newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קורבין לא אנטישמי. הוא על הכוונת כי הוא רוצה להציל את העולם

פריבילגים, איסלמופובים ואפילו אנטישמים מקדמים במרץ את הטענה שקורבין אנטישמי. אך מה שמפחיד אותם באמת זה שלראשונה זה שנים, מוצגת אלטרנטיבה למשטר ההרס הניאו-ליברלי. לכן צריך לקוות שקורבין ינצח ביום חמישי

מאת:

בהתחלה ניסו לטעון שג'רמי קורבין מרגל צ'כי. אחר כך, או במקביל, הם טענו שהוא חבר של גרי אדמס (מנהיג ה-IRA, המקבילה הבריטית ל"תומך טרור"). בהמשך טענו שהוא בובה של פוטין. ואז נפלה לידיהם הבוננזה הגדולה – הידד, הוא "אנטישמי".

הטענה המופרכת הזאת – שמופנית כלפי אדם שפועל כל חייו הציבוריים באופן נמרץ נגד כל סוג של אפליה, גזענות, דיכוי וחרחור מלחמה, לא משנה כמה לא פופולרית הפעילות הזאת בעיני הממסד – זכתה למרבה הצער לגיבוי של בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים (וכמובן גם של גורמים ישראליים, מימין ומ"שמאל"). גורמים שמוכנים למכור את האחריות הבלעדית על הטיפול ב"בעיית האנטישמיות" לידיהם של גזענים ואנטישמים של ממש – רק שחס וחלילה קורבין לא יגיע לדאונינג 10.

נלחם כל חייו נגד גזענות על כל סוגיה, ועכשיו מדביקים לו תווית של אנטישמי. ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור (צילום: Party of European Socialists)

יש התגברות שנאה בבריטניה, אבל לאו דווקא נגד יהודים

כל אדם שעיניים בראשו יכול לראות שאין בין "הקמפיין נגד האנטישמיות" במפלגת הלייבור לבין אנטישמיות או המאבק בה דבר וחצי דבר. מה שקורה שם שקול לחבורה של גברים מכים, שיוצאים לקמפיין אגרסיבי נגד אלימות כלפי נשים.

אוסף של מיוחסים גזענים, מיזוגנים ומושחתים, חלקם סתם אסלאמופובים וחלקם אנטישמים ממש, פתאום מתגייסים בכל מאודם למאבק בסוג מאוד מסוים של קסנופוביה ורק בו.

בדרך הם מיהרו לשכוח שהיהודים הבריטים שינו את האוריינטציה הפוליטית שלהם עוד לפני שקורבין פרץ בסערה לחייהם, ונטשו את הלייבור בהמוניהם לטובת המפלגה השמרנית, דווקא בימים שבהם עמד בראש המפלגה היהודי אד מיליבנד.

לגבי האנטישמיות עצמה, הנתונים הכי בלתי תלויים בעניין, שפורסמו מתישהו ב-2017 (שנתיים אחרי שקורבין נבחר לעמוד בראש הלייבור), קובעים כי זו תופעה לא מאוד נפוצה בבריטניה (רק 2.4% מהבגירים מחזיקים בעמדות אנטישמיות קשות), ובכל מקרה שכיחותה גבוהה הרבה יותר בצד הימני של המפה הפוליטית. בוודאי ובוודאי שהיא הרבה פחות שכיחה מאסלאמופוביה – שאותה מפיצים בגלוי בכירי המפלגה השמרנית, כולל ראש הממשלה עצמו.

האלטרנטיבה שמציע קורבין היא כל כך ריאלית, והחשש שהנתיב הניאו-ליברלי הנוכחי יביא להשמדה עצמית כה כבד, שאפילו כלכלנים תומכים בהמוניהם במתווה הזה

קראתי גם את הדו"ח ה"מעמיק" שפורסם לאחרונה בנוגע לאנטישמיות במפלגה, שכל מיני מקורות חגגו אותו כמסמך המרשיע. ובכן, לא הצלחתי להזדעזע. מדובר באוסף של אנקדוטות אישיות (בהחלט לא נעימות) והתפלפלויות בנוגע להגדרות. מה שלא מצאתי שם אלה סטטיסטיקות שיכולות ללמד כמה התופעה באמת נפוצה ביחס לנתון בסיס כלשהו – לא בקרב הלייבור עצמה, לא ביחס למפלגות אחרות, לא בכלל בריטניה, וגם לא ביחס לסוגים אחרים של קסנופוביה.

לעומת זאת, אם הולכים לנתונים של המשרד לביטחון פנים הבריטי על פשעי שנאה של ממש, מגלים שאכן בריטניה סובלת, בעשור האחרון בכלל ומאז משאל הברקזיט ב-2016 בפרט, מבעיה קשה של התגברות השנאה – אם כי עיקר העלייה היא בפשעי שנאה נגד הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים, ועוד נתח משמעותי שלה הוא בפשעי שנאה על רקע גזעי או אסלמופובי.

המחקרים מראים שדווקא בקרב השמרנים יש גילויים אנטישמיות גדולים יותר. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, מנהיג המפלגה השמרנית (צילום: Andrew Parsons/ i-Images)

ועם כל הכבוד, גם סוגיית ישראל והפלסטינים (או בכלל סוגיות של יחסי חוץ) – שעמדותיו של קורבין בעניינה הן שנמצאות מאחורי ההתגייסות הישראלית הנרחבת לקמפיין נגדו – רחוקה מאוד מלהיות אחת הסוגיות הראשונות שעומדות על סדר היום של הציבור בבריטניה. הציבור הזה, ברוב חוצפתו, מעדיף בכל סקר עמדות עניינים מקומיים, כמו מערכת הבריאות הציבורית, פשיעה או תסבוכת הברקזיט.

הומלסים מתים ברחובות במספרים הולכים וגדלים

אבל אם בוחנים את הסיקור של התקשורת הישראלית על כל צדדיה (וגם בחלקים נרחבים של התקשורת הבריטית, שנשלטת ברובה המכריע בידי מספר מצומצם מאוד של תאגידים ובעלי הון בעלי נטייה פוליטית ברורה, מצב אפילו גרוע יותר מאשר זה ששורר בישראל), אפשר לחשוב שהדבר היחיד שעוסקים בו בבריטניה כיום הוא היהודים וישראל.

זה כבר לא סתם ספין בחירות. זו כבר הטעיה של הציבור והסטת תשומת לבו מהבעיות הבוערות בבריטניה: 4.6 מיליון ילדים שחיים בעוני; הומלסים שמתים ברחובות במספרים גדלים והולכים; ייבוש מערכת הבריאות הציבורית, הפרטה נרחבת שלה שעלתה כבר בחיים רבים ממש ופגעה בתוחלת החיים, וניסיונות בוטים למכור אותה לאמריקאים; שקרים בוטים בענייני הברקזיט; וייבוש שירותים ציבוריים חיוניים כמו משטרה וכיבוי אש ואף שירותי הכליאה, דברים שמובילים לאסונות מחרידים כמו השריפה במגדל גרנפל בלונדון או פיגועים שלא היו צריכים לקרות.

אני מפחדת לתאר לעצמי מה מרגישים מיליוני האנשים שנפגעו מהאכזריות הזאת כשהם רואים את העיסוק האינטנסיבי הזה ביהודים, שמנסה ברעש גדול להשתיק את העיסוק בכל בעיה אחרת שממנה הם סובלים. עד כמה הקמפיין המאוס הזה יתרום להתפשטות של אנטישמיות ממש? עד כמה הוא כבר תרם לזה?

