אנחנו שמעבר לגדר: האתר שמנסה לפרוץ את חומת השתיקה סביב עזה

"קוראים לי אחמד ואני גר בעזה. השנה חגגתי את יום הולדתי ה-25. אני עובד כעיתונאי בגוף תקשורת פלסטיני שמתפרסם ברצועה. אני וצעירים אחרים- עיתונאים, משוררים וסופרים – החלטנו לפעול על מנת לתרגם את הטקסטים שלנו לשפה העברית. אנו רוצים שקולנו יגיע אליכם ישירות, בלי מסננים, מתוך תחושה שעזה מיוצגת בתקשורת הישראלית באופן שטחי. ​

"אני מקווה שתרגום המאמרים יעלה את המודעות שלכם לגבי המתרחש אצלנו, אנחנו שחיים מעבר לגדר – ומקווה שבכך נצליח לקדם את השלום בין העמים שלנו ולשנות את המדיניות שמסכסכת בינינו. הגיע הזמן להחליף את מדיניות הסגר ארוך השנים על עזה, מגבלות התנועה, המשטר הצבאי בגדה – במדיניות חדשה של דמוקרטיה ושל שוויון זכויות מלא בין שני העמים. מגיע לכולנו, ישראלים ופלסטינים, בני האדם אשר חיים בין הנהר לים, לחיות יחד בשלום ובשוויון, ללא אפליה או דיכוי מכל סוג שהוא".

שתי הפסקאות האלה הן תעודת הזהות של אתר חדש בשם "אנחנו שמעבר לגדר", פרי שיתוף פעולה יוצא דופן בין שני צעירים: אחמד אלנאעוק, עיתונאי פלסטיני מעזה, בן 25, ויובל אברהם, סטודנט ואקטיביסט מירושלים, בן 25 גם הוא.

האתר, שהושק לפני כשבוע, מביא לקורא הישראלי מאמרים, כתבות, שירים ורשימות אישיות של צעירים מעזה, אשר התפרסמו באנגלית באתר "אנחנו לא מִספרים" (We Are Not Numbers) ותורגמו לעברית על ידי קבוצת מתנדבים שגיבש אברהם. על רקע המצור רב השנים- שהפך את הרצועה לגטו סגור של חורבות ומצוקה, ובו בזמן העלים את תושביה ואת קולם מהתודעה הישראלית – האתר הזה הוא ניסיון מרגש לפרוץ את חומת השתיקה סביב עזה ולהאיר על המתחולל בה.

אברהם עצמו מיומן בחציית החומות, התודעתיות והקונקרטיות, בין שני הצדדים. לפני ארבע שנים הוא החליט ללמוד ערבית (שותפו למיזם, אחמד, מעיר בחיוך "הערבית שלו יותר טובה משלי"), החלטה שלדבריו שינתה את כל האופן שבו הוא חווה ומבין את המרחב.

איך צעיר ישראלי מגיע להכיר צעיר מעזה? במציאות הנוכחית זה נשמע כמעט דמיוני.

"תכלס כל ההיכרויות שלי עם צעירים מעזה זה בזכות הפייסבוק. את האתר 'אנחנו לא מספרים' הכרתי עוד קודם. בכל כתבה שם יש לינק לעמוד הפייסבוק של הכותב, ועם חלק מהכותבים יצרתי קשר כבר לפני שנתיים לכתבה שעשיתי לטלוויזיה החברתית.

"את אחמד הכרתי לפני חצי שנה, ראיינתי אותו לכתבה אחרת שעשיתי. התיידדנו מאוד מהר, הוא סיפר לי שהוא מנהל ב'אנחנו לא מספרים' ואמר שהוא מאוד היה רוצה לתרגם את הטקסים לעברית ולהשמיע בעברית את הקולות שהוא נחשף אליהם כל יום. ככה זה התחיל. כתבתי סטטוס בפייסבוק לפני שלושה חודשים שבו שאלתי אם אנשים יהיו מוכנים לתרגם בהתנדבות את הקולות האלה, ותוך שעתיים התנדבו 130 איש.

