newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זה לא הגודל, זאת השיטה: צמצום האוכלוסייה לא יפתור את משבר האקלים

מיתוס פיצוץ האוכלוסין מסרב למות – וחוזר כתשובה הקלה למשבר האקלים. אלא שהטכנולוגיה הקיימת מאפשרת להאכיל פי 1.5 מאוכלוסיית העולם, ומחצית הפליטות נגרמת על ידי 10% העשירים ביותר. הפתרון לא נמצא בניסיונות לשלוט בילודה ובתמותה, אלא בשינוי חברתי, כלכלי ופוליטי

מאת:

בתחילת ספטמבר התעוררה סערה קלה סביב ברני סנדרס, המתמודד השמאלי ביותר בפריימריז הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, לאחר שאזרחית שאלה אותו במסגרת דיון טלוויזיוני אם אחת מנקודות המפתח בתוכניתו להתמודד עם אסון האקלים תהיה ריסון גידול האוכלוסייה. סנדרס ענה בחיוב, אך התמקד בתשובתו בצורך לאפשר לנשים להחליט אם ברצונן להרות וללדת. הוא לא התייחס בפירוש לקשר שעשתה השואלת בין גידול האוכלוסייה ומשבר האקלים.

השאלה שהוצבה בפני סנדרס היא גלגול חדש של מיתוס עתיק: פיצוץ האוכלוסין. קו המחשבה שלפיו הגידול באוכלוסיית העולם הוא אסון בהתהוות מזוהה בעולם המודרני עם תומאס מלתוס, כומר ודמוגרף אנגלי שכתב מאמר מכונן בנושא בשנת 1826. אך למעשה כבר בזמנו הרעיון היה עתיק: המיתוס הבבלי של אתחרסס, שנכתב יותר מ-1,500 שנה לפני הספירה, מספר שהאלים שלחו מבול ששטף את הארץ כדי למגר את האוכלוסייה המופרזת של בני האדם. גם הפילוסופים היוונים אפלטון ואריסטו חששו מאוד מפיצוץ האוכלוסין, ותיארו בהגותם חברה אידאלית שבה, בין היתר, האוכלוסייה לא גדלה.

בין תקופתם של אפלטון ואריסטו לתקופתו של מלתוס  האוכלוסייה האנושית הכפילה את עצמה פי 5. ב-200 השנה שחלפו בין תקופתו של מלתוס לימיו של סנדרס האנושות הכפילה עצמה שוב כמעט פי 8. אך נבואות הזעם האיומות על תוצאות גידול האוכלוסין התבדו כולן.

המיתוס המתמטי – והמציאות החברתית

האמת, כפי שהיטיב להסביר ההוגה השמאלי מורי בוקצ'ין כבר בשנות ה-80 של המאה שעברה, היא שתחזיות מסוג זה אינן מבוססות על חישוב אמיתי של מספר האנשים שהעולם יכול לשאת. ספק אם בכלל ניתן לעשות חישוב שכזה. לכל היותר, התחזיות הללו מבוססות על השלכה עיוורת של מגמות הצריכה וגידול האוכלוסייה הנוכחיות אל תוך העתיד. השלכה שכזאת, שמניחה שמגמות קיימות לא ישתנו מהותית, אינה בסיס מוצק לתחזיות ארוכות טווח, ומציגה תפישה מאוד מוגבלת של העתיד.

המאמר של מלתוס היה משכנע ומשפיע בזמנו, בין היתר ככיוון שעשה שימוש בכלים רציונליים ומדעיים. הדמוגרף האנגלי התבסס בתחזיותיו בעיקר על הכללה שלפיה אספקת המזון גדלה באופן הדרגתי מאוד (בשיעור חשבוני), בעוד האוכלוסייה מכפילה עצמה כל כמה שנים בקצב גובר והולך (בשיעור הנדסי). לפיכך, טען מלתוס, האוכלוסייה עתידה בהכרח לגדול מעבר ליכולתה של החקלאות להאכיל את כולם, ולהיגמר ברעב המוני.

מערכת השקייה ממונעת (צילום: ענת חרמוני / פלאש90)

האנושות מייצרת מספיק מזון עבור 1.5 אוכלוסיית העולם. מערכת השקייה ממונעת (צילום: ענת חרמוני / פלאש90)

בתחילת המאה ה-19 אולי היה קשה לחזות זאת, אך ייצור המזון עתיד היה להכפיל עצמו שוב ושוב גם הוא, ולעקוף את גידול האוכלוסייה בהרבה – תודות להתפתחויות מדעיות ותעשייתיות לצד תמורות חברתיות עצומות. כיום האנושות מייצרת מספיק מזון עבור כ-1.5 פעמים אוכלוסיית העולם, ובידיה האמצעים לייצר עוד הרבה יותר.

