העשור שבו הציבור למד לדרוש צדק בחינוך, אבל עדיין לא קיבל

ככל שעולה מהמדדים המקובלים, אנו מסיימים השבוע עשור עגמומי במערכת החינוך: ההישגים הרדודים, הפערים העמוקים והרדיפה עד חורמה אחר הציבור ההומניסטי בישראל, היו כאן בשלהי 2009, ועודם כאן כיום. אולם מתחת לרדאר התחוללו שני שינויים מהותיים בעשור האחרון.

ראשית, תקציב החינוך לתלמיד נמצא בעלייה מתמדת, והוא מחולק באופן דיפרנציאלי כך שהחלשים מקבלים יותר. אמנם עוד לא הגענו לממוצע התקציב לתלמיד במדינות oecd, אבל אנחנו מתקרבים. שנית, היקף הניסויים של יוזמות פדגוגיות במוסדות החינוך עלה לאין שיעור. מעשרות בתי ספר בעבר, אל 1600 בתי ספר המתנסים השנה בחדשנות חינוכית. לא הכסף ולא החדשנות הניבו תוצאות של צדק חינוכי עד כה, אולם הדעת נותנת שיום אחד זה יבוא.

ולמי תודה, למי ברכה? למחאה החברתית שהחלה בקיץ 2011. אלפי פעילות ופעילים בעשרות התארגנויות מחאה שהתמקדו בחינוך, עוררו את דעת קהל ולחצו על מקבלי ההחלטות. ההבנה שהכשלים בחינוך אינם טעות אלא פרי מדיניות הימין הכלכלי, וההכרה שמותר לדרוש צדק חינוכי, נתנו את הגב לאנשי המקצוע להניע את השינויים שהוזכרו, בתקווה שבעשור הקרוב נקטוף את פירות ההצלחה.

2009 – העשור התחיל ברע

בניגוד למה שנהוג לחשוב, העשור האחרון התאפיין ביציבות שלטונית בתחום החינוך. מאז מרץ 2009 הליכוד היא המפלגה השלטת, ובנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. שני שרי חינוך כיהנו ארבע שנים רצופות: גדעון סער (מרץ 2009 עד מרץ 2013) ונפתלי בנט (מאי 2015 עד יוני 2019). ביניהם כיהן בתפקיד שי פירון למשך שנה וחצי. השקפת עולם אחת יושמה במערכת החינוך לאורך כל העשור: ימין כלכלי, המתבטא למשל בהפרטת מערכת החינוך, וימין מדיני המתבטא בחינוך לאומי-דתי לכל מגזרי החברה, באפליית אזרחי ישראל הערבים וברדיפת זרים ופליטים.

כבר בכניסה לעשור הנוכחי לקתה מערכת החינוך בכל הכשלים המוכרים. במבחן פיזה באוריינות קריאה בשנת 2009 הגיעו תלמידי ישראל למקום ה-36 מתוך 52 מדינות. 49 אחוזים מתלמידי השנתון של בני ה-15 דורגו בשלושת הרמות הנמוכות שמשמעותן: לא מבינים את מה שהם קוראים. מבחני המיצב שפורסמו בנובמבר 2009 חשפו פערים בהישגים לטובת דוברי העברית, בהשוואה לדוברי הערבית, בכל התחומים שנבדקו. דוח מרכז טאוב לסיכום העשור הקודם מצא שממוצע ציוני המיצב במגזר העברי היה 71.4 לעומת 44.3 במגזר הערבי, והסביר זאת על רקע אפליה תקציבית ממוסדת.

באותו חודש פרסם מרכז המחקר של הכנסת דוח על העוני במערכת החינוך: 783,600 ילדים, שהם 34 אחוז מילדי מדינת ישראל, נמצאו מתחת לקו העוני. מספר התלמידים הממוצע בכיתה בבית ספר יסודי בישראל היה אז 27.6 לעומת 21.6 בממוצע מדינות oecd.

בדצמבר 2009 התפרסם דוח מרכז אדווה שהזהיר מפני ההפרטה וההתפרקות של החינוך הממלכתי: "קבוצות של אזרחים נוטלות לעצמן סמכות להקים חומות של בידול – מעמדי, לאומי, עדתי, דתי – בתוך מערכת החינוך הציבורית, שאמורה להיות פתוחה לכל. המדינה, מצדה, לא זו בלבד שהיא אינה יוצאת להגן על מטרותיה ועל סמכותה, אלא שהיא אף מקדמת בעצמה מגמה של ביזור והשלת אחריות".

