היחסים הטובים של ישראל עם המשטר האנטישמי של צ'אושסקו
במשרד החוץ הישראלי העריכו שרומניה בימי צ'אושסקו רצתה יחסים טובים עם ישראל בגלל האמונה שהיא "מרכז זקני ציון" עם השפעה עולמית. הגישה האנטישמית הזו לא מנעה מישראל להדק אתה את היחסים ולהתעלם מהדיכוי העם ברומניה
בזיכרון הציבורי הקולקטיבי מחוץ לרומניה, נראה כי הדבר הזכור ביותר ממשטרו הרודני של ניקולא צ'אושסקו הינו סופו – ההוצאה להורג שלו ושל אשתו אלנה. אולם מה שפחות זכור שצ'אושסקו היה דווקא "ידיד" של ישראל, ובמשך שנים ארוכות המשטר שלו היה היחיד מבין המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה ששמר על יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל.
אולם מסמכים בתיקי משרד החוץ הישראלי בארכיון המדינה שנפתחו לאחרונה לעיני הציבור חושפים שבישראל העריכו שהיחס החיובי של צ'אושסקו לישראל התבסס על יסודות אנטישמיים ומ"ראיית ישראל כמרכז היהודים העשירים שאפשר ליהנות מיכולתה הכלכלית ומקשריה הבינלאומיים, כולל יהודי ארה"ב", כפי שנכתב במברק מ-30.3.1967 ששלחה שגרירות ישראל בבוקרשט. אבל העובדה שישראל עצמה העריכה שצ'אושסקו מתקרב אליה ממניעים אנטישמיים, לא מנעה ממנה לקיים עם משטרו יחסים טובים, כולל ביקור של ראשת הממשלה גולדה מאיר ברומניה ב-1972. גם ראש הממשלה מנחם בגין ביקר אצל צ'אושסקו ב-1977 וראש הממשלה שמעון פרס עשה זאת ב-1985.
"אמונה בכוחה של היהדות העולמית, בעיקר בארה"ב". מנהיג רומניה ניקולא צ'אושסקו עם ראשת הממשלה גולדה מאיר בביקור בבוקרשט ב-1972 (צילום: משה מילנר / פלאש 90)
"ביטוי נלעג לדמוקרטיה"
המסככים מראים גם שישראל הייתה מודעת לכך שתחת שלטונו של צ'אושסקו סבלו אזרחי ואזרחיות רומניה מטרור, רעב ודיכוי מצד הממשלה. במסמכים מדווח כי מי שנחשדו בביקורת כלפי צ'אושסקו נשלחו לאשפוז במוסדות פסיכיאטריים לתקופות ממושכות. מי שנחשד ברצון להגר מהמדינה או למחות על תנאי העסקתו פוטר מעבודתו, העסקתו במקומות עבודה אחרים נאסרה והוא נותר חסר כל. בעת שהאליטה של חברי המפלגה הקומוניסטית וצמרת כוחות הביטחון זכו לתנאי מחיה משופרים ולפינוקים, המשכורות הדלות של עובדי הכפיים בתעשייה עוקלו מעת לעת כאשר היה מחסור בחומרי גלם ופסי הייצור הושבתו, או כדי לממן את הפסדיהם של המפעלים.
כל אזרח רומני, ללא יוצא מן הכלל – כך עולה מהדיווחים ממשרד החוץ – אולץ להשתתף בפולחן האישיות של צ'אושסקו ובני משפחתו כדי לא למצוא את עצמו בחדרי המעצר, בעבודות כפייה או במעמד חברתי של מצורע. כפרים שלמים נהרסו ותושביהם הועברו לשיכוני ענק כדי להקל את הפיקוח עליהם, אפילו במחיר צמצום התוצרת החקלאית והחמרת הרעב. אנשים שילמו לפנסיונרים כדי שיעמדו בתור לרכישת מזון, שמא יתרוקנו המדפים בחנויות לפני תום יום העבודה. המשטרה החשאית הייתה בכל מקום. צ'אושסקו עצמו מינה את מפקדי כוחות הביטחון, השופטים והפרקליטים. למרות האיסור על הקמת אופוזיציה, מעת לעת התקיימו "בחירות" לקונגרס ברומניה ולמעלה מ-98% מהבוחרים הצביעו לרשימתו של צ'אושסקו. שגריר ישראל ברומניה, יוחנן כהן, כתב "מעולם לא ראיתי ביטוי נלעג ומעוות יותר למושג דמוקרטיה."
היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות כוננו זמן קצר לאחר הקמת של מדינת ישראל. עד סוף שנות החמישים היחסים היו מוגבלים לחילופי מסחר מצומצמים, והשלטון הרומני נענה באופן מצומצם לבקשות יהודים להגר לישראל. החל ממרץ 1965, לאחר שצ'אושסקו תפס את השלטון, התחממו היחסים, ורומניה נמנעה בעצרת האו"ם בשורה של הצבעות אנטי-ישראליות. אחרי מלחמת 1967, כאשר כל המדינות הקומוניסטית במזרח אירופה ניתקו את יחסיהן עם ישראל, רומניה של צ'אושסקו נשארה המדינה הקומוניסטית היחידה שקיימה יחסים דיפלומטיים מלאים, פומביים ונמשכים עם ישראל. שתי המדינות הפעילו שגרירויות זו אצל זו, הסחר ביניהן גדל משנה לשנה ורומניה העבירה נפט דרך קו הצינור אילת-אשקלון. במאי 1972, כאמור, נפגשה ראשת ממשלת ישראל, גולדה מאיר, עם צ'אושסקו ברומניה.
מקובל היה לחשוב שנכונותו של צ'אושסקו לקיים יחסים פומביים עם ישראל – על אף הלחץ הכבד ממוסקבה וממדינות ערב – נבעה מרצונו לנהל מדיניות חוץ עצמאית לנוכח המתיחות המתמדת בינו לברה"מ והחשש שלו שמוסקבה תפעל להחלפתו. אולם מהמסמכים עולה שנציגי משרד החוץ הישראלי סברו שהמניע האמיתי למדיניות החיובית של צ'אושסקו כלפי ישראל היו תפישותיו האנטישמיות של המשטר הרומני. בישראל העריכו שצ'אושסקו האמין כי מדינת ישראל ובעלי ההון היהודים שולטים בעולם ובארה"ב, ולכן רצה לשכנע באמצעותם את וושינגטון להחריג את רומניה מיחסיה המוגבלים עם שאר המדינות הקומוניסטיות, ובכך להגדיל את הסיכוי למימוש תוכניותיו הכלכליות.
במברק מ-5.4.1967 ששלחה שגרירות ישראל בוושינגטון נכתב כי "הרומנים יצרו לעצמם דמות של יכולתה המסחרית של ישראל כמרכז זקני ציון הבינלאומי. באופן קונקרטי, הם מקווים להיעזר בנו ביצוא שלהם לארצות הברית. בגלל המחסום של המכס, סגור בפניהם השוק האמריקאי." נציגי משרד החוץ הישראלי לא ניסו לבטל את התפיסה האנטישמית ושיתפו פעולה עם הרומנים. במכתב מהשגרירות הישראלית בבוקרשט, מ-9.10.1967 נכתב כי "הרומנים מעוניינים ביותר להגדיל יצואם לארה"ב (…) הם תולים בעזרתנו בשטח זה תקווה. אני מבין שהבטחנו להם לעשות מאמצים בכיוון זה ואף עשינו ניסיונות מסוימים – לפי שעה ללא תוצאות רבות".
"שמורת טבע יהודית" ברומניה
לפי מברק ששלחה שגרירות ישראל בטהראן ב-15.2.1968, במהלך שיחה עם נציג רומניה באיראן בעניין העברת נפט באמצעות צינור בישראל אמר הנציג הרומני כי הוא מאמין שישראל תוכל להשיג לכך מימון "ממספר רוטשילדים יהודים בארה"ב". בסקירה מיוני 1976 שהכין שגריר ישראל ברומניה, יוחנן כהן, נכתב כי אחד ממניעיה של רומניה ליחסיה עם מדינת ישראל היה "אמונה בכוחה ובהשפעתה של היהדות העולמית ובעיקר בארה"ב."
על אף שיפור הסחר בין שתי המדינות ותמיכתו של צ'אושסקו בישראל באו"ם, יציאת היהודים מרומניה הוגבלה, ומספר היהודים שקיבלו היתר יציאה השתנה מעת לעת. בתקופות מסוימות דרש משטרו של צ'אושסקו מחלק ממי שביקשו היתרים להגר לישראל תשלום "קנס" גבוה שלא היה בהישג ידיהם. כחלק מהסחיטה, חלק מהיהודים שרצו לעזוב נעצרו לשווא, והם נאלצו לשלם את ה"קנס" כתנאי לשחרורם ממעצר.
מי שנחשד בביקורת על צ'אושסקו, נשלח לאשפוז פסיכיאטרי. צ'אושסקו נפגש עם תלמידות ב-1975 (צילום: vasluiul comunist CC BY-NC-ND 2/0)
בישראל האמינו שמאחורי ניסיונות הסחיטה הזו עמד מניע אנטישמי. לפי מברק שנשלח משגרירות ישראל בבוקרשט ב-17.3.1970, חלה עלייה בכמות מקרי הפיטורים של עובדים שהגישו בקשה להגר לישראל. השגרירות סברה כי זהו ניסיון להפעיל לחץ על מדינת ישראל כחלק מ"אימפולס אנטישמי הטבעי המוצא שוב פה ושם את פורקנו". במברק מ-29.4.1970 כתבה השגרירות הישראלית שהאינטרס של צ'אושסקו לעכב את יציאת היהודים היה משא ומתן שניהל עם ממשלת גרמניה המערבית למתן פיצויים לנרדפי הנאצים ברומניה, בהתאם למספר הכולל של ניצולי השואה שנותרו ברומניה באותה העת. בסיכום של משרד החוץ הישראלי על יחסי שתי המדינות בין השנים 1974–1977 נכתב כי בין הגורמים המונעים את הגדלת מספר העולים מרומניה לישראל, היו "הרצון לפתח 'שמורת טבע' יהודית ברומניה, ולהוכיח בכך לארה"ב, את מידת הסבלנות והליברליות של רומניה (בניגוד מובהק לשאר ארצות מזרח אירופה)" וגם "הנטייה לשמור על היהודים, כעל אוצר כלכלי שערכו איננו פוחת במרוצת הזמן".
באמצע שנות השבעים החל משטרו של צ'אושסקו לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולהביע ביקורת פומבית על מדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים הפלסטיניים, המצריים והסוריים. אף על פי ששינוי המדיניות עורר חוסר נוחות בקרב נציגי משרד החוץ הישראלי, ישראל לא התרעמה על כך, כל עוד היחסים הדיפלומטיים נותרו תקינים. שתיקתה זו של ישראל הייתה חריגה ביותר בהשוואה, למשל, להתנהלותם של נציגי מדינת ישראל באותן השנים במדינות אמריקה הלטינית. שם, כל חשד להתקרבות לאש"ף ולמדינות ערב עורר תגובה חריפה. ישראל נמנעה מלבקר את פגישותיו של צ'אושסקו עם מנהיגי מדינות ערב או ולא יצרה משבר דיפלומטי על רקע פגישתו של צ'אושסקו עם מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, ב-1979. ישראל גם לא מחתה על פתיחת משרד של אש"ף בבוקרשט.
הפיתוח הכלכלי נעצר, היהודים נשאו באשמה
לקראת סוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, ניכר שתוכניותיו הכלכליות של צ'אושסקו נכשלו בזו אחר זו, הסחר הרומני עם ארה"ב לא התפתח כמצופה והיו שמועות על התגברות חוסר שביעות הרצון בקרב הציבור הרומני וגורמים שונים בצמרת השלטון וכוחות הביטחון. במקביל, החלו להתקבל דיווחים בישראל ולפיהם משטר צ'אושסקו תירץ את כישלונו בכך שמדינת ישראל והיהודים חיבלו בכוונה ביחסי רומניה עם וושינגטון. בעקבות הדברים הללו פרץ ברומניה גל של אנטישמיות והכחשת שואה. מאחר שלא היה ניתן לפרסם ברומניה דבר שעמד בניגוד לקו הרשמי של המשטר, נציגי משרד החוץ הישראלי העריכו שאת סכר האנטישמיות פרצה יד מכוונת מלמעלה.
במשרד החוץ הישראלי העריכו שיד מלמעלה כיוונה את האנטישמיות בימיו של צ'אושסקו. שמעון פרס בביוקר ברומניה ב-1985 אצל השליט הרומני (צילום: משה מילנר / לע"מ)
במברק שנשלח משגרירות ישראל בבוקרשט ב-19.5.1980 נכתב שעיתון רומני פרסם סקירה על קורבנות הנאצים וכי "לקורבנות העם היהודי – אין זכר בסקירה". במברק מ-22.10.1980 ששלחה שגרירות ישראל בבוקרשט נכתב כי מאמר אנטישמי פורסם במגזין בהוצאת עיריית בוקרשט.
