הדנ"א של הכיבוש

עאישה אבו לבן, אמא של רופיידה, כבר בת 70. 30 שנה חלפו מאז 1989, כשחייל ירה למוות בבתה בת ה-13, אבל היא לעולם לא תשכח את היום הזה (דובר צה"ל: "לא היה קשר בין מות הילדה לפעילות צה"ל באזור"). רופיידה, שגרה במחנה הפליטים א-דוהיישה, נורתה כאשר היתה בדרכה חזרה לביתה מהלווייתו של נער אחר מהמחנה, נאסר אל-קסאס בן ה-16, שנורה למוות בידי חיילים יום קודם. 30 שנה ומסקנה אחת, במילותיה של עאישה: "כשהשופט הוא אויב שלך, בפני מי תתלונן?"

12 שנה מאוחר יותר, מחנה פליטים אחר בגדה – הפעם נור א-שמס – ושתי אחיות צעירות שנפצעות, בתוך ביתן, מפגז ישראלי: חנאן, בת 11, ואימאן, בת 8. אמא שלהן, נג'אח אבו שעלה, פחדה מהטנקים שהקיפו את המחנה. כדרכן של אמהות. כשהירי התגבר, היא לקחה את משפחתה למקום הבטוח ביותר בבית: המדרגות המובילות אל הגג. ואז, פגע הטיל ("לאחר בדיקת מכלול נסיבות האירוע, הוחלט שאין מקום לפתיחת חקירת מצ"ח בעניין"). אימאן פונתה לבית חולים במזרח ירושלים אבל נג'אח לא יכלה להיות איתה, כי לא היה לה היתר כניסה לישראל. לניתוח בירדן להוצאת רסיסי הפגז כמה חודשים לאחר מכן, היתה אימאן אמורה לנסוע עם אביה. אבל כמה שבועות קודם למועד הנסיעה, נורה האב למוות בידי חיילים במחסום ענבתא, בדרכו לעבודה.

תשע שנים קודם, בח'אן יונס, חיילים ירו והרגו את נעים אבו אמנה. בן שלוש היה במותו ("הוחלט שלא לנקוט צעדים משפטיים נגד היורים"). 27 שנים מאוחר יותר, אמו אסמאהן זוכרת שבנה הקטן תמיד אמר לה שהוא חזק. מעולם לא עלה בדעתה שהיא תאלץ לחיות בלעדיו, בנה בכורה, שמחתה הראשונה.

מרים אבו ניג'ם התאלמנה מבעלה בילאל בקיץ 2014. בהפצצה על ביתם במחנה הפליטים ג'באליא נהרגו גם אבי בעלה, סבו ושני אחים שלו. בין השכנים היו שלושה הרוגים, בהן רר'ד בת השלוש ושימאא בת ה-14 ("התקיפה עלתה בקנה אחד עם עקרון המידתיות, שכן בעת קבלת ההחלטה על התקיפה הוערך כי היקף הנזק האגבי הצפוי לא יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי שהיה צפוי להתקבל ממנה").

פווזיה אבו ניג'ם, חמותה של מרים, נפצעה קשה בהפצצה. כמה שנים קודם לכן, ב-2008, במהלך "סבב" קודם של הפצצות על הרצועה, הופצץ בית הוריה של פווזיה. 11 מבני המשפחה נהרגו אז.

שנת 1991, הגדה המערבית, הכפר בית רימא. מוחמד אל-ברר'ותי, צעיר בן 23 הלוקה בשכלו אחרי שכילד חלה בדלקת קרום המוח, יושב בפתח בית. כשהחיילים באו, הוא לא ברח; אבל אחרי המכות שספג והטראומה שהותירו ("בנסיבות האמורות לא מצאנו לנכון להורות על נקיטת הליכים משפטים כלשהם כנגד החיילים ותיק החקירה נסגר"), מספיק היה לו לשמוע שהצבא בכפר כדי שינוס על נפשו.

שש שנים מאוחר יותר, מקום אחר, פלסטיני אחר. קבוצה של שוטרי מג"ב מכה את ג'מאל סוכר ממחנה הפליטים א-דוהיישה ("החלטתי לסגור את התיק מן הטעם שלצערנו, לא הצלחנו, למרות מאמצינו, לאתר את החשוד בביצוע העבירה"). עד היום, ג'מאל זוכר את שהתרחש אז. גם הכאבים ברגל לא מרפים. אבל הוא מעולם לא סיפר לילדיו על היום ההוא, כדי לא להוריש להם את הטינה והכעס שהוא חש.