"אני חושב על זה הרבה, למה כל כך הרבה אנשים התנדבו, אם זה למשל בגלל שהתרגום נתפס כפעולה פחות חתרנית. לא כל המתנדבים מגיעים ממעגלים אקטיביסטיים. רובם הגיעו לפרויקט מתוך תחושה שיש הפרדה כל כך גדולה, במיוחד מעזה, בגלל מדיניות הסגר, והם רוצים לעשות משהו עם זה. עבור רבים מהם זאת היתה הפעם הראשונה שהם נחשפו לתפישת העולם, לנרטיב הפלסטיני בעזה, וזה היה להם מאוד מאתגר. כשאת מתרגמת את נאלצת להתעמק בטקסט, הקול של הטקסט בעצם יוצא מגרונך. זה מאוד משמעותי".

"יום אחד יובל התקשר אלי בנוגע לכתבה שהוא הכין על הבחירות הישראליות והתגובות אליהן בעזה", מספר אלנאעוק. "אמרתי לו שאנחנו הפלסטינים צריכים לנסות ולשנות את המבט הישראלי עלינו, כי חלק מהישראלים חושבים שעזה היא מרכז של טרור ושהעזתים הם כולם טרוריסטים, וזה משפיע על איך שהם בוחרים את ההנהגה שלהם, מה שבתורו משפיע מאוד לרעה עלינו, הפלסטינים. כך נולד הרעיון לתרגם את המאמרים מ'אנחנו לא מספרים' לעברית ולהגיע דרכם לקהל הישראלי, להסביר להם את העוול שהממשלה הישראלית עושה לנו.

"בסוף השיחה הוא אמר שהוא מוכן לשתף פעולה בכיוון הזה, וחשבנו שיהיה נכון להקים אתר בעברית שמביא את הסיפורים האלה. הוא כתב פוסט בפייסבוק שלו וביקש מתנדבים לתרגם מאמרים מ'אנחנו לא מספרים', ובאופן מפתיע תוך שעתיים היו כבר יותר ממאה איש שהביעו נכונות לתרגם את המאמרים בהתנדבות. ככה התחלנו".

הופתעת?

"כן, ואני עדיין מתפלא, כי חשבתי שכל הישראלים שונאים את העזתים או אדישים לגורלם. אבל אחרי שראיתי כמה הרבה מתוכם מוכנים להתנדב כדי לתרגם את הקולות שלנו לעברית, זה אומר שיש לנו תקווה ושיום אחד נוכל לשנות את המציאות".

אלנאעוק, שבימים אלה לומד בלונדון לתואר שני בעיתונות בינלאומית, הוא אחד המייסדים של האתר "אנחנו לא מספרים". סיפור הקמתו של האתר כרוך גם בטרגדיה האישית שלו עצמו.

"'אנחנו לא מספרים' התחיל אחרי המלחמה האחרונה של ישראל על עזה, ב-2014, אחרי שישראל הרגה את אחי וכמה מחבריי בהפגזות האוויריות. אחרי זה נכנסתי לדיכאון עמוק, איבדתי את החשק לחיות. באותו זמן חבר שלי, עיתונאי אמריקאי, ביקש ממני לכתוב סיפור על אחי ואיך מותו משפיע על חיי ועל משפחתי. זה התפרסם באנגלית בהרבה מקומות, וכך נולד הרעיון לייצר פלטפורמה שבה צעירים מעזה יכולים לספר את הסיפור שלהם לעולם באנגלית. אנחנו מחברים צעירים מעזה שכותבים באנגלית עם חונכים בינלאומיים כדי לעזור להם לכתוב את הסיפור שלהם".

אף שנכון לעכשיו, כל הטקסטים באתר "אנחנו שמעבר לגדר" הם תרגומים מתוך אתר "אנחנו לא מספרים", שיתוף הפעולה איננו עם האתר הפלסטיני, אלא על הבסיס האישי שבין אלנאעוק לאברהם.

"המדיניות שלנו ב'אנחנו לא מספרים' היא שכל מי שרוצה לתרגם את המאמרים משם לכל שפה שהיא, יכול לעשות זאת אפילו בלי לבקש רשות, רק לציין את המקור. אבל סיפרנו לצעירים על הפרויקט, לתרגם אותם לעברית. זה מוזר להם, אבל רובם התלהבו והסכימו".

מה הדבר הכי חשוב שישראלים לא מבינים על עזה?

אלנאעוק: "הדבר החשוב ביותר הוא שיבינו שאנחנו לא טרוריסטים ולא רוצים להרוג ישראלים. העזתים לא שונאים את הישראלים, בטח שאנחנו לא שונאים יהודים, זאת טעות איומה לחשוב ככה. אין לנו שום דבר נגד ישראלים. יש לנו הרבה מאוד נגד מדיניות האפרטהייד הגזענית של הממשלה שלכם שמפירה כל כך הרבה מזכויותינו. אנחנו צריכים לסיים כבר את הסכסוך הזה, ומהר. אנחנו כל כך עייפים".

בין הקוראים הפוטנציאליים של התרגומים האלה יכול להיות גם הטייס שהרג את אחיך. זה משהו שאתה חושב עליו לפעמים?

"חשבתי על זה הרבה פעמים. מיד אחרי המלחמה חשבתי 'יש טייס ישראלי שהרג את אחי'. אבל זה לא הטייס הזה שהרג את אחי. מה שהרג את אחי זה שנאה וגזענות והמדיניות הישראלית. אין לי דבר נגד הטייס הזה ספציפית, יש לי הרבה נגד המנהיגים של ישראל שמתעקשים על הפרת הזכויות שלנו. אם אי פעם נצליח לסיים את האפרטהייד הזה, לא יהיה לי דבר נגד אלה שביצעו את הפשעים האלה. במלחמות אנשים עושים דברים איומים זה לזה, אבל בסופו של דבר אנחנו מוכרחים לסיים את זה. לטובת כולם".

"זה דורש אומץ אדיר מהרבה בחינות, גם בעצם שיתוף הפעולה אתי", אומר אברהם על שותפו. "יש פערי כוחות כל כך גדולים ביני לבין אחמד, שהנכונות מבחינתו לשיתוף הפעולה הזה מראה על אמונה אמיתית בחזון המשותף. זה ראוי להערצה בעיני".

אתה באמת מאמין שהציבור הישראלי אפילו מוכן לשמוע את קולות הצעירים האלה מעזה, לא כל שכן לשנות עמדות פוליטיות בגללם?

אברהם: "יכול להיות שאנחנו נאיביים כי אנחנו צעירים. אולי עוד חמש שנים נגיד ניסינו וויתרנו. אבל אני מרגיש שמשהו בשיח הזה של הדו-לאומיות, של השותפות, יש לזה כוח. עוד לא ויתרתי. גם שינויים קטנים זה בסדר, אני כבר רואה תגובות של אנשים שקראו טקסטים ואומרים שהם מאוד השפיעו עליהם".

מה אצלך הכי הדהד בטקסטים האלה?

"הטקסטים האישיים, כשמישהו מתאר בגוף ראשון את מה שהוא רואה. אחד הטקסטים שהכי נגעו בי הוא של מישהו שהיתה בת 15 בזמן המלחמה האחרונה, והיא מתארת איך שהיא שוכבת במיטה ליד אחותה הקטנה ומסתכלת דרך איזשהו חלון סדוק על השמים ואחותה סופרת את המטוסים הישראלים שחולפים בשמים. ואז הן שומעות ברדיו שאיזה קרוב משפחה נהרג בהפצצה ואבא שלהן עוזב אותן והיא מתארת איך בהרגשתה היא הופכת פתאום להיות האמא, מין טקסט ממש מצמרר שאני כל הזמן חושב עליו".

אתה מדמיין את עצמך מבקר שם פעם?

"ברור, יש לי שם מלא חברים. זה כל כך קרוב, שעה וחצי מירושלים. אם הייתי יכול הייתי מחר נכנס לאוטו ונוסע. מקווה שבעתיד אני אוכל לנסוע לעזה ואחמד יוכל לבקר בירושלים, הוא חולם על זה.

"אם הייתי נוסע לעזה בטח הייתי הולך לים, שמעתי שהים שם מאוד יפה. ויש לי חבר שבכל יום חמישי מארגן ערבי שירה, מן מפגש כזה של משוררים בעזה. אולי הייתי קופץ לזה".