בנובמבר 2009 החלה גם הבחישה הפוליטית של שרי החינוך בתכנית הלימודים באזרחות. מי שהניע זאת היה ח"כ זבולון אורלב, יו"ר וועדת החינוך של הכנסת,  שאימץ ונתן הד לדוח של "המכון לאסטרטגיה ציונית", מיסודו של ישראל הראל (ממייסדי מועצת יש"ע). בוועדת החינוך נטען שספר הלימוד באזרחות הוא שמאלני, ולכן "פוגע בחינוך הציוני והפטריוטי, ובמחויבות של התלמידים לקיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית". בשנים הבאות שוכתב ספר הלימוד באזרחות, והמפקח על הוראת המקצוע, כמו גם יו"ר וועדת המקצוע הוחלפו.

צדק חינוכי כאחד ממוקדי המחאה החברתית

ב- 14 ביולי 2011 פרצה המחאה החברתית, עם הקמת מאהל המחאה של דפני ליף וחבריה בשדרות רוטשילד. המחאה התמקדה אמנם ביוקר הדיור והמחיה, אך מהר מאוד זלגה לתחומי חיים אחרים. כבר ב 28 ביולי 2011 נערכה ההפגנה הראשונה שעניינה היה חינוך: "מצעד העגלות". אלפי הורים נענו לאירוע שהופץ בפייסבוק ומחו נגד המחירים הגבוהים והשוק הפרוץ בתחום הטיפול בגיל הרך.

ב 3 באוגוסט 2011 התארגנה מחאת החינוך תחת הלוגו: ח' זה חינוך (על משקל ב' זה בית, של המחאה המרכזית). ב 16 באוגוסט ארגנו הפעילים מפגש שולחנות עגולים רב משתתפים בגן מאיר בתל אביב, תחת הכרזה: צדק חברתי מתחיל בחינוך. מפגשי דיון עממיים דומים נערכו בהמשך גם בחיפה ובבאר שבע. עוד באותו חודש התארגנו כמה עשרות אנשי חינוך בקבוצה בשם: "ועדת החינוך של מאהל רוטשילד", בכוונה להתעמק בסוגיות של צדק חברתי בחינוך, ולנסח המלצות לתיקון המערכת.

בין הגופים השותפים למחאת החינוך ראוי להזכיר גם שתי תנועות ציבוריות, שנוסדו עוד קודם למחאה, בחסות בעלי הון: "הכול חינוך" של איש העסקים דב לאוטמן (משם הוצנח שי פירון לתפקיד שר החינוך); ו"חינוך ישראלי" של קבוצת אנשי עסקים בהם טל מניפז ויובל רבין.

בשנת 2012 נוספו עשרות התארגנויות בתחומי מחאה מגוונים שדרשו צדק חינוכי. בהן: שמים את המשפחה במרכז, תנועת המורים מחנכים – מורים דרך, הורים דורשים מהפך בחינוך, כולנו משפחה, הקואליציה להעסקה ישירה בחינוך שאיגדה קבוצות אחדות של מורי קבלן, "צפוף בכיתות" מה שהפך בשנת 2015 למחאת הסרדינים, ועוד עשרות קבוצות מקומיות. הפעילים בקבוצות אלה יזמו הפגנות, הפיצו ניירות עמדה, עוררו את דעת הקהל באמצעות הרשתות החברתיות, ולחצו על מקבלי ההחלטות, בעיקר באמצעות השתתפות בישיבות ועדות הכנסת והמליאות בשלטון המקומי.

ההמלצות לשינוי לא יושמו

כמענה למחאה החברתית מינתה הממשלה את הוועדה לשינוי כלכלי חברתי (ועדת טרכטנברג). בתחום החינוך המליצה הוועדה להעביר את האחריות על חינוך הילדים מגיל אפס עד שלוש למשרד החינוך (לא יושם) ולהרחיב את הפיקוח על מעונות היום והמשפחתונים (לא יושם). עוד המליצה הוועדה להחיל חינוך חובה לגיל שלוש עד ארבע (יושם), לפתוח מסגרות צהרונים במימון ממשלתי עד גיל תשע (יושם חלקית) ולהפחית את נטל תשלומי ההורים (יושם חלקית).

קבוצת מומחים מן האקדמיה, בראשות אביה ספיבק ויוסי יונה, התכנסה לצד מובילי המחאה החברתית, ופרסמה ביולי 2012 דוח אלטרנטיבי לוועדת טכטנברג. צוות המומחים בתחום החינוך, בראשות יצחק קשתי, המליץ על חיזוק החינוך הציבורי באמצעות הקמת נציבות חינוך ממלכתית, הקצאת משאבים במפתח חדש ליצירת שוויון בחינוך, התאמת מערכת החינוך לסדר היום במשק העבודה והנהגת שוויון מהותי עם מערכת החינוך הערבית והבדואית. עוד המליצה הוועדה לחזק את מוסדות החינוך הציבוריים באמצעות הכלת כל הילדים במערכת החינוך ומפגש בין מגזרי האוכלוסייה, החלפת תעודת הבגרות בתעודת סיום שיש בה תמהיל מותאם לכל תלמיד, השקעה בחינוך מגיל אפס, וביטול ההפרטה בהעסקת המורים (מורי קבלן) ובהכשרה ובהסכמה של מנהלי בתי הספר. אף אחת מההמלצות האלה לא יושמה.

ואף על פי כן, התודעה והלחץ הציבורי הזיזו הרים. עשור השנים היוצא מתאפיין, כאמור, בשינוי חיובי ומתמשך בשני תחומים: בתקציב החינוך ובהיקף היזמות והחדשנות בחינוך.

עליה משמעותית בתקציב הדיפרנציאלי

תקציב החינוך גדל בעשור האחרון לא רק במספרים מוחלטים, אלא גם בתקציב הממוצע הניתן לכל תלמיד, וזאת למרות הגידול במספר התלמידים ובשיעורם מכלל האוכלוסייה. כפי שניתן לראות בתרשים, מדובר בעלייה מתמשכת שהחלה בשנת 2007, תקופת כהונתה של השרה יולי תמיר בממשלת אהוד אולמרט. צריך לציין שלמרות העליה הדרמטית (כ-70 אחוזים בתריסר שנים), עדיין ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל, 8,900 דולר, נמוכה מזאת של ממוצע מדינות oecd שהוא 10,500 דולר.

לא רק שהתקציב לתלמיד גדל בעשור האחרון, אלא שהוא מחולק באופן דיפרנציאלי, כך שתלמידים ממשפחות בדירוג חברתי כלכלי נמוך מקבלים יותר מאשר תלמידים מרקע חברתי כלכלי גבוה. המטבע המרכזי שבאמצעותו ממומן החינוך הוא שעות הוראה. בתי הספר מעבירים למשרד את מצבת התלמידים ומקבלים בהתאם כמות של שעות הוראה. ככל שבית הספר מקבל יותר שעות הוראה, כך הוא יכול להקטין את מספר התלמידים בכיתה, לפצל כיתות לשני מורים בחלק מהשיעורים או להציע לתלמידים המתקשים שיעורי עזרה ותמיכה.

על פי נתוני משרד החינוך לשנת תשע"ח, תקציב שעות ההוראה לתלמיד בבית ספר יסודי בחמישון החברתי כלכלי התחתון היה 16,114 שקלים לעומת 12,014 שקלים בחמישון העליון. מדובר בהעדפה מתקנת בהיקף 30 אחוזים. ואכן העדפה זו מתורגמת בין השאר למספר הממוצע של תלמידים בכיתה: 25.9 תלמידים בממוצע בכיתה ביסודי בחמישון החברתי כלכלי התחתון לעומת 29.7 בחמישון העליון.

הרבה יותר ניסויים וחדשנות פדגוגית

בכל הקשור לרפורמות מערכתיות, ראוי להתחיל את הסקירה ברפורמת "אופק פדגוגי" משנת 2006, יוזמת אנשי המקצוע של המשרד בתקופת השרה יולי תמיר. הרפורמה הכניסה שינויים בתכניות הלימודים ובדרכי ההערכה, במטרה שהלמידה תיעשה יותר על ידי חשיבה ופחות על ידי שינון.

גם הרפורמות המבניות: אופק חדש (2008) ועוז לתמורה (2013), כללו היבטים פדגוגיים שנועדו לשפר את ההוראה בכלל ואת התמיכה בתלמידים המתקשים בפרט. מוכרת יותר היא הרפורמה ללמידה משמעותית, שיזם השר שי פירון, שנועדה לקדם חשיבה, יצירתיות, למידה עצמאית ולמידה שיתופית חברתית.

לצד הרפורמות המערכתיות הגדולות, ניכר בעשור האחרון גידול משמעותי במספר בתי הספר המתנסים בשינויים פדגוגיים ברמה המקומית. בשנת 2014 פרסם אסף עמית (מכון מילקן) ניתוח מעניין על הסיבות לכישלון של הרפורמות בחינוך. בעקבות חוקרים אמריקאים הוא הגדיר את בעיית החינוך כ"בעיה נבזית" (wicked problem). בעיה נבזית היא כזאת שאין הסכמה על ניסוח הבעיה ועל דרכי פתרונה, אין אפשרות לבדוק דרכי פתרון באופן חלקי בטרם יישום מלא, ומהלכי הפתרון הם בעלי השפעה מהותית, כך שלא ניתן לחזור אחורה וללמוד מתוך ניסוי וטעייה. הדרך להתמודד עם בעיות נבזיות היא באמצעות חדשנות. כלומר, הצפת המערכת באין ספור ניסיונות שינוי, מתוך הנחה שחלק מהם יתבררו כמוצלחים.

במסגרת המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך פעלה באותן שנים יחידה קטנה בשם "גף ניסויים ויזמות", שעסקה בעיקר בליווי כ-120 בתי ספר ניסויים שפעלו אז ברחבי הארץ. בראשית 2015, ביוזמת אנשי המקצוע במשרד (תקופה בה לא היה שר חינוך, בתפר שבין שי פירון לנפתלי בנט), קיבלה היחידה מעמד עצמאי והייתה לאגף מו"פ ניסויים ויזמות. בתהליך התפתחות פנימי, עוסק האגף מאז בפיתוח תורה של חדשנות חינוכית (פדגוגיה מוטת עתיד); בעידוד וליווי יוזמות, כאלה שמגיעות מהשטח, וכאלה שיוזמים אנשי המקצוע במשרד, ובהפצה והטמעה של הרעיונות בכלל מערכת החינוך.

כתוצאה מכך, יש השנה כ-1600 מוסדות חינוך, מכל המגזרים והגילים, המתנסים בחדשנות פדגוגית במסלולי הפיתוח והניסוי השונים. הצפי לשנת תשס"ב הוא ליותר מ-3000 מוסדות חינוך שייחשפו להתנסויות בחדשנות חינוכית. (גילוי נאות: הכותב נמצא בקשר עבודה עם אחת מיחידות האגף).

צדק חינוכי אין עדיין – אבל אולי אנו בשעריו?

למרות הגידול בתקציב ובהיקף החדשנות הפדגוגית, העשור שמסתיים השבוע אינו מביא בשורה, באף אחד מהמדדים שהוזכרו בראשית הכתבה. גם בשנת 2019 מחצית מהשנתון של בני ה-15 מתקשים מאוד בהבנת הנקרא, והפערים בין תלמידים על רקע חברתי כלכלי בישראל הם מהגבוהים בעולם. ההישגים של התלמידים במגזר הערבי נותרו נמוכים מאוד בהשוואה למגזר העברי, שר החינוך ממשיך לרדוף את שוחרי השלום וההומניזם, ההפרטה נמשכת – למשל בתשלומי ההורים המאמירים, ומספר התלמידים הממוצע בכיתות נותר 27 – שישה תלמידים יותר מאשר בממוצע מדינות oecd.

נותר לקוות שאנו נמצאים רגע לפני הזריחה. ייתכן ובעשור הקרוב נקצור תוצאות משמעותיות לנוכח התקצוב הראוי והדיפרנציאלי של בתי הספר, והמעורבות של צוותי החינוך בהתנסויות פדגוגיות חדשניות. זה היה עשור חינוכי חשוך, אך ההכרה שנבנתה במחאה החברתית שמותר לאזרחים לדרוש צדק חינוכי לילדיהם, ושהכשלים שאנו חווים אינם בטעות אלא במדיניות, תמשיך ותדרבן את אנשי המקצוע העושים במלאכה להביא את האור.