גם אם הנזק מלווייתן יהיה אפסי (והוא לא), הפרויקט מיותר

בשבוע שעבר התרחשה דרמה בבית המשפט המחוזי בירושלים סביב אחד הפרויקטים הכי גדולים במשק הישראלי. ביום שלישי הורה השופט אלי אברבנל להוציא צו ארעי שעצר באופן זמני את פעילות ההרצה באסדת זיקוק הגז "לווייתן", הממוקמת כ-10 ק"מ מחוף דור שלמרגלות הכרמל. אולם אף שהדיון נועד להמשיך ביום ראשון, כבר ביום חמישי הפך השופט את ההחלטה שלו, ביטל את הצו הארעי, ואיפשר לפעילות ההרצה להמשיך.

בהחלטתו קבע השופט שהחשש לסכנה לבריאות הציבור לא גובר על הפגיעה בפרויקט אסדת לווייתן, כיוון שהעותרים – עמותת איכות הסביבה "צלול" ושורה של מועצות אזוריות – לא הציגו חוות דעת מקצועית המבססת את החשש אל מול עמדת המומחים מטעם המשיבים, ביניהם המשרד להגנת הסביבה.

לאחרונה כתבתי כאן על קידוחי הגז הישראליים בהקשר לשינוי האקלים ובהשוואה לאנרגיות מתחדשות. נוכח החידושים במדעי האקלים ובטכנולוגיות מתחום האנרגיה, העיסוק בקידוחי הגז במאגר לווייתן נראה כמעט אנכרוניסטי. כמו סערה ציבורית סביב מכונות פקס או מכשירי בּיפֶּר. קידוח הגז מקודם בתור חידוש עתידני, כאשר למעשה הוא הופך בימינו ללא יותר מאשר הפרק האחרון בעידן הדלקים המאובנים, עידן שנוטה להסתיים וניתן רק לקוות שנראה את סופו בעתיד הקרוב.

אבל על אף האבסורד שבדבר, שלא לומר הטרגדיה, פרויקט אסדת לווייתן הוא אחד העניינים הגדולים ביותר במשק הישראלי כיום, והמאבק סביבו אמיתי, דחוף, ועלולות להיות לו השפעות מיידיות על חלק מיושבי הארץ יותר מאשר שינוי האקלים.

אינטרסים מתנגשים

ב-18 בנובמבר פורסם היתר הפליטה עבור פעילות ההרצה באסדה – ובאותו היום החלה הפעילות. בניגוד להיתר הפליטה ארוך הטווח, ההיתר להרצה ניתן ללא שיתוף הציבור הנדרש בחוק, וללא התראה מראש. כך המאבק על ההיתר להרצה התחיל רק כאשר כבר היה מאוחר מדי. העובדה הזו שימשה את נובל אנרג'י, המפעילה את האסדה ומחזיקה ב-40% מהבעלות בפרויקט, בטענות שלה בבית המשפט נגד העתירה. הצו שניתן, ובוטל, הגיע חודש תמים אחרי תחילת ההרצה, לאחר שנפלטו כבר ככל הנראה לא מעט חומרים מסוכנים אל האוויר והמים.

המאבק סביב אסדת לווייתן נראה כסיפור קלאסי של התנגשות בין אינטרסים נוגדים: מחד, הבעלים הפרטיים של הפרויקט – נובל אנרג'י ושותפותיה – שעניינם בראש ובראשונה ברווח הכלכלי העצום הצפוי ממנו. מאידך, הציבור: תושבי האזור הסמוך לאסדה החוששים מהשפעותיה על חייהם, חופיהם, ובריאותם; מצד שלישי, אזרחי המדינה שעניינם ליהנות כמה שניתן מהאנרגיה ומההכנסות שהפרויקט מבטיח; ומצד רביעי כל באי העולם גם יחד, שחולקים את אותם מי ים ואותה אטמוספירה עם האסדה והזיהום שלה.

