעקרו מביתם – יותר ממחציתם קטינים וילדים. בנוסף לכך, פרנסתם של יותר מ-115 אלף איש נפגעה בשל ההריסות.

כ-28% מהמבנים שנהרסו (1,734) היו מבני מגורים מאוכלסים. במהלך כתיבת שורות אלה, הרשויות הישראליות היו בעיצומו של מימוש שורת צווי הריסה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, כולל הריסת לפחות ארבעה מבנים ב-24 בדצמבר. במלים אחרות, יתכן שהנתונים כאן לא יהיו מעודכנים כבר עם פרסומם.

בחלק קטן מהמקרים, ההריסות מתבצעות על ידי בעלי המבנה עצמם, אחרי שקיבלו צו הריסה וביקשו להימנע מהקנסות שמטילה עליהם ישראל אם רשויותיה הן שמבצעות את ההריסה. ההריסות כאמצעי ענישה מהוות רק שיעור מזערי מהסך הכולל של ההריסות, למרות תשומת הלב הלא פרופורציונלית שמקדישים להן כלי התקשורת הישראליים. מן הראוי להזכיר כי הריסת רכוש בתגובה לפשע מהווה סוג של ענישה קולקטיבית, והיא אסורה על פי החוק הבינלאומי.

לאורך העשור, מספר ההריסות השנתי השתנה משנה לשנה. בגדה המערבית, המספר נע ביציבות יחסית סביב 400-600 הריסות לשנה עד 2016, שבה מספר ההריסות זינק ל-904. בתשובה לשאלה אודות העלייה במספר ההריסות מסר מתאם פעולות הממשלה בשטחים תשובה לקונית אודות אכיפת החוק בשטחי C. בשנתיים שלאחר מכן חלה ירידה משמעותית במספר ההריסות – 277 ב-2017 ו-283 ב-2018, לפני שעלה שנית ל-405 הריסות ב-2019.

בירושלים המזרחית, מספר ההריסות עמד בסימן עלייה לכל אורך העשור. בעוד שבין 2010-2015 התבצעו בין 40 ל-100 הריסות בשנה, ב-2016 נהרסו לא פחות מ-190 מבנים, בהתאמה לזינוק במספר ההריסות ברחבי הגדה המערבית כולה. בשלוש השנים שחלפו מאז מספר ההריסות המשיך לעלות, עד לשיא העשור שהגיע לכדי 201 הריסות במהלך 2019.

מלחמת התשה נגד התושבים הפלסטינים

כשממשלת ישראל נדרשת להגיב בנוגע להיקף הריסות המבנים הפלסטינים שהיא מבצעת בשטחים הכבושים, התשובה על פי רוב היא שמדובר בלא יותר מאכיפת החוק, שכן המבנים המדוברים נבנו ללא היתרי בניה. אלא שמאז החתימה על הסכמי אוסלו באמצע שנות ה-90, הסכמים שחילקו את הגדה המערבית לאזורי A, B ו-C, ישראל אישרה רק כ-5% מתוך הבקשות שהגישו פלסטינים לקבלת היתרי בנייה. לפי נתוני האו"ם, בין 2010 ל-2014, המספר הזה היה 1.5% בלבד.

ב-2016 עלה מספר ההיתרים שהנפיק המנהל האזרחי לתושבים הפלסטינים באופן חד – מ-9 היתרים ב-2014 ו-7 ב-2015 ל-37 היתרים במחצית הראשונה של 2016. על פניו, נתון זה עומד בסתירה לזינוק המשמעותי במספר ההריסות שהיו באותה שנה. בפועל, כפי שציין כאן אלון כהן-ליפשיץ מארגון "במקום", הגידול במספר ההיתרים נותר לאפשר את הגידול בהריסות.

פרט לכך, היתרים אלה ניתנו לא כמענה לבקשות של פלסטינים, אלא לבקשות היתרים שהנפיק המינהל האזרחי בעצמו. במלים אחרות, ממשלת ישראל התירה לעצמה לבנות בשם הפלסטינים, במתחם ספציפי מאוד – אל-ג'בל, כפר בדואי באזור C. ישראל בנתה את הכפר הזה ב-1996 כדי לאכלס בו את הבדואים בני שבט הג'אהלין, שנעקרו בכוח מאדמתם (שעליה חיו מאז שגורשו מהנגב ב-1948), וכדי לאפשר את התרחבותה של ההתנחלות מעלה אדומים במקומם.

המקרה הספציפי הזה מדגים היטב את ההשלכות הרחבות יותר של מדיניות ההריסות הישראלית בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. אף שכל הריסה – במיוחד הריסת בית מגורים – היא טרגדיה עבור משפחות פלסטיניות פרטניות, היא בו בזמן משרתת את המהלך הגדול יותר החותר לרכז את הפלסטינים בשטחים מצטמצמים והולכים, כדי למקסם את השטחים שאליהם יכולות ההתנחלויות להתרחב.

הריסת רכוש פלסטיני ואי מתן היתרי בניה הם מהלכים משלימים של מערכת שמנהלת מלחמת התשה אקטיבית נגד התושבים הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש – מלחמה שמאיימת לא רק על בתיהם של פרטים אלא על קהילות שלמות, כמו למשל קהילת ח'אן אל-אחמר, אחת מקהילות בדואיות רבות שעומדות בפני סכנת גירוש לאזור אחר בגדה שאותו ישראל תקבע.

הגבולות בין שטחי A, B ו-C מדגימים היטב את ההיגיון הפנימי של המערכת: חלק גדול מגבולות שטחי A ו-B נושקים לקצה אזורים פלסטינים המאוכלסים בצפיפות רבה, בעוד שאזור C כולל שטחים פתוחים נרחבים. שטחים אלה אמורים לשרת את הגידול הטבעי – האורבני והחקלאי – של הקהילות הפלסטיניות. בפועל, הם סומנו לטובתן הכמעט בלעדית של ההתנחלויות.

הנתונים מעשור של הריסות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מהדהדים: אלפי מבנים נהרסו, אלפי חיים קרסו. אבל אפילו הנתונים האלה לא משקפים את מלוא היקף האיום כתוצאה מהמדיניות הדו-זרועית של ישראל בשטחים הכבושים, בין היתרים להריסות. יישומיה של מדיניות זו כבר התפשטו במידה כזאת שהסיפוח – חלומו רב השנים של הימין הישראלי – כבר לא מייצג סטייה דרמטית לעבר שליטה ישראלית מלאה על הגדה, אלא רק הכשרה פורמלית של מציאות שמתקיימת בשטח מזה זמן רב מאוד.

נטשה רוט-רולנד היא דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת וירג'יניה, עיתונאית, עורכת ואקטיביסטית. המאמר פורסם לראשונה במגזין 972+