גם 17 שנה לאחר מות בנה נידאל, מונא אבו-מוחסן שונאת את החגים ומרגישה כאילו הריגתו התרחשה אתמול. בשנת 2002 בעיירה טובאס, חיילים עשו בבנה שימוש כמגן אנושי ("מהבירור עלה, כי מפקדי הכוחות בשטח לא העריכו כי הסתייעותם במר אבו מחס'ין תסכן את חייו").

שלוש שנים מאוחר יותר, אותה העיירה, הפעם זו היא שהרזאד אבו מוחסן ששוכלת את בנה, סלאח א-דין בן ה-14, הקטן מבין ילדיה. חיילים ירו בו למוות כששיחק עם חבריו באקדח מפלסטיק ("הפנייה לא אותרה"). כשעלתה שהרזאד למכה, היא דמיינה שהיא רואה את בנה מקיף את הכעבה, לבוש בבגדי החג שבהם נהרג.

הדיל ר'בן מבית לאהייא שברצועת עזה אהבה סרטים מצוירים. כשהיתה בת 7 פגז ארטילריה ישראלי התפוצץ בסלון ביתה (הפרקליטות הצבאית לא הורתה לפתוח בחקירת מצ"ח). 13 שנה מאוחר יותר, בני המשפחה ששרדו חיים עם הרסיסים, מצולקים בגופם ובנפשם.

בתחילת 2009, שוב בית לאהייא, הפעם פצצת זרחן. שישה מבני משפחת אבו חלימה נשרפו למוות, בהם שהד, תינוקת בת שנה. הפצועים פונו לבית החולים על עגלה של טרקטור. בדרך, חיילים ירו עליהם והרגו עוד שניים מבני המשפחה ("תיק החקירה נסגר").

שבוע לפני שחיילים ירו בו למוות ממערב לחלחול ("הנאשם נדון לעונש של שני חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים"), עימאד, הבכור בין האחים במשפחת אל-עדארבה, לקח כמה מאחיו לטיול בים המלח. לאחר מותו ב-1994, אחיו ואחותו קראו לילדיהם על שמו.

גם רמזי אבו עמשה הנציח באופן דומה את זכרו של אחיו ההרוג: לבנו הבכור הוא קרא יוסף, על שם אחיו בן ה-19 שנורה למוות על ידי חיילים ב-1995 ("החליט פרקליט פיקוד הדרום בחוות דעתו, אשר עברה את אישור הפצ"ר, להעמיד לדין משמעתי קצין וחייל שהיו קשורים לאירוע"). יוסף נורה כשחיפש במזבלה של ההתנחלויות בצפון רצועת עזה פיסות נחושת ואלומיניום שניתן למכור אותן. סיבלה של משפחת אבו עמשה לא תם בכך: ב-2003 הצבא הרס את ביתה ובקיץ 2014 נהרג אבי המשפחה, יחד עם אשתו השנייה, בהפגזה ישראלית.

ב-1998 סאבר אבו א-רוס ממחנה הפליטים קלנדיה היה צעיר בן 21. הוא התבייש אז לספר לתחקירן בצלם את כל פרטי המכות וההתעללות שעבר ("תיקנו נסגר לאחר חקירה מחוסר ראיות"), אבל כיום, בגיל 40, הוא מספר בגילוי לב על הכאב הנפשי שמלווה אותו כל חייו. עד היום הוא "לא מסוגל לראות סרטים שיש בהם אלימות או דיווחי חדשות על אירועים עם הצבא הישראלי, למרות שכל אדם פלסטיני חייב להיות מודע למה שקורה מסביבו".

גם אמין חמדאן מפחד עד היום מכל דבר שקשור לצבא או למשטרה הישראלית. לפני 16 שנה חיילים היכו אותו במחסום עין עריק, לעיני מצלמות, באירוע שזכה לתהודה בינלאומית ("המקרה לא אותר"). למחרת, באותו המחסום, אותם חיילים מנעו ממנו להגיע לבית החולים. רק שלושה ימים לאחר שהוכה הצליח לקבל טיפול רפואי לשברים בלסת ובצלעות. הוא הרגיש כאילו סכינים ננעצו בגופו בכל תנועה שעשה בחודשים שחלפו, עד שהשברים בצלעות התאחו. וגם כאשר בנו הקטן היה שואל אותו כיצד נתן שיכו אותו כך.

12 שנה לאחר שחיילים הרגו בשנת 2004 את אביה ביריות ממרחק ("לא מצא הפצ"ר לנכון להורות על פתיחה בחקירת מצ"ח"), ביאן חיג'אזי מרפיח החליטה לכבד את רצונו של אביה המנוח, ד"ר סמיר חיג'אזי, ונרשמה ללימודים בפקולטה לרפואה.

חמש שנים קודם לכן, מקום אחר ברצועה, חיילים אחרים יורים. הפעם בדייגים ("לא נמצא מקום להורות על פתיחת חקירה"). סעיד אל-ברדוויל ומחמוד א-שריף ממחנה הפליטים ח'אן יונס היו על סירת הדיג שלהם ונפצעו מהירי. "הם פשוט ירו וזהו. הם אפילו לא קיללו אותנו".

את מדחת א-שוויכי דווקא כן קיללו בזמן שהוכה. בשנת 2000 הוא היה בן 23, כשחייל חשב שהוא "מתחצף". המכות שהפליאו בו הובילו, לאחר שעות, לאשפוז בבית חולים, שם השוטרים איימו עליו במעצר (מח"ש החליטה "שלא להעמיד לדין… מחוסר ראיות מספיקות"). בגוף ובנפש נותרו הצלקות. והדיכאון. 19 שנה אחרי ערב הקיץ ההוא ברמזור בצומת הגבעה הצרפתית, כאשר בשנייה אחת הירוק התחלף לאדום והחיים שלאחר אותה שנייה השתנו לנצח, ומסקנתו אחת: "אין לי שום אמון בשום מערכת שאמורה לעשות צדק עם קורבנות ערבים שזכויותיהם הופרו".

ועוד מכות: שנת 2010 באשקלון, מוחמד דבאבסה מתרקומיא מותקף על ידי שוטר. אחרי שהתעלף בתחנת המשטרה, התעורר בבית החולים. הוא איבד את יכולת הדיבור ולא האמין שזו תשוב אליו – וזוכר את הרגעים הבלתי נשכחים בהם שב ומצא את קולו ("החלטנו לסגור את התיק מחוסר ראיות").

ועוד: 2012, עיסאוויה במזרח ירושלים. שוטרים מכים את אמיר דרוויש, ילד בן 9. אחרי כשעתיים בתחנת המשטרה שחררו אותו. ג'יהאד, אמא של אמיר, מספרת איך ילדותו של בנה השתנתה באותו יום, שלאחריו הגיעו עוד מעצרים ועוד התעללויות (המשפחה, למודת ניסיון, לא מצאה טעם להתלונן למח"ש).

ועוד: חלפו 29 שנה מאז שאמנה פנון, כיום בת 77, הוכתה בידי חיילים בכפר בתיר ("הפניה הועברה על ידנו לבירור ובדיקה של פרקליט פיקוד מרכז"). היא זוכרת עד היום את שארע אז. במילותיה: החיים ממשיכים, על אף הכאב. ובד בבד, בכל יום היא שומעת על עוד הרג ותקיפות של הצבא.

משפחתו של יזן סאפי ממחנה הפליטים ג'ילזון נדרשה לקבל היתר כניסה לישראל שוב ושוב, אחת לחצי שנה, לאורך שנות התבגרותו של בנם הנער. לפעמים ההורים לא קיבלו היתר והוא נסע בלעדיהם לטיפול, שהיה חיוני כיוון שהשיניים התותבות שלהן נזקק דרשו התאמה לגילו, מאז שבשנת 2008, כשהיה בן 13, חייל ירה בו רימון גז ופגע בפיו ("התיק נסגר לאחר בדיקת התייחסות הגורמים הצבאיים"). כשהגיע יזן לגיל 18, הצבא הפסיק לתת לו היתרים.

בשנת 2011, סלמא א-סווארכה מג'וחר א-דיכ שברצועת עזה היתה בת 74 כשחיילים ירו בה מתוך שטח ישראל, בזמן שרעתה את עדר הצאן שלה בתוך הרצועה ("התיק נשלח להשלמת חקירה במצ"ח"). לאחר פציעתה, היא פחדה לשוב ולהתקרב לגדר הרצועה.

ת'רוות שעראווי היתה צעירה בשנה מסלמא, בת 73 היתה כשנורתה למוות על ידי חיילים, במכוניתה, לפני 4 שנים בחברון ("התיק נסגר לאחר בחינת התחקיר המבצעי"). היא רצתה שלאחר מותה מכוניתה תימכר והתמורה תיתרם לבית החולים אל-אהלי, אבל מכוניתה עוקלה.

שש שנים לאחר הריגת אחיו סמיר ב-2013, מחמוד עווד הגיע לגיל 16 – גיל מותו של אחיו מירי חיילים בגדר ההפרדה ליד בודרוס. אחמד, אביהם של מחמוד, סמיר ושאר 13 ילדיו, הפך למובטל לאחר שישראל שללה את היתר העבודה שלו בישראל מיד לאחר שהצבא הרג את בנו (כתב אישום שהוגש נגד שני חיילים שהיו מעורבים באירוע בגין עבירה של "מעשה פזיזות ורשלנות בכלי ירייה" בוטל שנתיים וחצי לאחר מכן). אחמד הפך את תיעוד וחשיפת הפרות הכיבוש לחלק מחייו, לגלעד חי לזכר בנו ולזכר כל קורבנות העוול מבני העם הפלסטיני.

שש שנים קודם לכן, הפעם גדר אחרת, מזרחית לדיר אל-בלח. מהראן אבו נסייר בן ה-16 נורה למוות, שניים מחבריו נפצעו. השלושה רצו לעזוב את המצוקה ברצועת עזה ולחפש עבודה בישראל ("התיק נסגר לאחר בדיקת התייחסות הגורמים הצבאיים"). אבא של מהראן אומר שבנו בכורו היה נער שקט ואהוב.

עטא עמירה מנעלין נולד יתום מאב. חיילים הרגו ב-1996 את אביו, עטאללה ("הפרקליט הצבאי הורה על סגירת תיק החקירה") בזמן שאמו, הנאא, היתה בחודש החמישי להריונה. 23 שנה מאוחר יותר, הנאא היא אלמנה בת 56. היא מדברת בכאב על ההתמוטטות שאחרי, על גידול הילדים לאחר מות האב.

שנת 1996 היתה גם השנה בה, בהקשר לתקרית אחרת, נגזר על ארבעה חיילים "עונש של קנס בסך אגורה אחת" בגין עבירה של "אי קיום הוראות המחייבות בצבא". גזר הדין בוטל בערעור ועל הנאשמים נגזר, במקום זאת, חודש מאסר על תנאי למשך שנה. זאת כשלוש שנים לאחר שהרגו את איאד עמלה מקבלאן, כשנסע עם חבריו בדרך חזרה לכפרו. ההורים של איאד מעולם לא התאוששו.

שנת 2016: מוחמד א-טבאח'י מא-ראם הוא אביו של מוחיי א-דין שנהרג על ידי שוטרי מג"ב כשהיה בן 10. בשנה הראשונה שאחרי מותו של מוחיי, מוחמד עדיין היה קורא בשם בנו המנוח בכל פעם שהיה מנסה לקרוא למי מבין אחיו החיים.

שנת 2017: בראא כנעאן מא-נבי סאלח היה בן 19 כשחיילים עצרו אותו והתעללו בו שעות ארוכות. כשעיניו מכוסות ולאחר שחייל אמר לו שהוא עומד לירות בו, הוא שמע את הנשק נדרך והיה בטוח שיהרגו אותו. הוא ננטש בשעת לילה מאוחרת ונאסף על ידי עובר אורח. אביו מעיד שהמעצר וההתעללות חישלו את רצון בנו להוסיף ולהפגין נגד הכיבוש. כשנה לאחר מכן הוא שב ונעצר, ונידון ל-14 חודשי מאסר.

שנת 2018: עלאא א-דאלי מרפיח היה בן 20 כשנפצע מירי חיילים. חבר הנבחרת הפלסטינית לרכיבה על אופניים שלא זכה להשתתף בשום תחרות מחוץ לרצועה, בגלל המצור. הוא הגיע על אופניו להפגנת יום האדמה, ונורה ממרחק ברגלו הימנית. ישראל סירבה להתיר לו להגיע לבית חולים ברמאללה והרופאים ברצועת עזה נאלצו לקטוע את רגלו. הוא חולם לקבל פרוטזה מתקדמת (בשנת 2016 החליט בצלם, אחרי 25 שנות ניסיון ומאות תיקים, להפסיק לשתף פעולה עם מערכות הטיוח. מאז, לא פנינו עוד לרשויות הישראליות בדרישה לחקירה של אירועים שבהם נהרגו או נפגעו פלסטינים תושבי השטחים).

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם. כל המובא לעיל הוא מתוך ארכיון בצלם, פרי עבודתם של תחקירני השטח, רכזי המידע וחוקרי הארגון מאז 1989. פירוט כל המקרים באתר "קצה הקרחון"