בתווך בין כל הצדדים האלו נמצאת המדינה, ובפרט משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה, שאמורים לייצג את האינטרסים הציבוריים המגוונים ולגשר בינם ובין האינטרסים הפרטיים הצרים של בעלי הפרויקט.

רגולטור ששבוי בידי מי שהוא אמור לפקח עליו

משום שהיא הגוף המגשר, ומשום שהיא מחויבת למידה מסוימת של שקיפות, המדינה נתונה ללחצים מכל הכיוונים, ולא תמיד יכולה למלא את תפקידה האידיאלי כצד אובייקטיבי והוגן. ואכן, בדוח מבקר המדינה מחודש מאי השנה נמתחה ביקורת קשה על המשרד להגנת הסביבה; הדוח מצא "ליקויים יסודיים בפעילות האכיפה המינהלית והפלילית של המשרד להגנת הסביבה". בפרט העלה הדוח חשש מבעיה מוכרת: 'שבי רגולטורי'.

'שבי רגולטורי' הוא מצב בו הגוף האחראי לפקח על תחום מסוים נמצא במערכת יחסים שכזו עם הגופים והאנשים המפוקחים שהוא מתקשה, או כלל לא מנסה, לבצע את תפקידו הרגולטורי. בדוח מבקר המדינה נכתב כי "קשרי עבודה שוטפים של הצוותים במחוזות עם מפוקחים בשלב הרגולטורי מקשה עליהם לעבור למצב של אכיפה ויחסים לעומתיים עימם, ולעיתים המחוזות נרתעים מלקיים פעולות אכיפה נגד מפעלים חזקים".

קשה לדמיין מפעל גדול וחזק יותר במשק הישראלי מאשר אסדת לווייתן, המופעלת בידי נובל אנרג'י – תאגיד אנרגיה שנמצא בין אלף החברות הגדולות בארה"ב – ונמצאת בבעלות משותפת עם קבוצת דלק, אחת החברות החזקות ביותר בישראל, שנמצאת בשליטת יצחק תשובה, אחד האנשים העשירים והמשפיעים ביותר במשק. מול כוחות אלו רק גובר החשש כי הרגולטור יתקשה לבצע את תפקידו באופן מיטבי.

הפליטות בתמר גבוהות פי 30 ממה שהובטח

אך אסדת לווייתן אינה הפרויקט הראשון מסוג זה. גם אסדת הגז "תמר" מופעלת בידי נובל ונמצאת בבעלות משותפת עם קבוצת דלק. אסדה זו, הפועלת כבר מאז 2013, אושרה בידי הרשויות הישראליות על בסיס תחזיות של נובל בנוגע לפליטות המפעל. פליטותיה בפועל התגלו כגבוהות עד פי 30 מהתחזיות.

לפני כשנה, למרות חוזקם של בעלי העניין בפרויקט לווייתן, דחה המשרד להגנת הסביבה את הבקשה הראשונית להיתר פליטות עבור אסדת הזיקוק החדשה. בדיקת המשרד העלתה למשל כי בעוד נובל דיווחה על כ-1.4 אלף רכיבים בעלי פוטנציאל לדליפת מזהמים, בבדיקה חוזרת התגלה כי ישנם לא פחות מ-8.8 אלף רכיבים שכאלו. נובל ושותפותיה נאלצו להגיש בקשה חדשה להיתר, והפרויקט נדחה בשנה.

במשרד להגנת הסביבה טוענים כי אסדת לווייתן תהיה נתונה לרגולציה צמודה ואפקטיבית יותר מאסדת תמר, דווקא בגלל הקרבה לחוף ומיקום האסדה בתוך המים הטריטוריאליים של ישראל. ארגון "אדם, טבע ודין" והחברה להגנת הטבע תומכים גם הם בטענה זו, כמו גם בהפעלת האסדה ובמיקומה השנוי במחלוקת. עם זאת יש לזכור שנובל אחראית לחלק משמעותי מפעילות הניטור ואינה מאפשרת גישה למומחים עצמאיים לאימות הנתונים שהיא מפרסמת.