במברק מ-27.12.1980 תיארה השגרירות את שהתרחש בטקס הענקת פרס התרגום המצטיין של ספרות יפה מטעם אגודת הסופרים הרומנית. מעניק הפרס הביע פליאה על שליטתה המרשימה של המתרגמת בשפה הרומנית. כאשר המתרגמת הגיבה שאינה מבינה מדוע הוא מתפלא, שכן היא נולדה והתחנכה ברומניה ורומנית היא שפת אמה, הוא השיב "כן, אבל את יהודיה". מאוחר יותר הוא השתכר ואמר לה שעליה לדעת שכל רומני הוא אנטישמי אך יש כאלה שמסתירים יותר, יש כאלה שמסתירים פחות, והוא עצמו אינו אוהב יהודים.
להשלים עם אנטישמיות תמורת הצבעות באו"ם
במברק שנשלח משגרירות ישראל בבוקרשט ב-6.4.1981 תוארה תוכנית ששודרה בטלוויזיה הרומנית ועסקה במלחמת העולם השנייה ובקורבנותיה. בין היתר, הוצגו שם תמונות של יאנוש קורצ'אק, אנה פרנק, גטו וארשה ונשים יהודיות בדרך לתאי הגזים, אך לא הוזכרו המילים אנטישמיות, יהודי או יהודים, כך שאפשר היה להבין מהתוכנית שכל קורבנות השואה ומי שהוצגו בתמונות היו רומנים או בני עמים אחרים. במברק מ-26.4.1981 ששלחה שגרירות ישראל בבוקרשט צוין כי במילון אנגלי-רומני שפורסם ברומניה, "יהודי" הוגדר כחלפן כספים וסחטן.
במברק מ-4.10.1981 צוין כי שגרירי אוסטריה, ארה"ב ואיטליה הפנו את תשומת לבה של שגרירות ישראל לכך שנציגי רומניה וצ'אושסקו החלו לגנות בנאומיהם את ה"קוסמופוליטיות" באופן שניתן להבינו כהאשמה אנטישמית כלפי היהודים. נציגי משרד החוץ הישראלי העריכו שהאנטישמיות ברומניה מתעוררת מחדש, בין היתר בהשפעת שרידי התנועות הקיצוניות, האנטישמיות והניאו-נאציות – כגון חברי "משמר הברזל" – שבאותה העת צ'אושסקו סלח להן ועשה להן ריהביליטציה לחיים הציבוריים.
אולם כל התופעות האלה לא גרמו לישראל לסגת מיחסה החיובי למשטרו של צ'אושסקו. כשם שישראל לא היססה באותן שנים לחמש דיקטטורות צבאיות רצחניות באמריקה הלטינית ובאפריקה תמורת תמיכה בפורומים בין-לאומיים, כך הסכימה ישראל כנראה להשלים עם האנטישמיות של משטר צ'אושסקו ועם החזקתם היהודים הרומנים כבני ערובה בידיו. שגריר ישראל ברומניה, יוחנן כהן, הסביר בסקירה שהכין ביוני 1976: "קיום היחסים התקינים והרב-גווניים בין רומניה וישראל נחשב אצלנו, ובצדק, לנכס מדיני. בתקופה, בה מנותקים היחסים עם עשרות מדינות ומעמדה הבינלאומי של ישראל מעורער – בולטת עובדה זו שבעתיים. מה עוד, כאשר המדובר במדינה קומוניסטית, שהעזה למרוד גלויות בתכתיבה של מוסקבה והיא ממשיכה להפגין בעקביות את עמדתה". כך גם, בתגובה לאחד הפרסומים האנטישמיים, מנהל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ הציע במברק מ-20.10.1980 "לשמור על פרופיל ביקורתי נמוך ובשום אופן לא להביא להחרפת יחסינו עם הרומנים עם ההתבטאות הנדונה".
ישראל החליטה שחשוב לה לשמור על יחסים דיפלומטיים מלאים עם רומניה בכל מחיר, מתוך מחשבה שמשבר פומבי ביחסים עם רומניה או החזרת השגרירים יהיו ניצחון של הפלסטינים ומדינות ערב. זאת גם אם המחיר היה השלמה עם אנטישמיות גלויה ועם הגבלות על עלייתם לישראל של ניצולי שואה ובני משפחותיהם.
עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני הישראלי
לעיון במסמכים, ראו כאן
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