במקביל, קצב גידול האוכלוסייה דווקא החל בסופו של דבר להאט. כפי שבוקצ'ין מציין, העלייה ברמת החיים בכלל, ובפרט עלייתן של תנועות לשחרור האישה, הובילו בעידן המודרני למיתון חסר תקדים בקצב גידול האוכלוסייה. כל ההנחות לחישוב המתמטי של מלתוס התבררו כשגויות.

פשעים נגד האנושות

הבעיה עם מיתוס פיצוץ האוכלוסין אינה רק שהוא חוטא לעובדות. כפי שמסביר התיאורטיקן פיטר קופין בערוץ היוטיוב שלו, מיתוס פיצוץ האוכלוסין מוליד כמעט באופן אוטומטי שאיפות לאאוגניקה – "השבחת" המין האנושי דרך אמצעים כמו מניעת ילודה אצל מי שנחשבים "פגומים" או "נחותים" או אף רציחתם. הרעיון שישנם (או עומדים להיות) יותר מדי אנשים מוביל ישירות לשאלה "מי לחיים ומי למוות". ומי שמנהלים את הדיון הזה כמעט לעולם לא מתנדבים למות או להפסיק להתרבות.

כיוון שבמדינות המבוססות, בעלי האמצעים לנהל דיונים שכאלה וליישם את מסקנותיהם כמדיניות ציבורית היו לאורך ההיסטוריה – כמעט ללא יוצא מן הכלל – לבנים, אמידים, הטרוסקסואלים ובריאים בנפשם ובגופם, האנשים שהם זיהו כמיועדים להכחדה היו כאלה שלא חלקו את כל המאפיינים הללו. מלתוס עצמו, לדוגמה, הציע במאמרו האלמותי להרע את מצבם של עניי אנגליה ואף לשקול להחזיר את המגיפה השחורה כפתרון לבעיית הילודה הגבוהה בקרב המעמדות הנמוכים. עשור לאחר מותו, אנגליה איפשרה למיליון אירים למות ב"רעב תפוחי האדמה הגדול", בין היתר בהשראתו.

תפישות של פיצוץ אוכלוסין ואאוגניקה היו נפוצות במיוחד בארה"ב, ויושמו כמדיניות אקטיבית באופן נרחב עד לפני כמה עשורים. בין היתר בהשראת ארה"ב, תפישות אלו נעשו בגרמניה לעמוד תווך מרכזי לאידאולוגיה הנאצית והצדקה מרכזית לפשעי הנאצים – כולל השמדת היהודים, הנכים, ההומוסקסואלים ואחרים. רק לאחר תבוסת הנאצים וחשיפת פשעיהם נגד האנושות החלה קרנה של האאוגניקה לרדת בארה"ב ובעולם המערבי בכלל. אך היא עדיין לא נמחקה כליל.

מלתוס נולד מחדש בתנועה הירוקה

הדאגות על "אירוע מלתוסיאני" – אסון פיצוץ אוכלוסין – לא נעלמו. גרוע מכך, הן אינן רק נחלתו של הימין הקיצוני. כפי שהתריע בוקצ'ין, תפישות אלה הכו שורש במעגלים סביבתיים רדיקליים כבר בימיה המוקדמים ביותר של התנועה הסביבתית המודרנית. מכאן, אולי, הגיע המיתוס אל אותה אזרחית ששאלתה הובילה לביקורת על סנדרס.

בגלגולו המודרני, מיתוס פיצוץ האוכלוסין לא בהכרח מתמקד במזון אלא ב"משאבים" באופן כללי (ומעט ערטילאי), או ספציפית בגורמים למשבר האקלים – במיוחד פליטת גזי חממה (עליה הרחבתי בהקשר עכשווי בכתבה קודמת). אך כמו שמסבירה היוטיוברית מֶקסי, הבעיה היא לא לידתם וחייהם של בני אדם לכשעצמם, אלא האופן שבו משאבי העולם מנוהלים. כאמור, יש מספיק מזון עבור פי 1.5 מאוכלוסיית העולם – אך עדיין יש אנשים רעבים, כי לא תמיד משתלם להביא את המזון אל האנשים שזקוקים לו. חלק נכבד מהמזון שמיוצר פשוט מושמד בידי היצרנים, כדי לא להוריד את המחירים ולפגוע ברווחיות.