הקרבה לחוף מאפשרת גם לתושבי האזור לפקח באופן עצמאי על פעילות האסדה, והתנהלותה של נובל מעוררת אי-שקט וחוסר אמון לרוב. למשל, בתחילת תקופת ההרצה הודיעה נובל לתושבים על הפסקה בפליטות ההרצה – ושעה וחצי לאחר מכן תיעדו התושבים כיצד ממשיכות הפליטות.

פער עצום במשאבים לטובת תומכי האסדה

המאבק על מיקום והפעלת האסדה רצוף כולו מלחמת נרטיבים וגרסאות. התושבים המאורגנים במסגרת "שומרי הבית" מתריעים כי כמות הרעלים שאושרה לפליטה במשך שעות ספורות במסגרת ההרצה עולה בהרבה על הכמות המירבית שהותרה לפליטה במהלך שנה שלמה של פעילות רציפה.

מצד שני, התומכים בהפעלת האסדה כוללים גם מספר מומחים חיצונים, אפילו כאלו שהוזמנו דווקא בידי המתנגדים, והם טוענים כי המרחק מהחוף מספיק כדי למנוע כל חשש לסכנה בריאותית לתושבים.

הפער בין הצדדים במה שנוגע לכוח ולמשאבים בולט מאוד, במיוחד כאשר גם משרד האנרגיה, גם המשרד להגנת הסביבה וגם ארגוני סביבה וותיקים עומדים לצד שותפות לווייתן בקידום הקמת האסדה במיקומה הנוכחי. שני הצדדים מגייסים גם מומחים חיצונים, אך לא תמיד בהיקף דומה. בעת שביטל את הצו הארעי, השופט אברבנאל ציין כי העותרים ("צלול" והמועצות האזוריות) לא סיפקו דעת מומחה בדבר הסכנה לבריאות כנגד זו שהציגו המשיבים (שותפות לווייתן ומשרדי הממשלה).

אך למרות הפער הבסיסי בכוח בין הצדדים, המאבק נגד הקמת האסדה מצליח לגייס תמיכה מגוונת ואף להנגיש מידע חשוב לציבור.

מאבק התושבים נתן בתחילת דרכו רושם של מאבק "NIMBY" קלאסי – not in my back yard, "לא בחצר האחורית שלי", כינוי למאבקי תושבים המבקשים רק להרחיק מפגע מאיזורם, גם אם משמעות הדבר שאם יוזז, המפגע ישפיע על אחרים או פגיעתו אף תחריף.

בכל מקרה, להרחיק את האסדה מהחוף

אך באתר "שומרי הבית" ניתן כיום למצוא מידע מגוון והפניות למחקרים ותחקירים סביב כל היבט של הפרויקט, מעצם הנחיצות של גז מאובן בעת משבר האקלים, דרך התמודדת עם הטענה כי הגז נדרש בשביל לגמול את המשק הישראלי מפחם, ועד עיסוק בשאלות ביטחוניות בנוגע להקמת האסדה ומיקומה. עמדתם של "שומרי הבית" כעת היא שאין כל צורך לפתח את מאגר לווייתן ורצוי מאוד להשאיר את הגז באדמה, אבל אם מתעקשים לפתחו "למרות חוסר ההיגיון, הסיכונים הבריאותיים, הביטחוניים, והנזק העצום לסביבה", יש להרחיק את האסדה מהחוף.

הרבה מהמידע של ההתארגנות מגובה בדיווחים מעמיקים של ארגון העיתונות האזרחית "שקוף" (מיזוג של יוזמת "מאה ימים של שקיפות" ושל "קרן התחקירים העצמאית"). האתר מפרסם בפרקים תחקיר מעמיק סביב פרויקט לווייתן, ומומלץ לעיין בו בשביל מידע מעמיק בנושא.

מרבית ארגוני הסביבה בישראל תומכים במאבק התושבים, ביניהם גרינפיס ישראל, מגמה ירוקה, והמרד בהכחדה. בנוסף תומכים במאבק ובטענותיו מומחים חיצונים – בין אם מדובר בחוות דעת בהזמנת גרינפיס או במדענים כמו אלו שכתבו באופן עצמאי מכתב פתוח לשר האנרגיה שטייניץ כדי להתריע על הסכנה לציבור, לאחר שחלקם הכינו מודל עצמאי החולק על תחזיותיה של נובל.