אבל למה בעצם הם כל כך מפחדים מקורבין – שמרנים, "ליברלים", פריבילגים שונים ומשונים ורופרט מרדוק כאחד? וכמה רחוק הם כבר הלכו ועוד מוכנים ללכת כדי לחסל אותו (בתקווה שרק פוליטית)? וגם – מדוע כל איש שמאל ברחבי העולם חייב לדחות את ההכפשות שלהם על הסף ובבוז, לחשוף את פרצופם ה"מודאג" האמיתי ולקוות בלב שלם שמפלגת הלייבור תנצח בבחירות הגורליות האלה, בלי להתנצל ובלי להצטדק ובלי ליפול לבורות הצבועים והעמוקים שהם מנסים לכרות בפניו?

שירותים חברתיים קורסים, ירידה בתוחלת החיים. השריפה במגדל גרנפל בלונדון מסמלת את ההידרדרות של בריטניה (צילום: Natalie Oxford)

אלטרנטיבה לאידיאולוגיית ההכחדה מבית היוצר של תאצ'ר

התשובה לכל השאלות האלה היא ברורה למדי, ונמצאת באופן מפורט במצע שפירסמה הלייבור באחרונה. המצע הזה פורש – בגלוי ובאופן מפורש – אלטרנטיבה ריאלית, בת קיימא, ממומנת ואנושית עד מאוד לאידיאולוגיית ההכחדה הניאוליברלית. האידיאולוגיה הזו התגבשה במלוא אכזריותה בבריטניה בימיה של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר, והגיעה לשיא האכזריות הזאת בעשור האחרון בכלל ובממשלה הנוכחית בפרט, כפי שניתן ללמוד גם מהנתונים וגם מהרטוריקה הבוטה של אנשי מפלגת השלטון השמרנית.

השיטה הזאת שקידמה תאצ'ר היא אפילו לא "קפיטליזם", אלא גרסה מאוד ספציפית שלו שהתחילה להתפשט כמו אש בשדה קוצים בשנות ה-70, וצורתה הנוכחית התעצבה בתחילת שנות ה-2000. והשיטה הזו מנסה, על אף כל מחדליה וכשליה העמוקים והמוכחים, להציג את עצמה באותו אופן שבו תאצ'ר הציגה אותה בתחילתה – כמערכת חוקים שאין ולא יכולה להיות לה אלטרנטיבה (מה שזכה לכינוי ה"חיבה" TINA – There is no alternative).

אחד מה"תרגילים" היותר מוצלחים שלה היה בליעתן של כל האלטרנטיבות והצגתן כפנטזיה במקרה הטוב או סטאליניזם במקרה הרע. מתאצ'ר – שקראה לראש ה"ניו לייבור" טוני בלייר "ההישג הגדול ביותר שלה", ורונלד רייגן דרך פרנסיס פוקויאמה – שהכריז על "קץ ההיסטוריה" (וחזר בו לאחרונה), השיטה הזו פעלה מאחורי רעש מחריש אוזניים של ז'רגון "מקצועי" ותעמולת הפחדה. מתנגדיה ננזפו כאילו אינם מכירים את נוסחאות הפיזיקה, סליחה, הכלכלה, שלפיהן עובד העולם.

בבריטניה המאבק הזה תמיד היה יותר ישיר, קיצוני ובהיר מבמקומות אחרים. בדרך, הופרטו כל תחומי החיים, כולל רעיון הסולידריות וכל אספקט של התאגדות ותמיכה. הפרטים נותרו מוחלשים ומבודדים עד כדי כך, שה"בדידות" מוגדרת שם כמחלה של המאה ה-21 – ולמרבה האבסורד מונתה לעניין הזה ועדה של פונקציונרים, ויש גם כבר מי שמנסה למצוא לה טיפול תרופתי.

אמר פעם איזה יהודי אחד, בפרפרזה על לינקולן, שאפשר לעבוד על כל בני האדם כל הזמן בהנחה שהשיווק נכון והתקציב גדול מספיק. ואכן, השיווק עבד יפה, עד שהשיטה הזאת התחילה לחסל את עצמה במשבר הפיננסי של 2008, ולאיים ממש על המשך קיומו של המין האנושי במשבר האקלים. המדד המוניטרי לכל דבר והעושר כאידיאל התחילו להיסדק, והסדקים מתרחבים והולכים.

לניאו-ליברליזם אין טיעונים של ממש מול המצע של קורבין

אך מכיוון שגם הזירה הפוליטית התנפצה ונותרה אדמה חרוכה תחת נחת זרועם של "כלכלנים" ואינטרסנטים שונים, אופציית ההתנגדות מתפרצת באופן ספורדי ולא בטוח בעצמו, ולא באמת מצליחה להתגבש לכדי פוליטיקה של שינוי מהותי. ולא יעזור שום דבר, הזירה הפוליטית – שם נקבעים סדר העדיפויות וכללי חלוקת התקציב, שבה מחוקקים החוקים ושתחתיה פועלת האלימות הממוסדת (הצבא, המשטרה, מערכת המשפט) – היא בסופו של יום המקום היחיד שבו אפשר לעשות שינוי בקצב, בסדר גודל ובהיקף כמו זה שנדרש.

במצע הלייבור, קורבין הציג אלטרנטיבה ממשית לניאו-ליברליזם. קורבין בדמותו של אובי ואן קנובי (צילום: Matt Brown)

וזה בדיוק מה שמסמל ג'רמי קורבין, ומה שקורה במערכת הבחירות שתגיע לסיומה ביום חמישי הקרוב. מכונת התעמולה עובדת חזק נגד האיש עצמו, מכיוון שאין לה הרבה סיכוי לקדם טיעונים נגדיים לאלטרנטיבה שהוא מציע (או כפי שאמרה פעם תאצ'ר, "אם הם מתקיפים אותך אישית, סימן שלא נותר להם אפילו טיעון פוליטי אחד").

אבל אם נפזר את מסכי העשן, נגלה כאן בחירה ברורה בין שחור ללבן: בין המשכה של מדיניות ההכחדה היהירה – שמבוססת על מניפולציה, כחש וכזב ושמנותקת ממציאות חייהם של רוב בני האדם על הפלנטה הזאת – לבין אלטרנטיבה של שינוי, שטוענת במפורש כי ברצונה לשנות מיסודם את כללי המשחק, ומפרטת כיצד היא מתכוונת לעשות את זה.

האלטרנטיבה הזאת היא אפילו לא רדיקלית יותר מדי. היא כוללת, בין השאר, תוכנית השקעות רחבת היקף בשוק העבודה, בתעשייה ובקהילות; הסטת תקציבים לכיוון של "מהפכה תעשייתית ירוקה" (כל עם והאסוציאציות שלו…); הלאמה מחדש של שירותים ציבוריים חיוניים באופן שכלכלנים מעריכים שיחסוך לציבור הבריטי כ-13 מיליארד ליש"ט בשנה; טיפול בעוני; העלאת שכר המינימום; השקעה בשירותי הבריאות והרווחה; ושינויים במיסוי לצורך המימון. היא כל כך ריאלית, והחשש שהנתיב הנוכחי יביא להשמדה עצמית כה כבד, שאפילו כלכלנים תומכים בהמוניהם במתווה הזה.

ברור לגמרי מי אינו מעוניין בזה. אבל גם ברור שם מאוד מי רוצה בזה – כל מי שרוצה שיהיה לו עתיד בעולם הזה (ע"ע הצעירים), בבריטניה, בכל אירופה ובכלל.

הצלחתה של מפלגת הלייבור בבחירות האלה יכולה להוביל שוב את העולם בדרך לשיטה חברתית-כלכלית חדשה – כמו שהובילה לכיוון ההפוך בשנות ה-70. והרבה יותר מכך – היא יכולה ללמד אותנו אם האופציה של החלפת שיטה חברתית-כלכלית באמצעים דמוקרטיים עדיין קיימת בכלל. אני באופן אישי מקווה מאוד שהתשובה תתברר כחיובית, מכיוון שהאלטרנטיבה לזה היא קטסטרופלית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf