הראפר שהפך לקול המחאה באיראן: הרחובות נשטפים בדם

גלי המחאה באיראן בעשורים האחרונים מלווים בדרך כלל גם בפס קול מוזיקלי שמגיע, על פי רוב, ממוזיקאים איראנים גולים המביעים בדרך זו את הסולידריות שלהם עם בני עמם הנאבקים במולדת. אבל אפילו העיתונאים האיראנים הוותיקים מתקשים להיזכר בשיר מחאה שזכה להצלחה כה מהירה ומסחררת ברשתות הפרסיות כמו השיר "הוא מאגרף את ידיו", ששחרר לרשת לפני שבוע הראפר היצ'קס.

הקליפ "הוא מאגרף את ידיו"

על רקע ההפגנות ההמוניות ששטפו את איראן בשבועות האחרונים ודוכאו ביד קשה על ידי השלטונות, שהשתמשו בירי חי וגבו את חייהם של מאות רבות של מפגינים, פרסם ביום שלישי שעבר היצ'קס (בפרסית: "אף אחד"), שם הבמה של הראפר סרוש לשכרי, בטוויטר את השיר שהפך בתוך ימים להמנון הלא רשמי של המחאה. היצ'קס למעשה לא שר את השיר הזה – הוא מדקלם אותו; קשה, בוטה, כואב. בשפה ישירה ונוקבת, היצ'קס כמו מתמלל בשיר הזה את כל הזעם והתסכול המצטבר שהוציא את העם האיראני בהמוניו לרחובות: העוני הקשה, הדיכוי הכבד, השחיתות, העדר התקווה. בין היתר, הוא רומז באחת משורות השיר לסירוב השלטונות האיראניים לשחרר את גופות המפגינים ההרוגים עד שמשפחותיהם ישלמו עבור הכדורים שהרגו אותם. השיר זכה בתוך ימים למאות אלפי הורדות, שיתופים והשמעות.

הקליפ "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים"

היצ'קס, שנולד בטהראן בשנת 1985, נחשב לאבי הראפ האיראני. הקהל הישראלי אולי זוכר אותו מהסרט המצוין "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" של הבמאי בהמן גובאדי משנת 2009, שהציג את עולם התרבות המחתרתי של הצעירים האיראנים במרתפים של טהראן. באחת הרצועות החזקות ביותר בסרט, היצ'קס מסתובב ברחובות של טהראן ושר – בוטה ונוקב כדרכו – על המציאות החברתית הבלתי נסבלת במדינה. כמו כמעט כל מי שהופיע בסרט הזה – אלה שלא נעצרו, כמובן – גם היצ'קס נמלט מאיראן ומתגורר כיום בלונדון. בשנת 2009 היצ'קס פרסם שיר מחאה אחר בשם "יום טוב יגיע" על רקע מחאת "הגל הירוק" בעקבות זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות, שביחד עם "הנח לרובה" של גדול הזמרים של המוזיקה הקלאסית הפרסית, מוחמד רזא שג'ריאן, הפכו לשירים המזוהים ביותר עם ההפגנות. לפני שברח מאיראן, היצ'קס הורשע ב"הקלטה והפצה של מוזיקה ללא אישור" ושוחרר בערבות של 5 מיליון טומאן והתחייבות שלא לשיר יותר מוזיקת ראפ.

הנה תרגום חלק מהשיר "הוא מאגרף את ידיו":

הוא מאגרף את ידיו

כל מה שהיה לו לקחו, נשאר רק מִדבר ושפתיים יבשות

רצחו לו את כל התקוות אבל לא מסרו לו גופה

גם בלי החרם אין כאן שמחה

מבוקר עד ערב הוא מתרוצץ כמו כלב

אבל בסוף החודש הוא צריך הלוואה

הוא עומד ברחוב כדי לדרוש איכשהו את זכויותיו

אבל אלה לא רוצים אזרחים, הם רוצים עבדים

זעקות הכאב עולות מהתאים

הוא רוצה שעשורים של רצח ושוד ייגמרו כבר

שנים שהם מביאים אותו לידי בכי

ולא נשארו לו יותר דמעות בשביל הגז המדמיע

הם מתחו סורגים מסביב לכל המדינה

ואומרים שאף אחד לא יושב פה בכלא

הם הפשיטו את כולם ערום ועריה

ושואלים למה הלבוש שלך לא מספיק אסלאמי

הוא זועק את כאבו: אנחנו כולם ביחד

הוא מאגרף את ידיו

כבר שנים שהרחובות האלה נשטפים בדם

הוא לא יכול להחליט על דבר

מהלבוש שלגופו ועד לאיפה מוציאים את הכסף של המדינה שלו

מדברים איתו על קדושת המרחב האישי

אבל הקליע חודר לתוך הבית דרך הזגוגית

הדם זורם ברחובות אבל את הידיעות על זה מפרסמים במקומות אחרים

פרחי הלילך נרמסים תחת הרגליים

והחולצות המגואלות בדם הפכו לשטיח לרגלי ילדי האדונים

הלהבות שהם הציתו באזור בהירות יותר מגורל האנשים

הלבבות שקפאו בבתי החזה

קרים יותר מהגופות בחדרי המתים