עם זאת, נראה כי מרבית המומחים שהתבטאו בנושא תומכים דווקא בעמדת שותפות לווייתן ומשרדי הממשלה בנוגע למיקום האסדה – אך לא בנוגע לשאלה הבסיסית אודות עצם הצורך בשימוש בגז.

הטיעונים הבעייתיים של נובל אנרג'י ושותפותיה

המידע שאספו והנגישו "שומרי הבית" ו"שקוף" מעלה תמונה מורכבת, אך גם מבהיר כי הטיעונים המרכזיים שמקדמים נובל ושותפותיה בעד קידום הפרויקט הם בעייתיים, אם לא מופרכים.

טיעון מרכזי בעד הפרויקט מהכיוון "הירוק" הוא הצורך לגמול את המשק הישראלי משריפת הפחם, שהרסנית לסביבה ולבריאות הציבור כאחד. אולם מסתבר כי מה שמונע מחברת החשמל לכבות מחר בבוקר את תחנות הפחם המיועדות לסגירה אינו היעדר הגז מלווייתן, אלא החלטת ממשלה.

מבחינת משרד האנרגיה, ניתן לכבות את התחנות הפחמיות בלי להסתכן במחסור בחשמל, שכן כבר היום יש עודף ייצור חשמל שעולה לציבור ביוקר והוא גדול מהנחוץ. אך ב-2018 קיבלה הממשלה החלטה להתנות את סגירת תחנות הפחם בחיבור צינורות משני מאגרי הגז (תמר ולווייתן) ואף בהקמת תחנת כוח חדשה מבוססת גז. מפעל נפרד, שהקמתו אורכת שנים וככל הנראה לא תסתיים עד שנת היעד 2022. הרקע להחלטה הוא כנראה  שעם צינור יחיד מאסדה יחידה, תקלה חמורה באספקה יכולה לפגוע באופן משמעותי באספקת החשמל.

כלומר, הפעלת אסדת לווייתן לא תזרז בהכרח את סגירת תחנות הפחם, שכן סגירתן תלויה במפעל נוסף ,שהקמתו תיקח עוד שנים לא מעטות.

כאן גם המקום להזכיר שמשמעות הקמת תחנת כוח חדשה היא שישראל תמשיך לשרוף גז עוד עשרות שנים, על אף השפעותיו ההרסנות לסביבה, ולא תוכל לעמוד ביעדי האקלים הבינלאומיים.

אולם מול הטענה כי פיתוח מאגר לווייתן חשוב עבור תמהיל האנרגיה של ישראל (בין אם כלכלית או סביבתית) עומדת העובדה שהגז נועד ברובו המוחלט בכלל לייצוא. נטען גם כי מיקום האסדה סמוך לחוף עדיף מבחינה ביטחונית, למרות ששני שרי ביטחון (יעלון וליברמן) התנגדו לטענה זו.

ניתן להתרשם בסופו של יום כי למרות הבליץ התקשורתי המתמשך מטעם נובל ושותפותיה ועל אף שורת המומחים, הארגונים, ומשרדי הממשלה העומדות לצדן, ולמרות האינטרס הפרטי העצום בפיתוח המאגר, דעת הקהל לגבי חשיבות פיתוח המאגר שנויה במחלוקת במקרה הטוב. אך כוחם של בעלי העניין בפרויקט מצליח ככל הנראה להטות לא רק את הרגולטורים במשרדי הממשלה, אלא גם את החלטות בית המשפט וכמובן להשפיע על דעת הקהל.

ובשורה התחתונה, אין ספק כי גם אם הסכנה לתושבי האיזור תסתבר כקטנה או אפסית, הנזק הסביבתי של הפרויקט הזה עבור כל יושבי הארץ וכל באי העולם יהיה בגדר בכייה לדורות.