גם פליטת גזי חממה אינה מתחלקת באופן שווה בין כל בני האדם, כך שלא כל אדם נוסף שנולד מוסיף כמות דומה של זיהום. לדוגמה, אדם ממוצע בארה"ב פולט פי 165 פחמן דו-חמצני מאדם ממוצע באוגנדה או רואנדה.

גם בתוך ארה"ב ובמדינות המפותחות האחרות, לא כל אדם שנולד אחראי לחלק כה גדול בפליטה. דו"ח של אוקספם מצא שחצי מפליטת הפחמן הדו-חמצני הקשורה לצריכה נגרמת בידי 10% האנשים העשירים ביותר בעולם (ובמיוחד ה-1% העליונים), בעוד כל 50% העניים ביותר בעולם אחראים יחדיו רק לכ-10% מהפליטות הקשורות לצריכה. העניים, שלרגליהם תמיד מונח איום "פיצוץ האוכלוסין", הם האחרונים שאחראים לקריסת האקלים (אך הראשונים להיפגע ממנה).

יתרה מכך, כפי שציין בזמנו בוקצ'ין, לא כל הפגיעה בסביבה קשורה בכלל לגודל האוכלוסייה או לדפוסי הצריכה של האזרחים. גודלו של צבא ארה"ב – המזהם מס' 1 בעולם – לא קשור לגודל אוכלוסיית ארה"ב. לראיה, תקציבו של צבא ארה"ב גדול מזה של שבע המדינות הבאות אחריה גם יחד – כולל סין (התקציב המדווח), שאוכלוסייתה גדולה פי 4 מאוכלוסיית ארה"ב.

פתרונות מדומים – ושינוי מערכתי

המחשבה שגידול האוכלוסין הוא ה-בעיה שאותה יש לפתור יכולה לספק מענה קל לדואגים ממשבר האקלים – אך זה כלל אינו פתרון למשבר. כמו שבוקצ'ין שואל – אם נצמצם את אוכלוסיית העולם בעשרות אחוזים, האם תאגידים ומדינות יפסיקו לתפוס משאבי טבע ככל שביכולתם ולזהם ככל שמשתלם להם, עד שלא יישאר עולם טבעי לנצל? ייתכן שיקח להם יותר זמן, אבל גודל האוכלוסייה לכשעצמו פשוט איננו הבעיה. אם נתייחס אל הטבע כאל משאב חינמי בלתי-נדלה – נחריב אותו עד תום במוקדם או במאוחר.

לכן, הפתרון לא נמצא בניסיונות לשלוט בילודה ובתמותה, אלא בשינוי חברתי, כלכלי ופוליטי. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו לספק את צורכיהם של כל בני האדם, לשפר את רמת החיים שלהם ולפתוח בפניהם אפשרויות שלא היו להם עד כה – אף אם מספרם ימשיך לצמוח. פיתוחים אלה, ובפרט העצמאות הגוברת של נשים שמתלווה אליהם לעתים קרובות, מובילים כבר מזה דורות למיתון הגידול באוכלוסייה האנושית ממילא.

רחוב בטוקיו (צילום: Max Pixel)

גודל האוכלוסייה כשלעצמו אינו הבעיה. רחוב בטוקיו (צילום: Max Pixel)

השאלה כעת היא לא כיצד ניתן להקטין את מספר האנשים, אלא איך ניתן להמשיך לפתח את תנאי החיים שלהם באופן שיצמצם את השימוש במשאבים מתכלים ואת זיהום הסביבה. נראה שהמערכת הכלכלית הקפיטליסטית, שהביאה אותנו עד כה, לא מסוגלת לאפשר את השינוי הזה. למערכת הזאת יש צורך בצמיחה כלכלית בלתי נפסקת, וניצול משאבי הטבע בלי התחשבות בהשלכות עתידיות ממשיך להיות אפיק רווחי במיוחד לייצר את הצמיחה הזאת.

בדורנו כנראה תוכרע השאלה אם נצליח לרסן (או להחליף) את המערכת הכלכלית הזאת, לפני שהיא תספיק לשמוט תחת רגלינו את האפשרות לקיים חברה אנושית מתקדמת על פני כדור הארץ.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf