העשור שבו מרד האקלים עבר מהשוליים למרכז הבמה

אנחנו סוגרים את העשור כשהתקווה מעיקה על לבנו. זה היה העשור המלא הראשון של חיי, והוא היה עשור סוער, שעמד בסימן שנאה ממוסדת וניצוצות מהוססים של שינוי, כשהסיכוי לחזון פוליטי טוב יותר מופיע ונעלם לסירוגין מן העין. ממש בתחילתו, מומחים לא מוכרים, קובעי מדיניות ופוליטיקאים בתחילת דרכם התכנסו כדי להגדיר את ה"ניו דיל הירוק" (Green New Deal) – תוכנית בינלאומית ומשנת מציאות שתקדם אותנו מבלי להותיר איש מאחור. הפוליטיקה הבדלנית והאימפריאליסטית שהשליט הממסד המיינסטרימי על העידן הזה דחקה את התוכנית הזו לשוליים, והיא נשכחה ברובה, אם בכלל מישהו הכיר אותה אי פעם.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

התחילו את השנה עם מחאה של 5000 איש. בסוף השנה הוציאו לרחובות 6.5 מיליון תלמידים. פעילי "המרד בהכחדה" מפגינים בלונדון (צילום: ניל שופילד CC BY-NC 2.0)

כיום, ה"ניו דיל הירוק" חולש על כל שיחה על צדק אקלימי וחברתי, גם בבריטניה – שם הוא נולד, וגם מעבר לאוקיינוס, שם הצעירה המרשימה אלכסנדריה אוקסיו-קורטז וברני סנדרס, האחד והיחיד, קידמו אותה לחזית האג'נדה הפרוגרסיבית. בעקבות לחץ ציבורי נרחב, מפלגת הלייבור אימצה את הרעיון בוועידה הלאומית שלה השנה, הדגישה את דרישת התוכנית ל"מעבר הוגן" (Just Transition  – מושג שפיתחו האיגודים המקצועיים לשמירה על זכויות עובדים בזמן המעבר לכלכלה בת-קיימא – נ.ל.ר.) ופירטה את החשיבות של חיזוק התעסוקה וההרחבה של המגזרים המתחדשים והירוקים בקצב חסר תקדים, כדי לוודא שאלה שפרנסתם נסמכת על תעשיות הדלקים המאובנים לא יישארו מאחור במהלך המעבר השיטתי הזה לכיוון של עולם ירוק והוגן יותר.

המאבק לא היה קל. מארגני מחאת האקלים הוזנחו והתעלמו מהם באופן בוטה במשך שנים, והפוליטיקאים המשרתים את האליטות בתאגידי הדלקים המאובנים סירבו לפעול ובמקום זה התקיפו  באלימות ובלי רחמים את הפעילים ואת מי שקידמו את המאבק.

מאבקים נגד פראקינג (שבירה הידראולית, תהליך שנוי במחלוקת להפקת נפט וגז מפצלי שמן – נ.ל.ר.) נתקלו במתקפות של מידע כוזב, הכחשה והשתקה – גם מצדם של פושעי האקלים התאגידיים עצמם, וגם ישירות מצד הממשלות. המימון שהן מספקות להפקת דלקים מאובנים מחוץ למדינה הובילו לתיעוש ניאו-קולוניאלי של קהילות באזורים הפגיעים ביותר ב"דרום הגלובלי". פעילים ילידים ומובילי מאבקים לא-לבנים ממדינות שספגו את הפגיעה הקשה ביותר לא רק זכו להתעלמות מצד הממשלות שלנו בעשור הזה, אלא נמחקו באופן מכוון מההיסטוריה, עד כדי כך שרבים ב"צפון הגלובלי" ראו בגרטה תורנברג את אחת מהפעילות הראשונות, ואחת הצעירות הראשונות, המדברות על המשבר האקולוגי.

הפעילות של גרטה היתה משנת מציאות לא מכיוון שהיא עשתה משהו שאף אחד לא עשה לפניה. היא היתה רק עוד חוליה במסורת ענפה של שביתות מחאה, היא ציטטה את דברי המדענים, והיא נראתה ונשמעה בדיוק כמו שהתקשורת המיינסטרימית רצתה שאדם צעיר ומפוחד יישמע. אבל משהו בנערה הנורמלית הזו הפך אנשים רגילים לכאורה לאמיצים ללא בושה.

"שביתת לימודים בשביל האקלים": גרטה תורנברג מתחילה אטת המאבק מול הפרלמנט השוודי, באוגוסט 2018 (צילום: Anders Hellberg)

המורשת שלה פשוטה. את כל מה שעשתה יכולנו להעתיק – ואכן עשינו זאת. מארגון שביתת הנוער הראשונה שלנו, שהשתתפו בה 5,000 צעירים וצעירות בלונדון בפברואר השנה, דרך הנעת מחאת האקלים הגדולה ביותר בהיסטוריה של בריטניה. עוררנו לפעולה, הפצנו מידע, ליבינו את האש והמרצנו. זרמנו לרחובות כל חודש בלי לעצור. השתלטנו באומץ על חללים שנגנבו מאיתנו וצעקנו עד שהריאות המזוהמות שלנו נצרדו. העשור התחיל במחאות של סטודנטים והמהומות בלונדון. אנחנו מסיימים אותו בהפגנות בקנה מידה עצום.

כדור ראשון להגירה, מעולם לא חשתי כל כך שייכת כמו שהרגשתי בתקופה הזאת. יש לי חברים, עמיתים, פעילים סביב העולם, מכל הגילים, שחלקם עוסקים בארגון מחאות הרבה לפני העשור הזה, ואחרים, כמוני, שרק התחילו לפעול ותפסו מגפון מחוץ לפרלמנט, כשהם מוקפים בנערים זועמים שמרגישים בדיוק כמו שאני הרגשתי. במולדתי, ישראל, פלסטינים וישראלים שיתפו פעולה במחאה, פתחו בדיונים ויצרו סוג חדש של דיאלוג מלא חמלה שהיה חסר במשך זמן רב מדי בפוליטיקה הגלובלית והמזרח תיכונית.

הארגון, התקשורת, העבודה והשחיקה הם משקל שקשה לשאת על כתפיים צעירות, כל חודש מחדש. זהו עול שאנחנו ממשיכים לשאת, למרות ההצלחות הרבות שלנו. השביתה הגלובלית הראשונה שלנו, במארס השנה, כללה 1.5 מיליון תלמידים. השביתה האחרונה שלנו כבר כללה יותר מ-6 מיליון. אין מחלוקת על כך שרוח הקרב שלנו סימנה את השנה הזאת כשנה מכרעת למאבק בשינוי האקלים.

ועדיין, נותרה הרבה עבודה לעשות. אנחנו חייבים להמשיך ולהגדיל את המאמצים, להביא את השביתות והמחאות לרמה חסרת תקדים שלא ניתן לשלוט בה. משמעות בחירתו של בוריס ג'ונסון, שמומן על ידי מכחישי משבר האקלים ונתמך על ידי מושחתים, היא שאנחנו שוב עומדים בפני הפיצול והפילוג שאתו התחלנו את העשור.

ההתחייבויות הבינלאומיות בנושא האקלים היו מועטות ודלילות. בתקופה כזאת של אי ודאות, הוודאות של המשך שביתות האקלים – מאימיילים דרך שיחות טלפון ופגישות במחסנים ובלובי של תאגידים – התעוזה של הצעירים, הזעם שמניע את המאבק שלנו וחוסר היכולת לוותר הם משהו שיש להיצמד אליו בזמן שאנחנו שועטים לקראת אסון אקלימי. אני תוהה כיצד ילמדו עלינו הדורות הבאים. אני תוהה איך הם יכתבו את ההיסטוריה שלנו. ההימור הוא גדול מדי מכדי להפסיק להיאבק, אבל השאלה תמיד מתגנבת פנימה – אם ננצח או נפסיד, אם נחיה או נמות.

אני מקווה שאני יכולה לדבר בשמם של הצעירים והצעירות בכל מקום כשאני אומרת שאנחנו לא מתכוונים לתת לתקופה הזאת להיות תקופה של עוד שנאה, אי צדק, פחד מוחץ ומשתק. אנחנו נמשיך להתארגן כדי להשתחרר, ונמשיך לתבוע בחזרה מרחבים וקולות כדי להתעצם. השנה נפתח עולם של אהדה עמוקה מאוד כלפי שביתות האקלים. חשנו כאב ופחד, אבל נתנו להם להניע אותנו קדימה.

בישראל נפתח שיח על אקלים בין ישראלים ופלסטינים. ענבל ווסלי עם למא גנאיים – מנהיגות שביתת התלמידים לעצירת שינויי האקלים, במצעד האקלים בתל אביב (חגי מטר)

אני נזכרת בשביתה הראשונה בפברואר, כשחשתי תשישות, התרוממות רוח, זעם ופחד, והייתי מעורפלת מכדי לתאר כיצד אני מרגישה, כיצד כולנו מרגישים, כשהתחלנו סוף סוף לבטא את עצמנו, כשאימצנו את המוצא היחיד שהיה לנו והרמנו את מחאות התלמידים לרמה שלא נראתה עד כה. מה שאני כן זוכרת זה הדיבור על כך שצריך לתת לנו להיכנס לחדר, לקבל מקום ליד השולחן כדי לדון במחויבויות האקלימיות שאנחנו רוצים לראות.

כמובן שיותר קל לדבר מאשר לעשות. אבל אפילו בזמנים החשוכים ביותר של התקופה האחרונה אנחנו ממשיכים להתקדם, ונמשיך לשבות עד שהם יישברו. הדלת אולי נעולה, התקרה גבוהה מדי, על הרצפה יש יותר מדי אנשים, האורות מסנוורים, אבל יום אחד נהפוך את השולחנות ונשבור כיסאות. עד אז, הם ישמעו אותנו צועקים בחוץ בקור.

נגה לוי-רפופורט היא פעילת צדק אקלימי ומארגנת מאבקים, אחת ממארגנות YouthStrike4Climate ביחד עם רשת האקלים של תלמידי בריטניה. לוי-רפופורט נולדה בתל אביב, וחיה כיום עם משפחתה בלונדון