newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רנן שור, הגזענות והסקסיזם בקולנוע הישראלי

בראיון ל"ידיעות אחרונות" אחרי פרישתו מסם שפיגל, רנן שור חושף שהוא מחלק את הסטודנטיות שלו למזרחיות "טובות", מזרחיות "רעות" ואשכנזיות "אידיאליות". זה מסביר למה אחוז הבמאיות המזרחיות נמוך כל כך  

מאת:

30 שנה ניהל רנן שור את סם שפיגל, בית ספר שהוציא ממנו רבים וטובים בתעשיית הקולנוע הישראלי עד שפרש. הפרישה הגיעה במפתיע, ארבעה ימים לאחר שתלמידי בית הספר שלחו מכתב המתלונן על התנהגותו הברוטלית והאלימה בעקבות תקרית עם אחת הסטודנטיות, הילה כהן, שסירבה להבליג על גסות הרוח שלו ועל כוחניותו. הפרשה והפרישה המתוקשרות הובילו לעדויות רבות על פוגענותו של שור כלפי הסטודנטים, שהוגדרה על ידי בוגרים כמתעללת, אבל גם למכתב תמיכה שחתמו עליו בוגרים ובוגרות.

"קיבלנו מישהי חסרת חינוך. זה לא מישהי מדהימה שמגיעה מהפריפריה, אישה מזרחית, מוכשרת". רנן שור עם סטודנטים בסם שפיגל (צילום: משה שי / פלאש 90)

בראיון שפורסם בידיעות אחרונות בסוף השבוע התבקש שור על ידי יהודה נוריאל לתאר את האירוע, אולם במקום לספר על מה שקרה, שיתף שור את התזה שלו על היררכיה בין נשים בעולם הקולנוע:

"הבעיה שלי שאני לא יכול לדבר סרה בבוגריי, זה לא ראוי. ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לומר: קיבלנו תלמידה – אגיד בעדינות – על הקשקש. כי אמרנו, יש בה משהו. ואכן יש בה משהו, אבל היא חסרת חינוך. היא לא מורן איפרגן. זה לא מישהי מדהימה שמגיעה מהפריפריה, אישה מזרחית, מוכשרת. מהתרגיל הראשון בשנה א' עד לפה – יש איתה בעיות. התלמידה הזאת היא תלמידה בעייתית בכיתה בינונית-מינוס. קח את טליה לביא, זה הכי היפוך ממנה. טליה מגבעתיים, אבא שלה מהנדס. ואחותה מהנדסת בטכניון. פרח! פשוט פרח!"

שור  מחלק את הסטודנטיות לשלוש קטגוריות: המזרחית הרעה (חסרת חינוך), המזרחית הטובה (פרח השכונות?) והאשכנזיה האידאלית (פרח!). מי שההיררכיה הזאת נשמעת לו מוכרת, כנראה יודע דבר או שניים על תולדות החינוך הישראלי. בשנות השישים חולקו תלמידי ישראל לשלוש קבוצות: תלמידים מבוססים, טעוני טיפוח, ומחוננים טעוני טיפוח, שמות קוד ל"אשכנזים", "מזרחים" ו"עלי תאנה". קבוצת המחוננים טעוני הטיפוח, שלמענה הוקמה ב-1961 פנימיית בויאר הירושלמית,  הוגדרה כאלה שיכולים להגיע להישגים אם יחולצו מסביבתם הנחשלת. כך, למעשה, שימשו המחוננים כעלה תאנה לתהליכי ההסללה וההפגרה במערכת החינוך. זיהוים כבעלי יכולת איפשר את תיוגם של חבריהם לשכונה כחסרים אותה.

המורים ואנשי הקולנוע מכניסים את היוצרות לתבניות שהם יוצקים עבורן. רנן שור (צילום: משה שי / פלאש 90)

הסטראוטיפיות המגולמת בדבריו של שור מקבלת משנה תוקף כאשר בוחנים את הפרטים שאליהם הוא מתייחס, הסטודנטית הבעייתית לכאורה, הילה כהן, שסרט האמצע שלה "מאמו" מוקרן במקבץ סרטים קצרים בסינמטק תל אביב, כבר הספיקה לזכות בשני פרסים: פרס הצילום בפסטיבל סרטי הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, ופרס ראשון בפסטיבל קולנוע בפניקס אריזונה ויוקרן בקרוב בפסטיבלים בניו יורק וברלין. בנוסף, הצצה בוויקיפדיה מגלה לנו שלביא, המתוארת כבת המהנדס מגבעתיים, היא בכלל בתו של איש צבא ורואה חשבון מפתח תקווה. ביוגרפיית ה"פרח" שהציג שור בראיון אינה תואמת את חייה של לביא, שאינה אלא כלי בפנטזיית המיון שלנו וזכתה ממנו לאפיון דמות ברמה של תלמידי תסריטאות שנה א'.

לצד הגזענות, יש להבחין בסקסיזם הבוטה בהתייחסותו לטליה לביא כ"פרח", כינוי השמור לתיאור יופי נשי או חוסר ניסיון. לביא, בגיל 41, במאית עטורת פרסים וביניהם שני פרסי אופיר, אחת מארבע הבמאיות היחידות שזכו לפרס אופיר על בימוי עלילתי, ראויה ללא ספק לתיאור מכבד יותר.

כשם שהעמדות של מערכת החינוך השתקפו ומשתקפות באי השוויון באקדמיה, עמדות סקסיסטיות וגזעניות בבתי הספר לקולנוע מתגלמות במצב הנשים, והנשים המזרחיות בפרט, בקולנוע הישראלי. לפי הקולנוענית והאקטיביסטית סמדר זמיר רק כ-15% מהסרטים העלילתיים בישראל בוימו על ידי נשים, ומתוך 60 הנשים שביימו סרטים אלה, חמש בלבד הן נשים מזרחיות. על כן, לא ניתן לפטור דברים אלה של שור כשירת הברבור הממורמרת של מי שהיה אחד האנשים החזקים ביותר בתעשיית הקולנוע הישראלית מזה שלושה עשורים. הדברים שאמר שור לנוריאל חושפים את התפיסות איתן מגיעים מורי ואנשי התעשיה למפגשיהם עם סטודנטיות ויוצרות: נשים ראוי להן שייכנסו לתבניות ש"אנחנו" יוצקים עבורן, נשים מזרחיות על אחת כמה וכמה, וגם לפי כך "אנחנו" נבחר אם הן והסיפורים שהן מספרות ראויים להגיע אל המסך הגדול.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf